נודדים רחוק

המזון והמים באפריקה באים והולכים עם עונות השנה, ובעלי החיים בעקבותיהם. הסרנגטי (Serengeti) הוא האתר למאורע שרבים מתארים כנדידה הדרמטית ביותר, עם עדרים עצומים, המונים מיליוני בעלי חיים - כ-750,000 זברות, 1.2 מיליוני גנואים, צבאים ואנטילופות – אשר עוברים מאזור נגורונגורו (Ngorongoro) שבדרום טנזניה למסאי מרה (Masai Mara) בדרום קניה ושבים בעקבות הגשמים.

אך בכל הקשור בצעידה הארוכה ביותר מנקודה אחת לאחרת, לאפריקה יש שיאן חדש. הנדידה הזאת, אשר נצפתה במשך שנתיים רצופות, אינה מונה המוני משתתפים כמו זו שבסרנגטי אלא מבוצעת על ידי אלפים בודדים של זברות מצויות (Equus quagga). עם זאת, מתברר כי החיות הללו עוברות יותר מ-500 קילומטרים בקו ישר, במסע הלוך-חזור דרך נמיביה ובוצוואנה (בסרנגטי החיות עורכות יותר פיתולים בדרכן לפני החזרה, כך שרגליהן נוגעות ביותר קרקע, אך המרחק בין שני יעדיהן של הזברות גדול יותר).

"כיוון הנדידה, אשר כמעט אינו סוטה מציר צפון-דרום, הוא יוצא דופן," מספר ראש המחקר רובין נאידו, מדען שימור בכיר בקרן חיות הבר העולמית (WWF). אך נתגלתה הפתעה אף גדולה מזו: "המרחק שעשו הזברות הללו הפתיע את כל המעורבים במחקר, ובהם גם האנשים המכירים את שימור חיות הבר באזור," הוא אומר. "אף אחד לא ידע שמשהו בסדר גודל כזה, עם כיסוי כה רב של קרקע, מתרחש."

לדברי נאידו, צוות המחקר בנמיביה, המורכב ממדענים מ-WWF  וממשרד התיירות והסביבה של נמיביה, חשד  שמאחורי הזברות הללו מסתתר סיפור מעניין, "משום שהיה נראה כי בעונה היבשה הן פשוט מופיעות במישורי ההצפה של השימור הקהילתי של סלמבלה (Salambala), שבהם ישנם מקורות מים קבועים, ואז נעלמות בעונה הרטובה."

עצם נדידת בעלי החיים עם הגשמים לא היה הפתעה כשלעצמו, "אך לא היה לנו שמץ של מושג כי החיות התרחקו כל כך מנמיביה," מסביר נאידו. אותם בעלי החיים שצוותו צפה בהם בנמיביה תויגו בקולרי לוויין על ידי ביולוגים מארגון "פילים ללא גבולות" מעבר לנהר צ'ובה (Chobe) בבוצוואנה. כאשר הצוותים חברו יחדיו הם הבינו את קנה המידה המרשים של המסע.

"מהמחקר המקדים שלנו עולה כי היו יעדים דומים חלופיים בעונה הרטובה שהיו קרובים יותר למיקום הזברות בעונה היבשה – אך הזברות לא פקדו אותם," אומר נאידו. מדוע החיות לא בוחרות במסע יעיל יותר? מחקר עם יונקים נודדים אחרים הראה שדורי דורות של בעלי חיים דבקים באותם הנתיבים. למשל, מספר אקולוג הפרסתנים מארק הבלווייט מאוניברסיטת מונטנה, "יש בידינו עדות כי האנטילוקפרה במערב ארצות הברית נדדה באותם הנתיבים במשך יותר מ-6,000 שנים. זאת ככל הנראה תוצאה של הנוף והעברת ידע בין בעלי חיים חברתיים." לדברי נאידו, ייתכן כי קיים גם בסיס גנטי למסורות מעין אלה. אך יידרשו שנים נוספות של ניטור הזברות כדי להבין מה מניע אותן, הוא אומר, "כדי לקבוע האם אותם היעדים ואותם המסלולים אכן משמשים אותן מדי שנה בשנה."

לקריאת כל התגובות ברצף