סופר נני: הסיפור של גבינות סיימן
כשייבאה, לראשונה בישראל, גבינה כחולה, הזעיקו אותה המחסנאים: "הגבינה מקולקלת! הכל מלא עובש!". היום חולשת נני סיימן על שוק גבינות הגורמה בישראל ומלמדת את המקומיים פרק בהלכות ריחות מוזרים
ישראלים בכלל יודעים לאכול "גורמה?"
"כשהתחלנו לייבא בתחילת שנות ה,90- בארץ ידעו רק מה זה גבינה לבנה וגבינה מלוחה. זה כל מה שהיה. כשהבאנו לארץ בפעם הראשונה את הגבינה הכחולה, זו שיש עליה עובש, המחסנאים קראו לי לבוא מהר כי 'הגבינה מקולקלת! הכל מלא עובש!.' אנשים לא ידעו, לא הכירו כלום. היום כבר אפשר לומר שהישראלים לומדים מהר מאוד, אבל לנו לקחו 15 שנה בערך."
סיימן (58), תושבת הרצליה, אם לשלוש בנות וסבתא לשלושה נכדים, לא מייבאת רק מוצרי חלב, כמובן. אימפריית היבוא מתחילה בפסטה וגבינות, ממשיכה במותגים כמו "אוראו" ו"סנדלפור" ונגמרת (רק לבינתיים, כמובן) בחומרי גלם לקונדיטוריות.
הכל התחיל אי שם בפריז. את בעלה הצרפתי ארנסט הכירה סיימן הצברית כדיילת אוויר. השניים התחתנו ועברו לצרפת, שם הכירה את מדף המוצרים המקומי. כשחזרו לארץ עם שלוש בנות ב,1983- ההתמודדות עם המדפים הדלים בישראל לא הייתה משימה פשוטה. "היה קשה, במיוחד אחרי שמתרגלים לכל השפע שם," היא נזכרת. "כאן לא היה כלום. בקבוק שמן היה עשוי מזכוכית, נוזל, אי אפשר היה לגעת בו. הקקאו היה בשקית מנייר חום."
השניים החליטו לנצל את היכרותם עם השפע האירופי ולהכיר לצרכן הישראלי טעמים חדשים, או לכל הפחות לנסות לגרום לו ליישר קו עם שאר העולם. "הרעיון היה לייבא מותגים שקיימים בכל העולם, ואין שום סיבה שלא יהיו בישראל," היא מסבירה. "בעלי אמר, 'אני לא מוצא שום סיבה שהמדף בישראל לא יהיה כמו בכל מדינה אחרת.' אבל השוק היה סגור ומאוד מוגן באותה תקופה. אי אפשר היה להכניס לארץ מוצרי מזון. בעלי נסע לצרפת, חיפש ויצר קשרים באירופה עם הרבה מאוד חברות, ואני פה בארץ ניסיתי לדחוף ולפתוח את השוק."
היה לך בכלל ניסיון עסקי כלשהו?
"שום דבר. הגעתי לפה ונזרקתי למים, היינו חייבים להתמודד. חשוב מאוד להיות ערניים ומאוד זהירים, ולהאמין במה שעושים. כי אם את לא מאמינה, את לא משדרת את הדבר הנכון לאדם שיושב לידך. ואני כל הזמן האמנתי במוצרים שלי, כל מוצר היה כמו הבייבי שלי. עד היום אנחנו עושים את זה. הלכתי בכל שבוע לחנויות אחרות כדי ללמד את המוכרים איך להעמיד את הגבינה ואיך לחתוך אותה, זה מקצוע שלם שבארץ לא הכירו. היום הם כבר קצת יודעים. עכשיו יש תחלופה גדולה, אז אני צריכה להמשיך לעשות את הלימוד לחדשים."
איך מצאתם את המוצרים?
"בעלי לקח את הרכב, נסע למפעלים בצרפת ודפק להם על הדלתות. בהתחלה היו הרבה כאלה שלא רצו. בגלל החרם הערבי הם חששו לתת לנו מוצרים. אבל במשך הזמן זה נעלם, והיום אין שום בעיה. להפך. הגענו למצב של חברות מאוד קרובה עם כל הספקים שלנו. אנחנו כבר עובדים איתם הרבה מאוד שנים, אנחנו מכירים אותם טוב. יש לי מפעלים שאני עובדת איתם כבר 15 ו20- שנה." כל כך טוב, שסיימן קיבלה לא מזמן פרס מיוחד מהנשיא ניקולא סרקוזי על תרומתה לטיפוח קשרי המסחר בין ישראל לצרפת.
אבל בהתחלה זה לא היה קל. הסיטונאים לא ממש סמכו על הזוג הצרפתי שנחת, פשוטו כמשמעו, בדרום תל אביב באמצע שנות ה.80- הם פשוט לא רצו לקנות את הסחורה. "יום אחד התעצבנתי, לקחתי ארגז ושמתי את כל המוצרים שהבאנו. לקחתי את הרכב לרחוב אבן גבירול, הלכתי לחנות מכולת ושמתי לו את הארגז על השולחן."
בחנויות אהבו את שיטת השיווק של סיימן שחסכה להם הרבה כסף. הסיטונאים קצת פחות. "היה בלגן, כעסו עלינו כי אנשים הפסיקו להגיע לדרום תל אביב לקנות סחורה. בסוף עשינו סולחה, הבטחתי להם שאני מפסיקה לספק לכל חנות."
מאיפה הביטחון הזה?
"באותה תקופה הייתי צעירה, אופטימית, חושבת שהכל יהיה יפה ונהדר. אז כמובן שהיו רגעים קשים. היו כאלה שגנבו אותנו, לקחו לנו סחורה ולא שילמו, ברחו או פשטו את הרגל. אבל זה חלק מההתמודדות. כל פעם שיש לך מקרה כזה, את לומדת להתמודד עם זה, מה לא לעשות."
סולחה או לא, העסק כבר היה בדרך למעלה. עומס העבודה המבורך שהצטבר אצל הזוג חייב הפצה דרך חברה נפרדת. כך נוצר הקשר עם חברת ויטה, שנמשך עד .1995 גם הקשר העסקי עם חברת עלית התפרק בשל ניגוד עניינים אחרי ההשתלטות של שטראוס. בינתיים, טפו טפו טפו, הכל דופק ומתקתק. סיימן אחראית ליבוא שורה לא נגמרת של מוצרים.
"אנחנו מביאים רק גורמה. ללכת ולהביא מוצרים שכל פעם מישהו אחר ימצא יותר זול במדינה אחרת באיכות פחות טובה, זה לא מעניין להתאמץ. אבל אם אני מביאה מוצר שאין פה בארץ, שאפשר לתת משהו אחר לצרכן, זה נותן סיפוק."
אפשר למכור גורמה לישראלי שאוהב פיתה עם שווארמה?
"בארץ תמיד אמרו לנו 'אפשר למכור את זה ב9.90- שקלים.' זה היה הדבר שהכי לא אהבתי לשמוע. איך אפשר למכור מוצר איכותי ב?9.90- זה היה מרתיח אותי. הישראלים מכירים. הם נוסעים לחו"ל, הם מכירים את המוצרים. כשאנחנו היינו בדרום תל אביב זה היה מגיע בשוק שחור, אנשים היו מביאים את זה במזוודות. אנשים הכירו את המוצרים. כשאנשים טסו לחו"ל, המטוס היה מסריח מגבינות."
היו כישלונות?
"הבאנו את השוקולד של הרשי. בארצות הברית זו החברה מספר ,1 ופה בארץ זה לא הלך."
כי כולם רגילים לשוקולד פרה.
"ישראלים לא כל כך מתחברים לטעם האמריקאי. הם מתחברים יותר לטעם האירופי, לאיטלקי, היווני, הדרום צרפתי. אבל אפשר לומר ששינינו הרגלי צריכה כאן בארץ. כשהחלטנו להביא את הריבה של סנדלפור, לדוגמה, אמרו לי שלא יאכלו את זה. היום יש לנו נתח שוק נרחב."
מה עם כשרות?
"הכשרות היא בעיה. אז נסענו למפעלים, הכשרנו אותם, בנינו 'ליין' כשר והבאנו את המוצרים לישראל. אבל במוצרי חלב זה מאוד מסובך. צריך לשלוח משגיחים לכל החוות, לבדוק את החווה והחליבה של הפרה, לפקח על העברת החלב למפעל ולייצר חלב שהוא תחת השגחה."
ואת הכל מימנתם מהכסף שלכם, הפרטי?
"עלויות הכשרות למוצרי חלב הן מאוד גבוהות. במוצרי אחרים כמו פסטה, לדוגמה, זה הרבה פחות יקר כי זו תעודה שנתית. אבל במשך השנים התמחינו בזה, והיום אנחנו מובילים בשוק בכל מה שקשור למוצרי חלב כשרים. מאחר ובנינו את הקווים הכשרים במפעלים האלה, כל המגוון הכשר הוא שלנו ואנחנו מוכרים את זה לקהילות היהודיות בכל מקום בעולם."
בשנות ה80- וה90- אולי היה מחסור במוצרים מהסוג שייבאתם. אבל מה סיימן מציעה בשנת 2011 לצרכן הישראלי, כשהטכנולוגיה מתקדמת ואפשר לייצר כאן במקום לייבא?
"יש מוצרים שמתים ובאים אחרים, אז חייבים לשמור, כל הזמן לפקח. הספקים שלנו כל הזמן מפתחים דברים חדשים. עכשיו הצלחנו לפתח מוצרים מיוחדים לענף הקונדיטוריות. לדוגמה, חמאה אלסטית שאפשר לעבד אותה מבלי שתימס."
כשאת רעבה את אוכלת גבינה עם עובש? לא בא לך צ'יזבורגר או ג'אנק זול אחר?
"אני לא אוכלת צ'יזבורגר כי אני לא רוצה להשמין, אבל אנחנו אוכלים שניצלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם