אני בת 42 וזה יהיה הטריאתלון הראשון שלי
אחרי שני זוגות תאומים ודימוי עצמי של בטטה, החלטתי להתחיל להתאמן ולהגיע לטריאתלון. בלוג עד קו הגמר
כחקלאית בנשמה (אחרי הכל, קיבוצניקית), התפללתי בכל חורף לגשמי ברכה שיציפו לא רק את השדות, אלא בעיקר את מסלול הריצה השנוא עליי במיוחד. לרוב זה לא עבד. בכל שיעור סבלתי עד כלות הנשימה.
בריצה, אף אחד מעולם לא הצליח לעקוף אותי. התחלתי במקום האחרון, וסיימתי לבסוף במקום האחרון, אחרי עצמי. לקראת סוף שנות ה-20 לחיי, הצלחתי ללמוד ליהנות משיעורי סטודיו, אבל הדבר לא החזיק מעמד זמן רב מדי.
היו לי המון סיבות מצויינות: פעם הפסקתי בגלל מעבר דירה לעיר מרוחקת, אחר כך היו סיבות עוד יותר טובות כמו שני הריונות תאומים, שגם הדרך אליהם לא הייתה קלה. יופי של סיבות, לא? אבל יום אחד גיליתי שנגמרו לי התירוצים.
הקטנות גדלו קצת, ולי היה יותר אוויר לנשימה. החלטתי לשוב לשיעורי אירובי וספינינג כדי לרדת במשקל. כשהציעו לי לרוץ בחדר הכושר, סרבתי וחזרתי על המנטרה הקבועה מזה שנים: "הגוף שלי לא יודע לרוץ. אפילו לא 20 מטר".
אז איך זה קרה? עד היום התשובה לא ברורה לגמרי. הרגשתי שאני צריכה משהו מעבר לשיעורי האירובי. זו הייתה תקופת חגים והמון שיעורים בוטלו. מצאתי את עצמי שבוע בלי שביצעתי פעילות גופנית. פתאום זה היה חסר. חיפשתי דרך להתאמן גם כשדלת הסטודיו סגורה לרגל חגים.
חברה לעבודה סיפרה לי שהיא רצה חצי מרתון. הייתי בהלם. איך אפשר לרוץ כל כך
הפעם הראשונה הייתה על מסילה בחדר הכושר. פחדתי ללכת לבד, וסחבתי את האיש שלי שכבר סיים את האימון שלו. מעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד על מסילה יותר מעשר דקות, וזה עוד בהליכה. אבל הפעם הגעתי בראש אחר, והנס קרה. אחרי כמה דקות חימום המהירות עלתה והתחלתי לרוץ. לא הבנתי מה קורה. אני רצה, ואפילו לא ממש קשה לי.
העליתי את המהירות בהדרגה, ולבסוף סיימתי 40 דקות ריצה כשעל הצג הופיע הספרה 5 - חמישה ק"מ. איך זה בדיוק קשור אליי? המזל שלי היה שבשלב זה מצאתי חברה שרצה ונזפה בי שכך לא מתחילים. חמישה ק"מ הם יותר מדי בפעם הראשונה.
היא שלחה לי תוכנית אינטרנטית לריצת עשרה ק"מ בתוך 20 שבועות. היא הודפסה מייד, ונתלתה על דלת הכניסה עם התאריכים המדוייקים רשומים ליד כל מרחק. התחלתי משלושה ק"מ. ארבע ריצות בשבוע. בין לבין המשכתי עם הספינינג.
אני זוכרת היטב את הריצה הראשונה שלי בחוץ. כל שיפוע קטן נראה כעליה בלתי נגמרת. מי ידע שכמה חודשים אחר כך אתאהב בעליות. בינתיים חיפשתי אנשים לייעוץ. גלשתי בפורומים שונים ושאלתי שאלות. באחד המקרים קיבלתי מייל מקוראת עם תשובות, ובסיומו הערה קטנה, חצי בבדיחות הדעת: "אם את כבר רצה ועושה ספינינג, אז למה לא טריאתלון?".
למה כן? אני שוחה אמנם מגיל ארבע, אבל רק חזה. רוכבת על אופניים מילדות, אבל רוב הניסיון שלי היה ברכיבות לחדר האוכל בקיבוץ. חיפשתי עוד חומר בנושא והגעתי לאתר של טריאתלון הנשים. כמה דקות של חיפוש והבנת העוצמות המדהימות של האירוע הזה הביאו אותי לכדי החלטה: זה הולך להיות הטריאתלון הראשון שלי.
נועה פורת מתאמנת לקראת טריאתלון הנשים שייערך בהרצליה ב-29 במאי. nrgמעריב ילווה אותה כל הדרך עד קו הסיום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם