חברו הטוב של הלוחם
כמו בצה"ל, גם בצבא ארצות הברית כלבים מאומנים ומוליכיהם צועדים בראש הכוחות הלוחמים. כך זה נראה בשדות הקרב המסוכנים של אפגניסטן
מאת: מייקל פטרניטי | צילום: אדם פרגוסון
חוזה מוצב בבסיס הסיורים אלקטרז (Alcatraz), בפאתי העיירה סנגין (Sangin) אשר במחוז הלמנד (Helmand) באפגניסטן, כבר שלושה חודשים. בינתיים לא היה לו אף "איתור". הבחור תמיד קורן בחיוך ממיס לבבות, אך למרות האופטימיות שלו, העובדה שלא נמצאו מטענים מתחילה למרוט את עצביו, כמעט כמו מידות החום הגבוהות (37 מעלות), המורגשות ביתר שאת כשסוחבים ציוד במשקל 35 קילוגרמים. ככלבן בחיל הנחתים, חוזה מסופח למחלקות ותיקות ומלוכדות, שלוחמיהן טיפחו חברויות הדוקות שחושלו בקרב. הוא נידון להיות אאוטסיידר נצחי. תפקידו של הכלבן הוא ללוות את הסיורים ולטהר נתיב מעבר בשטח עוין לחבריו הנחתים. אבל חוזה יודע שאף שלוחמי היחידה אסירי תודה, זה אך טבעי שהם יתהו בקשר אליו: מה הוא שווה? איך הוא יגיב בהיתקלות הראשונה?
בנקודת הזמן הזאת באוגוסט 2011 המשימה בסנגין היא לאבטח את סכר קג'אקי (Kajaki) המתנשא לגובה 97.5 מטרים, ולמנוע מהטאליבאן לפוצץ אותו ולהציף את עמק הלמנד. לוחמי גדוד הסיור השלישי, שמתחלקים לחוליות של כתריסר לוחמים, מנסים לסכל את מאמצי האויב, ולצורך כך ממפים כיסי התנגדות פעילים של לוחמי טאליבאן. חוזה וזינט מתבקשים ללוות כמעט כל משימה. בכל יציאה מהבסיס הם נעים לפני חוליית הסיור יחד עם לוחם שנושא גלאי מוקשים, ומהווים מטרות ראשונות. זינט סורק את השטח ומרחרח כדי לגלות ריח חנקה שעשוי לרמוז על מטען חבלה טמון בקרקע. מתיש ככל שזה יהיה, חוזה תמיד נענה ומצטרף למשימה.
בבוקר המחרת, 28 באפריל, ברור לגדוד הסיור השלישי שהטאליבאן היה עסוק. בסיס אלקטרז מוצב על גבעה לצד שדות תירס, לא רחוק מוואדי, והמודיעין הצבאי מניח כי מטעני צד הוטמנו בכל מקום. "ידענו שמישהו הולך להיפגע במשימה הזאת," יגיד אחר כך סמל ריאן מאלרוני, חברו של חוזה. "כל יום משהו התפוצץ. ידענו שזה מבצע מסוכן." לכן, לראשונה מאז הוצב באפגניסטן, חוזה לובש תחתוני מגן העשויים מאריג קוולאר חסין, לצמצום פגיעה באיברי המין, ומרכיב מצלמת קסדה בתקווה לתעד את האיתור הראשון שלו. אחר כך הוא מחדיר עירוי נוזלים לזינט כדי למנוע ממנו להתייבש בחום.
הסיור יוצא בעשר בבוקר בטור עורפי. חוזה מעריך שהטמפרטורה מגיעה כבר עכשיו ל-49 מעלות. הנחתים נעים באטיות במורד הגבעה. כשהם מגיעים לכביש המהיר 611, חוזה חש בתוכו נחשול של אדרנלין. בפה יבש ובגרון ניחר הוא משגר פקודות אל זינט, מנצח על כל תנועה של הכלב. החוליה סוטה מהדרך הראשית, החשופה, חוצה שדה תירס וממשיכה לצעוד בוואדי חרב ממים שנמתח במקביל לכביש, שני מטרים וחצי עומקו ושלושה מטרים רוחבו. חוזה מנחה את זינט לעבור מגדה לגדה. מאלרוני, שמגשש עם מגלה המוקשים, קורא לפתע, "אני חושב שמצאתי אחד." חוזה מתקרב, מביט בתלולית העפר שחוט חשמל מבצבץ מתוכה, ואז מחייך אל מאלרוני ומאשר. הם מדווחים למפקד הסיור. חוזה מתקדם לפני הכוח ומודיע על איתור של מטען נוסף. חשדו מתעורר. אולי יש כאן דפוס של הטמנת מטענים. הוא שולח את זינט לסרוק את צדו הרחוק של הוואדי. הכלב מתרוצץ לרגע ומיד קופא במקומו, מכשכש בזנבו, אפו עובד שעות נוספות. הוא מוצא מטען. בתום קרוב למאה ימים, זהו איתור מטען החבלה הראשון שלהם כצוות.
בסרטון: יוצאי מלחמת וייטנאם זוכרים את כלביהם. בווייטנאם נעשה שימוש בכ-4,000 כלבים שהובילו סיורים בג'ונגלים והצילו חיי אדם רבים. אף על פי כן החליט צבא ארצות הברית להשאיר רבים מהם מאחור
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יוני 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות