ולמנה עיקרית: היכנסי לתהליך
אין מילה שאני שונאת יותר, בטח כאשר שלי כולל גדילה במשך 40 שנה. אבל עכשיו, רחוקה מאוד מהסוף ואפילו מהאמצע של התהליך, כבר איבדתי 12 ק"ג. שומני היקר
ומה בעצם משדרת לי המילה, שעושה לי צמרור חמור בכל הגוף הבלי-עין-הרע גדול שלי? משחק האסוציאציות: לאט, שנים, לא בטוח, קשה, נועד לכישלון, להפסיק, להתחיל מהתחלה, עונש, סיוט, מציאות, אתגר, הצילו, לא שוב.
ואם נלך למקורות, ההגדרה המילונית של המילה המעצבנת הזאת לפי מילון הרב-מילים היא: "התפתחות מודרגת; סדרה של פעולות או של מחשבות המוליכות בהדרגה ממצב אחד למצב אחר או המיועדות להשיג תוצאה כלשהי". ואפילו הגדילו ראש וכתבו: "סדרה של שינויים המתרחשים בשלבים באופן טבעי".
טבעי? הממ. ובכן, יש אולי מצבים שזה בא טבעי. בטח. ללמוד ללכת זה די טבעי. לפוצץ חצ'קונים בהתבגרות, טבעי לחלוטין. להיכנס למינוס כשרמת ההוצאות גדולה מההכנסות, הגיוני. אבל לרדת במשקל? סתם ככה, בתהליך טבעי? סליחה, עד כאן. לא בבית ספרנו.
התהליך הטבעי שלי, יעל מני, היה תמיד לגדול. ושוב לגדול. אצלי לא נעצר תהליך הגדילה בגיל 17-18, הוא המשיך בלי רחמים כמעט עד גיל 40, עד שהוונדר-וומן שבי התעוררה לחיים. שמה ת'גלימה המבריקה, פשטה ידיים לצדדים, אור פלאש אדיר, צליל פיצוץ אלקטרוני והופ, הופיעה במלוא הדרה (עם דגש על ה'מלוא').
על גופה טייץ מבריק כחול מידה XXXL, בגד גוף מינימאלי בצבעי יונייטד סטייטס עם כוכבים נוצצים (יותר עדיף שלא לדמיין את התמונה. Cut), מגף אדום מהסייל האחרון ב'גזית' והיידה, יצאה להילחם את מלחמתה.
למי שרוצה להיכנס לאווירה או סתם להתפנק על ברכי הנוסטלגיה, תרתי משמע, הרי לינק לפתיח של הסדרה. שווה.
המשימה: להחזיר את כבודה ואת גופה הדק הקבור אי שם מתחת לשכבות הלא מגולפות ויהי מה.
הדרך: להתאפק שלא להשליך את התהליך לקיבינימאט מתוך ידיעה ברורה שהוא יחזור ובתנופה רבה וכואבת יותר בפעם הבאה.
האמצעים: כל האמצעים כשרים בדרך לחיטוב הגזרה. דהיינו: שינוי הרגלים, קצת ויתורים וסדר בתפריט, אימוץ שרירים ועזרה מהטופ שבטופ של הדיאטניות במזרח התיכון.
וזוהי רק ההתחלה. אינני באמצע של התהליך אפילו, אבל בפירוש התנעתי, המפתחות בפנים וככל שאשים יותר גז כך אסע יותר מהר. גם זו בחירה. אני מוותרת נורא לאט על אוכל, נאבקת בדיאטנית שלי כל שבוע, מנסה להגן על עוד פירור מעיניה הממזריות המנסות להבהיר לי - וגם מצליחות - כמה מגוחך ומיותר המאבק.
אבל אני ממשיכה. כמו ילדה קטנה שמסרבת להיפרד מהמוצץ. היא אוחזת בו חזק ומאוימת כאילו רצו לתלוש לה אצבע מכף ידה. מה תעשה בלעדיו? מי ירגיע אותה בשעת צרה? ומה אם תהיה לבד? או עצבנית חלילה? ואיך תרדים את עצמה משלל ההתמודדויות המצפות לה בדרך? הפיתרון הוא ברור, נגיש ומיידי: מוצצי שלי.
לא הלך. היא חכמה ממני. לא נופלת באף אחד מהפחים שאיתם הפלתי רבים וטובים אחרים. מסממת אותי במילותיה הנכונות, מתכנתת אותי מחדש להיגמל מתנועת ה"ניקור" האומללה בצלחות הכיבוד שמלווה אותי באירועים ובכלל ברגעים משעממים/מהנים/עייפים בחיי. (וכל התשובות נכונות לגמרי).
דפדפת שלמה מילאתי בתשובות ובהסברים הנורא משכנעים שלה, והתהליך, מה אגיד לכם? ארוך ומייגע. אבל מה? קורה. בצעדי צב, לאט ובטוח, אני הולכת ומשתנה. הגמילה היא לא ביום ולא ביומיים. שנים. אוף, שוב שנים.
למה לא מיד. כאן ועכשיו! זה החלום הרטוב של השמנים: שלא יצטרכו לעבור שום שינוי או ויתור ובטח לא שיעור, לעצום עיניים, גלימה, קול נפץ , פלאש ולפתוח עיניים לגוף חטוב בסטרפלס מוזהב, שיניים צחורות וקשת מוזהבת עם כוכב על המצח. (על הסטיילינג אפשר עוד להתווכח).
אז כמובן, שהייתי רוצה להיות כבר בסוף התהליך, לאחר עוד 30 קילו ירידה. אך האם באמת יהיה זה סופו של תהליך או תחילתו של תהליך חדש? האין זה כך כל החיים? כך ועוד איך. אז זה הזמן להמליך את התהליך. ובדיוק כמו שמזמררת להפליא השופטת בדימוס, ריקי גל, (מילים: תרצה אתר): "צעד, צעד, אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת".
וזה בדיוק מה שאני מתכננת לעשות ועושה בפועל. תהיו כאן אתי, מבטיחה לכתוב ולשמוע יחד אתכם את הסימפוניה המשגעת.
יעל מני, (בעל אחד, ילדים שניים), עיתונאית, תסריטאית, מנחת קבוצות הורים מוסמכת ומנהלת כתיבה באהבה: כתיבת ברכות לכל אירוע אפשרי בחיים
נא להמתין לטעינת התגובות
