פיח ועפר מפשירים שלגים

לרוב כשאנו חושבים על שלג, אנו מדמיינים אותו כה צח, עד שעלינו להסיט את מבטנו ממנו אפילו כשעינינו מוגנות במשקפי שמש. אך מדענים מגלים כי גונם הצחור של השלג והקרח הולך ומתעמעם עקב זיהום אוויר. ממעטה הקרח של גרינלנד ועד לקרחונים שבהימלאיה ולשלג שבמערב צפון אמריקה, שכבות של אבק ופיח מעכירות את צבעם של הקרחונים ומעטי השלג. עקב זאת, הקרח והשלג סופגים יותר חום מהשמש ומפשירים בקצב מהיר יותר ומוקדם יותר באביב.

מגמת העלייה בעכירותו של השלג בשל פיח ועפר נצפתה זה שנים רבות. המקורות לכך משתנים: אבק הנישא על ידי רוחות ממדבריות ומקרקע חשופה משלג באזור הארקטי, פיח מתחנות כוח, שרפת יערות וכיריים לבישול שנעשה בהן שימוש בעצים. אך מדוח חדש עולה כי הפיח והאבק גובים כעת מחיר גבוה יותר: הם גורמים הן להופעת גוון כהה יותר במעטה הקרח של גרינלנד והן להפשרתו בקצב מהיר יותר באביב מאשר לפני שנת 2009.

"אלבדו" הוא מונח מדעי באופטיקה שמשמעותו שיעור החזר קרינת השמש מגוף או ממשטח כלשהו אל החלל. אזורים בהירים יותר בכדור הארץ, המכוסים בשלג טרי ובקרח, מחזירים את רוב אנרגיית השמש אל החלל. אזורים כהים יותר בכדור הארץ, בהם אוקיינוסים, יערות וערים, סופחים יותר חום מהשמש. הגוון הצחור הוא הסיבה לכך שאזורים מכוסים בשלג נותרים קרים, בעוד מקומות כהים, כגון מדרכות וגגות כהים, מתחממים. לכן, כאשר צבעם הלבן של השלג והקרח נעשה כהה עקב עפר ופיח, הם סופחים יותר חום מהשמש ומפשירים מהר יותר.

נושא זה חשוב מפני שגרינלנד מכוסה בעיקרה בקרח, ומפני שמים שמקורם בהפשרת קרחונים יבשתיים כמו אלה שבגרינלנד ובאנטארקטיקה זורמים אל האוקיינוסים וגורמים לעלייה במפלס פני הים. אמנם בגרינלנד, האי הגדול בתבל, יש מספיק קרח, אך אם כולו יפשיר, ככל הנראה במשך כמה מאות, יהיה עלול מפלס פני הים לעלות בשישה מטרים. העלייה בעכירות הקרח בגרינלנד, הנוצרת מפיח ועפר, תגרום ככל הנראה למפלס פני הים לעלות מהר יותר לקראת סוף המאה הנוכחית לעומת העלייה שנאמדה בתחזיות קודמות.

לקריאת כל התגובות ברצף