מי אחראי למותם של הלווייתנים?
ייתכן שפריחתן של אצות זעירות אחראית למותם של לווייתני מזיפות קדומים
9/3/2014 18:03 | מאת: ג'יין ג' לי, נשיונל ג'יאוגרפיק
רעלנים שנוצרו על ידי פריחות אצות פרהיסטוריות היו חזקים דיים כדי להרוג בעלי חיים ימיים רבים, כך עולה ממחקר שפורסם בכתב העת Proceedings of the Royal Society B. ניקולס פיינסון, פליאונטולוג במוזיאון לטבע של המכון הסמיתסוני ועמיתיו כתבו במאמר כי אירועי מוות המוניים התרחשו שוב ושוב בתוך פרק זמן שארך 10,000 עד 16,000 שנים בתקופת המיוקן המאוחרת, לפני 11 עד חמישה מיליוני שנים.
ככל הנראה לווייתני המזיפות מתו בעודם בים, לפני שהגלים סחפו את גוויותיהם אל החוף. הלווייתנים המתים נפלטו אל אזור מוגן שהגן על הגוויות מאוכלי פגרים ואפשר את שימורן. לדברי פיינסון, המאובנים באטקמה נמצאו בשכבות נפרדות, המצביעות על נסיבות שחזרו על עצמן והובילו למקרי המוות ההמוני. לווייתני המזיפות הקדומים הללו הם אבותיהם של קבוצת לווייתנים בני זמננו, הכוללת את הלווייתן הענק ואת הלווייתן גדול הסנפיר.
פריחות אצות מתקיימות כאשר אצות מיקרוסקופיות – היצורים הקדומים ביותר בממלכת הצומח – צומחות במספרים כה גדולים עד שהן עשויות לשנות את צבעו של האוקיינוס לאדום. נוכחותם של מיני אצות המייצרים רעלנים כגון חומצה דומואית, אשר ביכולתה לגרום לשיתוק ולמוות בקרב יונקים ועופות, עשויה לעשות את פריחת האצות למזיקה.
בעלי חיים הניזונים כיום באמצעות סינון, כמו צדפות ועפיינים, עלולים לעכל את האצות עם הרעלנים, וכך לגרום לריכוז הכימיקלים ברקמותיהם לעלות. טורפים כמו אריות ים, לווייתנים או עופות ניזונים מהצדפות ומהדגים הללו וסופגים מנות מרוכזות של הרעלנים. כאשר הטורפים אוכלים מעל כמות מסוימת מהרעלנים הם עלולים להיפגע.
משום שהחוקרים בצ'ילה מצאו גם שרידים מאובנים של כלבי ים, מין נכחד של ראשתן, עצלן ימי ודגים, הם ביטלו את האפשרות כי נגיף או מחלה אחרת עשויים לשאת באשמה. זאת מכיוון שמחלות ימיות נוטות להדביק מין מסוים או קבוצה של מינים הקרובים זה לזה.
תגובות