באלה הידיים: גלגולם של העסקים הקטנים
הם נשאו עמם תו איכות אירופי, רוח חלוציות וחדווה יזמית, הביאו את הגלידה מתל-אביב ואת היוקרה לירושלים ואפילו התבשרו עם גולדה על הקמת מדינת ישראל. ביקרנו בשבעה עסקים משפחתיים ששרדו והפכו לבייבי של הילדים, הנכדים והנינים
ש. גוזמן ובניו / הוקם בשנת 1910 ביפו, עבר לפתח תקווה
כבכל יום רביעי, גם היום אפרים גוזמן היה לבוש יפה במיוחד. הוא התגלח, לבש את מכנסיו המחויטים וחולצה לבנה והלך לעבודה - עסק קטן לשיווק ציוד חקלאי שירש מאביו שמואל גוזמן, שהתפרסם בכל הקיבוצים והיישובים בהביאו לארץ בשנות ה־30 את מכונת החליבה הראשונה ואת משאבת המים הראשונה שניתן להכניס למאגרי מים.
שמו של העסק יצא למרחוק כמקום המציע את הציוד החקלאי המוצלח והמתקדם ביותר, ולא היה חקלאי אחד שלא הכיר את השם גוזמן. הוא היה דמות מוכרת ואהובה בתל־אביב, פעל רבות למען תושבי העיר, וכולם הביעו את חיבתם כלפיו כשחלף על פניהם ברחוב. השעה היתה כבר 8:00, וכשהגיע לעבודה ידע כי לא יעבור זמן רב עד שחקלאים מכל רחבי הארץ יגיעו
"קניות למשק הם קוראים לזה", הוא אמר לעצמו, צוחק, מכיוון שידע שהקניות הן רק תירוץ של החקלאים להיפרד ליום אחד מהעגבניות, מהחסות ומהתפוחים ולהחליף את נופי המושב השקטים והפסטורליים במפגש חברתי תוסס בעיר הגדולה -וגם ליהנות מקצת רכילות היישר מהרפת.
גם הגדולים ביותר החלו בקטן. ומה איתכם? בואו תתחילו מכאן!
בנו בן ה-12, עודד, היה באותו היום בחופשה מהלימודים ועזר לו לתמרן בין החקלאים הרבים שהחלו גודשים את החנות ומתעניינים בחידושים האחרונים שהביא מאירופה. "ראית את המחרשה החדשה משבדיה?" אמר לחקלאי מקיבוץ דגניה, שנראה בוחן את המחרשה בעיניים נוצצות, וידע כי גם הפעם זו מכירה בטוחה.
"לסבא רבא שלי ולסבא שלי היתה תחושת שליחות כשהקימו את העסק", מספר דן גוזמן, "הם ביקשו לתרום לפיתוח החקלאות בארץ, וזה מה שהניע אותם - התקומה הציונית. היום האוריינטציה של העסק מסחרית הרבה יותר, ואני משווק בעיקר ציוד תעשייתי. אך תחושת המחויבות למדינה לא נעלמה ואני מרגיש צורך להמשיך בזאת למען המורשת המשפחתית".
נעלי מנסור / הוקם בשנת 1918 בנצרת, כיום העסק מונה 4 סניפים
כשחנא מנסור החליט לפתוח מפעל לייצור נעליים הוא דמיין בעיני רוחו כיצד ילדיו ונשותיהם, נכדיו וניניו ימשיכו לשאת בגאווה את השם "מנסור מפעל לייצור נעליים" הרבה אחרי שהוא ילך לעולם שכולו טוב.
כדי להבטיח את המשך השושלת לקח את ילדיו למפעל מגיל צעיר והראה להם כיצד מעבדים את העורות, מייבשים אותם והופכים את חתיכות העור חסרות הצורה לנעליים יפיפיות. עם זאת, חנא האמין כי השיעור החשוב ביותר שהעביר לילדיו לא היה על הכנת נעליים, אלא על החובה לנהוג ביושר.
"אם תתנו לאנשים את שמגיע להם, הם יהיו שותפים שלכם", היה אומר להם כל בוקר, "אין מחיר למוניטין ולשם טוב". ואכן המוניטין של משפחת מנסור היה ללא רבב. זמן קצר אחרי שהמפעל החל לעבוד הקים חנא חנות נעליים שמכר בה את נעלי המפעל, ובמהרה החלו להגיע אליו לקוחות מכל אזור הצפון.
"אתם רואים את המשפחה הזאת?" נהג ללחוש בגאווה לילדיו, "הם הגיעו אליי לקנות נעליים כל הדרך מטבריה". גם כשהיה בן 95 חש צורך ללכת בכל יום 10 דקות למפעל. משהו שהוא עצמו לא יכול להסביר משך אותו לשם, אף שרגליו כבר כאבו וגבו היה כפוף. ילדיו, שבעצמם כבר היו לאנשים מבוגרים, היו אומרים לו "סבא, תישאר לנוח בבית, אנחנו נסתדר", אך בליבו ידע שעד יום מותו יבקש להרגיש את ריח העור והדבק שהיו למפעל חייו.
"היום כמעט כל בני המשפחה עובדים בעסק", מספר נכדו של המייסד, חנא, "איתי עובד אחי עדיד, שני הבנים שלי איהב וראיד והבת שלי סוהד. גם אשתו של הבן שלי ראיד עובדת איתנו, אמירה. לשמחתי הצלחנו לקיים את החזון של סבא שלי ולהמשיך את המורשת. לרשת הנעליים יש כבר 4 סניפים, אבל לצערי התנהלות העסקים רק הופכת קשה יותר ויותר. כשסבא שלי פתח את העסק היו מעט מאוד חנויות נעליים, והיום יש בנצרת חנויות נעליים בכל פינה. התחרות לא קלה בכלל".
פריימן את ביין / הוקם בשנת 1934 בירושלים
גם ותיקי פלשתינה לא זוכרים יום חם כמו אותו יום ראשון ארור באוגוסט 1934. השמש, גדולה וצהובה מתמיד, עמדה בשמיים מבלי לזוז, קופחת ללא רחמים על ראשו של עמוס פריימן, מהגר צעיר ונאה מגרמניה, שניסה ללא הצלחה מרובה להידחק עם משפחתו בין מאות מהגרים נוספים לעבר היציאה מהספינה בנמל יפו.
אחרי 3 ימים מתישים של בחילות בלב ים הדבר היחיד שהחזיק אותו היה החלום הבלתי מנוצח על תקומה יהודית בציון ועיניה הטובות של אשתו קטה. אוחז בידה ובידיהם של שני ילדיהם הקטנים הצליח אחרי כשעה לרדת מהספינה תשוש ואבוד בארץ החדשה.
מבלי להסס התיישב פריימן לבוש בחליפת צמר יקרה על המדרכה המלוכלכת, מנסה לכלכל את צעדיו בעיר הזרה. לאבא שלו לאו פריימן יש רשת של 30 חנויות נעליים בדרום גרמניה, והוא, המשוגע, ויתר על העסק המצליח והגיע חסר כל למדבר הלוהט. בראשו עדיין שמע את אביו אומר לו "מה יש לך שם, מלבד יתושים ומחלות?" ובכל זאת יצא לדרך חדשה.
פריימן החליט לא לתת לשמש הים־תיכונית להכריע אותו. "אם אבי הצליח באירופה, גם אני יכול", חשב ובמוחו נבנה החזון: הקמת חנות נעלי היוקרה הראשונה בירושלים. בעיני רוחו ראה את עצמו עומד ומקבל את הקונים בכניסה לחנות היחידה שיוכלו למצוא בה נעלי איכות מעור מאירופה. וכך היה.
קצינים אנגלים, שייחים והאליטה של היישוב היהודי הגיעו לחנות שפתח ברחוב יפו, ולא חלף זמן רב עד שכל התושבים בירושלים הכירו את חנות הנעליים פריימן את ביין. כשהזדקן ידע שהוא יכול להפקיד את חלומו בלב שקט בידיו של בנו יואח, שהשאיר את החנות חיה ופעילה כמעט 90 שנה. "אבא שלי היה גאה אם הוא היה רואה שהחנות ממשיכה לעבוד", אומר יואח, "לפני כ-5 שנים הקמתי עם בת זוגי ספא בכפר דניאל ביער בן שמן, אבל החנות הזאת תמיד תהיה הבייבי שלי".
מוסך צח / הוקם בשנת 1935 ליד כביש 4, מול משטרת חדרה
כשמשה צרפתי השתחרר מהצבא הוא כבר ידע מה הוא רוצה לעשות בשארית חייו. בניגוד לשאר חבריו מכפר חוגלה, שרק דיברו בלי הפסקה על בחורות מהקיבוץ הסמוך, לו היו חלומות אחרים. הוא רצה להקים מוסך. תמיד היו לו ידיים טובות, ובזכותן התפרסם בכל האזור לאחר שהחל לתקן בקלילות מפליאה כל מכשיר חקלאי.
איש חוץ ממנו לא הבין מה הוא מוצא בתיקון טרקטור או מלגזה ישנה, אך הוא אהב את ריח הדיזל והשמן, את התחושה של המתכת בין ידיו ואת כלי העבודה הכבדים שאסף לאורך השנים בגאווה רבה. שום דבר לא העניק לו את הסיפוק שגרמו לו השעות הארוכות במוסך, שם הפך מחרשה ששבקה חיים שבעליה כבר התייאשו ממנה לחיית שדה חדשה ונוצצת. לא היה לו ספק כי ידיו הטובות יסייעו לו לצבור קהל לקוחות נאמן בתוך זמן קצר אם יקים מוסך משלו.
כשהיה פוסע לעבר ביתו ביום שישי דרך שדות הגמבות והפרדס העצום של המשק שבבעלות משפחתו, היה מהרהר בבקשת הוריו שימשיך לעבוד עמם במשק, אשר כללה גם עבודה ברפת ובלול. בלב כבד הוא נאלץ לסרב להם, כי ידע שהייעוד שלו אחר. כעבור כמה שנים רכש חלקת אדמה קטנה בחדרה במעט הכסף שהצליח לחסוך והקים שם את המוסך שחלם עליו מאז היה ילד קטן. נרגש וגאה הוא פתח את דלתות העסק החדש לרווחה, ואז ידע כי שם יעבוד כל שארית חייו.
"אני כמעט בן 90, אבל עד היום אני מגיע בכל בוקר לעבודה ב-6:00 ונשאר שם עד 16:00", מספר צרפתי, "על־פי חוק כבר מזמן הייתי צריך לצאת לפנסיה, אבל אני רוצה להמשיך לעבוד. הטכנולוגיה של כלי רכב לחקלאות מרתקת, ואני מקפיד להשתתף בקורסים ובהשתלמויות כדי להישאר מעודכן. הבן הקטן שלי יניב הצטרף לעסק לפני כמה שנים, ואני מקווה שגם הנכדים שלי ירצו לעבוד בתחום, כי ישראל צריכה אנשי מקצוע בחקלאות ובתעשייה".
ויסוצקי / הוקם בשנת 1935 ברחוב אלנבי בתל־אביב
בחוץ השתוללה סופה ושלג נערם ברחובות הריקים. הקור של חודש ינואר בפולין היה כמעט בלתי נסבל, אך במיטתו הרחבה בביתו החם, הרגיש שמעון זיידלר מוגן. אף שהשעה היתה כבר 7:00, הוא לא רצה לצאת ממחבואו מתחת לשמיכה העבה, ורק ריח התה החם שנישא באוויר עודד אותו לקום וללכת למטבח.
"החורף האחרון בפולין", חשב לעצמו, שכן ידע כי עוד מעט יהיה בדרך לפלשתינה. העתיד היה מפחיד יותר מאי פעם, אך אביו נסך בו את הביטחון שכמותו וכמו דודו מצד אמו קלונימוס וולף־ויסוצקי גם הוא יפתח בבוא העת עסק לתה שיצליח וישגשג בארץ החדשה. אביו אף הרגיע אותו כי סוחר תה מטעמו אשר צבי גינצברג, שלימים נודע כאחד העם, נמצא בפלשתינה כבר מ־1922 וממתין בתל־אביב לקבל את פניו.
"אבא שלי נפטר בן 47 בלבד ממחלה בתחילת שנות ה־50, ואמא שלי אידה יהודית המשיכה לתפעל את העסק", מספר שלום זיידלר, "היא העבירה את בית הייצור מאלנבי לרחוב סלמה והציבה שם מכונות חדשניות שפיתח מהנדס, שלראשונה ארזו את התה בשקיקים קטנים עם סרט מתכת דק, ולא בתפזורת. היום יש לנו מפעל ענק בגליל, ושם אנחנו מכינים יותר מ־100 תערובות של תה".
רוזנברג & פדרבוש / הוקם בשנת 1936 ברחוב גולומב בתל־אביב
גולדה מאיר התיישבה על כיסא העץ הפשוט והסתכלה במבט מהורהר על מכונת הדפוס הגדולה. היא קיוותה שרעש המכונה ישכיח במקצת את הלחץ שחשה בליבה, אך המכונה דממה כמו הלילה השחור בחוץ. השקט מילא את חללי בית הדפוס הגדול, ונדמה היה שגם הקירות, השולחנות וכוסות הזכוכית על המדף חיכו איתה בציפייה דרוכה לבשורה ההיסטורית, שמיאנה להגיע.
לפתע נשמעו דפיקות על הדלת. השעון כמעט נשמט מידיו וגולדה רצה לעבר הכניסה ופתחה את הדלת. מולה עמד צעיר שניסה להסדיר את נשמתו. השעה כבר היתה 2:00. "לפני רבע שעה מינהלת העם החליטה לצאת בהכרזה על הקמת מדינת ישראל", הוא אמר מתנשף, וגולדה, מאופקת כדרכה, חייכה אליו והציעה לו כוס מים, אך בפנים ליבה געש. "זה באמת קורה", היא חשבה, "עומדת להיות לנו מדינה". שעה קלה לאחר מכן מכונות הדפוס כבר החלו לעבוד בקצב, כשהן מדפיסות את ההזמנה ההיסטורית לטקס הכרזת המדינה בבית דיזנגוף. תחי מדינת ישראל.
"הידיעה שבית הדפוס לקח חלק ממשי בהיסטוריה של מדינת ישראל מרגשת אותי בכל פעם מחדש", אומר ליאור פדרבוש, "מלבד ההזמנה לטקס ההכרזה של המדינה, בבית הדפוס שלנו גם הודפסו הניירת הרשמית של הממשלה הזמנית שקמה בעקבות ההכרזה, כרטיסי הטיסה הראשונים של אל על ובולים ראשונים של המדינה הצעירה. חלק מההדפסות הללו הוצגו בתערוכה במוזאון ישראל לפני כמה שנים, ואני זוכר שכמעט בכיתי מרוב התרגשות".
גלידת פלדמן / הוקם בשנת 1945 ברחוב הרצל ברחובות
"הגלידה הגיעה שוב הרוסה וחצי נוזלת מתל־אביב", חשב לעצמו פדיה פלדמן בתסכול. כבר יותר מחצי שנה הוא ואשתו ברכה רוצים למכור גלידה בבית הקפה הקטן קפולסקי שנפתח ברחוב הרצל ברחובות, אך בכל פעם היו משלוחי הגלידה מגיעים במצב גרוע, ואי אפשר היה להגישה ללקוחות. כל הלילה לאחר מכן לא ישן, טרדו אותו מחשבות, ובבוקר פנה לאישתו במטבח ואמר לה "אולי נביא מכונת גלידה מאירופה?". ברכה הסתכלה עליו בפליאה ולא היתה בטוחה מה עליה לענות. כמו בעלה, גם היא היתה מתוסכלת, אך מהיכן יגייסו את הכסף לקנות מכונה יקרה כל כך? אחרי שתיקה ארוכה הישירה מבטה וענתה לו "נצטרך להשתמש בחסכונות שלנו".
"אם לא ננסה, לא נצליח אף פעם", אמרו, ואחרי 10 דקות של התבוננות מעמיקה במכונה התחילו לעבוד. להפתעתם, אחרי יום אחד בלבד כבר הצליחו לייצר קופסה של גלידת וניל, שהפכה אותם לזוג המאושר ביותר ברחובות כולה.
כעבור כמה שנים בני הזוג פלדמן כבר תפעלו 8 מכונות שייצרו 32 טעמי גלידה בקומה שמעל לבית הקפה. "אין בכל הארץ פונץ' בננה כמו שלנו", נהגה להתפאר ברכה בפני באי בית הקפה, כשהיא יודעת כי חלקם הגיעו כל הדרך מתל־אביב להתענג על הגלידה הביתית שיוצרה אצלם באהבה כה רבה.
נכדם של השניים, שי שלו, מנהל השיווק של גלידות פלדמן: "בשנות ה־50 באו עובדי עירייה לסבא וסבתא שלי ואמרו להם שבית הקפה הקטן שלהם הפך למפעל גלידה והם צריכים לעבור לאזור התעשייה החדש שתוכנן לקום בקצה רחובות, שם היתה המעברה זרנוקה. הם בחרו שטח בין איקליפטוסים, ובשנת 63' הוקם מפעל גלידות פלדמן, והוא שם עד היום. אני דור שלישי בעסק ומקווה שגם הילדים שלי ישתלבו בו. הם כבר מציעים רעיונות לטעמים חדשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם