ייתכן כי תחושת ההתעלות שמורגשת בעקבות ריצה נעוצה באבולוציה

תחושת ההתעלות במהלך פעילות אירובית מתונה עד אינטנסיבית נוצרת כאשר חומרים כימיים טבעיים, המכונים אנדוקנבינואידים, מפעילים אזור במוח הקשור ל"הרגשה טובה", מספר הביולוג גרג גרדמן, מעורכי המחקר.

"אנדוקנבינואידים הם מולקולות שנתפסות לא אחת בתור המריחואנה של הגוף, משום שהן מפעילות קולטנים תאיים דומים," אמר גרדמן. על מנת לבחון אם השפעות הריצה, ובעיקר השפעתה החיובית על ההרגשה הכללית, מתרחשות גם בקרב בעלי חיים פעילים נוספים, ערכו גרדמן ועמיתיו ניסוי בשני מינים של אתלטים טבעיים, בני אדם וכלבים, ולשם השוואה בדקו מין נוסף שאינו נוטה לרוץ, החמוס. למחקר גויסו עשרה בני אדם שהתבקשו לרוץ וללכת על הליכון. שמונה כלבים ושמונה חמוסים אומנו במיוחד לבצע פעולה דומה.

המדענים אספו דגימות דם לפני ואחרי פעילות גופנית שנמשכה 30 דקות. ניתוח דגימות הדם חשף כי לאחר הפעילות חלה עליה בריכוז של סוג אנדוקנבינואיד שנקרא אננדמיד בקרב כל הכלבים והאנשים. עם זאת, בקרב החמוסים לא חלה כל עליה בריכוז האנדוקנבינואידים לאחר הפעילות הגופנית.

בני האדם שהשתתפו במחקר התבקשו למלא שאלון לאבחון מצב רוחם. נמצא שכל הנבדקים דיווחו שהם חשים מאושרים יותר לאחר הפעילות. יתרה מזאת, ככל שריכוז האננדמיד גבר, כך גבר השיפור במצב הרוח, ציין גרדמן.

התוצאות תומכות ברעיון שבקרב מינים אתלטיים תחושת ההתעלות היא תמריץ מובנה המעודד אותם לרוץ. לעומת זאת, בקרב מינים לא אתלטיים, דוגמת החמוסים, תמריצים אלה אינם קיימים.

הממצאים מרמזים על הגורם שדרבן אנשים להסתגל לריצה למרחקים ארוכים – מנהג שאינו רק מתיש אלא גם "חושף אנשים לפציעה בעולם הנשלט על ידי טורפים," אומר גרדמן. אם בני האדם הקדומים חוו את תחושת ההתעלות, הרי שהדבר היה מעין גמול נוירולוגי שמעודד חזרה על אותה ההתנהגות," לדבריו.

"אבל הגמול האבולוציוני האמיתי היה שיפור סיכויי ההישרדות והרבייה בעקבות התנהגות זו." לדוגמה, השיפור בסיבולת אולי איפשר לציידים-לקטים לצוד טרף דוגמת צבאים, שמסוגלים לרוץ מהר אך למרחק קצר. אסטרטגיה זו היא שעשתה ככל הנראה את האנשים הקדומים לציידים מצליחים יותר, אומרים מחברי המחקר.

דן ליברמן, ביולוג של אבולוציית האדם באוניברסיטת הארוורד, ציין שההרגשה העילאית הזאת אולי השפיעה

על הציידים הקדומים להיות ערניים יותר. "בהשפעת תחושת ההתעלות שבעקבות פעילות גופנית הכל נעשה עז יותר," אמר ליברמן. "כחול הופך כחול יותר, ומודעות האדם מתעצמת."

ליברמן ועמיתו דניס ברמבל פרסמו ב-2004 מחקר הטוען שבני האדם התפתחו באופן שיוכלו לרוץ למרחקים ארוכים לפני כשני מיליוני שנים. הצוות מנה כמה התאמות פיזיות, כגון גידים קפיציים וזרועות קצרות, התומכות בהשערתם.

המחקר החדש "מוסיף על המאפיינים הפיזיים גם מאפיינים נוירו-ביולוגיים," ציין ליברמן. "היה אפשר לצפות שאם ריצה למרחקים ארוכים הייתה חשובה לאבות אבותינו על מנת לצוד וללקט, היה נוצר מנגנון משוב כלשהו שעזר לאנשים לעשות זאת – ותחושת ההתעלות הזאת היא סוג של משוב [חיובי]."

אף שרוב האנשים לא צריכים לרדוף אחר ארוחת הערב שלהם כיום, לריצה עדיין יש יתרונות, מציינים שני המדענים. "אם הפיזיולוגיה שלנו התפתחה על מנת שנבצע פעילות גופנית ביעילות, ייתכן שזו הסיבה שבריאות מערכת הלב-ריאה שלנו, הבריאות המטבולית והבריאות הנפשית שלנו תלויות בה," אמר גרדמן.

"הנושא הרחב יותר הוא שאנשים [רבים] מנותקים מהגוף שלהם," הוסיף ליברמן. "אנשים פשוט לא מבינים מה ההרגשה להיות פעיל מאוד מבחינה פיזית באופן קבוע." לדוגמה, הצייד-לקט הממוצע הלך בסביבות תשעה עד 15 קילומטרים ביום. אם נרצה ואם לא, "האבולוציה של הגוף שלנו התאימה אותו לפעילות גופנית."


המחקר המתואר פורסם ב"ג'ורנל אוף אקספרימנטל ביולוג'י".

לקריאת כל התגובות ברצף