האם יש קשר בין הורות לבין אושר? מחקרים מעידים שלא
"הרבה שמחה, ללא הנאה" הייתה כותרתו של מאמר שהתפרסם בחודש יולי האחרון בניו יורק מגזין. המחקרים שהוצגו הגיעו למסקנה: הורים נוטים להיות מאושרים פחות מאלה שאינם הורים. האומנם נעלמה ההנאה מגידול ילדים? באמריקה אומרים שכן
העיתונאית האמריקאית ג'ניפר סניור סקרה מספר מחקרים שהגיעו לאותה מסקנה, שעשויה, כהגדרתה, להיות "אמצעי המניעה הטהור ביותר שפותח אי פעם". תזת האומללות של ההורים התבססה כל כך, עד שישנם אף מחקרים שהטילו את אות האומללות על כל ההורים, ללא כל נסיבות מקילות: רווקים או נשואים, הורים לילד אחד או לארבעה.
המאמר תורגם לעברית, והוזכר רבות גם במחוזותינו. גם בשיחות סלון סמי-אינטליגנטיות, אחרי שהאינדיאנים פרשו לישון, הוזכרה המסקנה המדכאת, ואפילו סביב ארגז החול הוחלפו מבטים שותקים, כמו אומרים "נו טוב, ככה זה. אפילו כתוב בעיתון".
חבר יקר ורווק אפילו אמר לי בסיפוק: "זהו. זה רשמי. להיות הורים זה פשוט להיות לא מאושרים". אז יצאתי למסע כדי לברר למה - למרות העייפות, התסכול, חוסר האונים, הבלבול, השחיקה בזוגיות ומה לא - נדמה לנו שאנחנו הכי מאושרים בעולם. האומנם פרדוקס?
אם תפתחו את המילון ותחפשו את ההגדרה ל"אושר", תמצאו את המשפט הבא: "תחושה נעימה של שמחה, סיפוק וקורת רוח, הרגשה טובה מאוד". בחלק ניכר מזמננו כהורים, כל קשר בין המשפט הזה לבין המציאות מקרי בהחלט.
נסו לשנן את המשפט הזה בעודכם מנסים להאזין להנחיות הרוקח למתן האנטיביוטיקה, כשלצדכם שני ילדים (כן, שלכם(! שמנסים לתלוש זה לזה את הידיים או העיניים או כל איבר אחר. הטרור היהודי במלוא הדרו. "תחושה נעימה של שמחה", בדיוק ככה אתם מרגישים עכשיו.
ואיך אתם מרגישים בהשכמת אמצע הלילה או בגן משחקים בשעה שבע בערב, או - למה בעצם להמשיך? אין ספק שהגדרת האושר לא מתארת את מה שהורים רבים מרגישים. השאלה היא רק אם "אושר" היא המילה הנכונה.
אחת החוקרות המצוטטות במאמר בניו יורק מגזין היא ד"ר תמר קרמר-סדליק, מנהלת מחקר במרכז לחקר חיי היומיום של משפחות באוניברסיטת קליפורניה (כן, משלנו. גאווה ישראלית אמיתית.( ד"ר קרמר-סדליק ניהלה מחקר אינטר-דיסציפלינרי (כזה המשלב מספר רב של אנשי מקצוע מתחומים שונים) ייחודי מסוגו.
יחד עם עמיתיה צברה למעלה מ-1,500 שעות צילום של 32 משפחות מהמעמד הבינוני, בחיי היומיום בלוס אנג'לס. מטרת המחקר לא הייתה לבחון אם הורים מאושרים, אלא לצפות במשפחות ולראות את התמודדויות היומיום, מה הם
ממקום מושבה בלוס אנג'לס מספרת לי ד"ר קרמר-סדליק על המחקר ותוצאותיו, וטוענת קודם כל, שהשאלה אם הורים הם מאושרים היא פשוט שאלה לא מדויקת: "אותם מחקרים שמראים לכאורה שהורים אינם מאושרים הם לרוב מחקרים שעושים שימוש בשאלוני דיווח עצמי. כשהחוקרים מציבים את שאלת האושר, זה פשוט לא מושג שיכול להכיל בתוכו את קשת הרגשות והמשמעויות שקיימים בהורות. המילה happiness כשלעצמה לא מכילה רגשות כמו סיפוק, הנאה, גאווה, התרגשות וכו'".
אם כך איך נקשר המחקר שלכם להיעדר אושר?
"המחקר שלנו כלל 32 משפחות שמייצגות את הרוב האמריקאי. בדקנו את המשפחה הנפוצה: זוג הורים לשניים-שלושה ילדים, שעובדים לפרנסתם כ30- שעות בשבוע מחוץ לבית. ההורים לא היו בהכרח נשואים, לא בהכרח הורים ביולוגיים, לא בהכרח הטרוסקסואליים, ונבחרו מרקעים אתניים שונים. בגלל שלא בדקנו את השוליים, קל היה להציג את התוצאות שהראו מורכבות בתחושות של הורים, כמסקנות גורפות".
אילו מסקנות למשל?
"בחברה האמריקאית יש דגש גדול מאוד על תחרות, על הישגיות ועל הגשמה של האינדיווידואל. כתוצאה מכך נוצרים רגשות אשם ותסכול, בעיקר אצל נשים, בקושי בניהול הזמן .(work-life balance) בנוסף, אחד הקשיים הכי גדולים שעולים מהצפייה במשפחות הוא תחושת הלבד של ההורים".
לבד בהתמודדות עם הילדים?
"לא רק. בארצות הברית אין חוקים שתומכים במשפחה, למשל אין חוק פדראלי המחייב מתן חופשת לידה. לכן הורים חיים בתחושה אמיתית שהדאגה לרווחת המשפחה, האחריות על החינוך, הבריאות - הכל מוטל רק על כתפיהם. ישנה תפיסה קולקטיבית של לבד, ומכאן נובעים חוסר אונים ותחושה של חוסר שליטה.
"נוסיף לזה את הבעיה המבנית בין שוק העבודה למוסד המשפחה, והתחושה שאנחנו בחוסר זמן תמידי, והדרך לתסכול ואומללות קצרה מאוד". בתרבות האמריקאית החיפוש אחר אושר מעוגן אפילו בחוקה: מיד לאחר הזכות לחיים ולחופש, מונה החוקה האמריקאית את הזכות לאושר. אך להבדיל ממדינות רווחה, שבהן המשפחה נמצאת באחריות משותפת, בארצות הברית, המדינה אחראית על חיי האדם ורכושו.
המשפחה, וזה עניין תרבותי-היסטורי, היא מחוץ לתחום. ד"ר קרמר-סדליק מסבירה שלהורה האמריקאי יש רצון עז לעשות את הטוב ביותר שהוא יכול עבור הילדים שלו, וכי נדרשת השקעה גדולה מאוד כדי להבטיח את עתידם של הילדים.
"הדעה הרווחת היא שאם נולדת למעמד הנמוך, סביר להניח שתישאר כל חייך במעמד הנמוך; אם נולדת למעמד הגבוה, סביר שתשמר את מעמדך במעמד הגבוה. אבל אם נולדת למעמד הביניים יידרשו לך שלושים שנה של עבודה קשה כדי להפוך לבן המעמד הגבוה".
הכוח החזק ביותר המניע הורים בני המעמד הבינוני האמריקאי, טוענת ד"ר קרמר-סדליק, הוא חרדה. "האם הילד יצליח, האם הוא יעמוד בדרישות, יצליח בבית הספר, יגיע לקולג' מכובד, יצטיין בספורט וכן הלאה. התחרותיות היא אומנם הביטוי החיצוני לכך, אבל בפנים יש חרדה עצומה לגורלו של הילד. השאלה היא מה הם הכוחות והמבנים המשפחתיים והתעסוקתיים שגורמים לאותה חרדה, לחוסר שביעות רצון וחוסר אושר".
"כמו שאני רואה את הדברים, הן כחוקרת והן כהורה", אומרת ד"ר קרמר-סדליק, "הבאלנס במשפחה הוא לא אחד לאחד: הצטיינת בפרויקט - קיבלת בונוס מהבוס. בהורות ובמשפחה הבאלנס הוא אחת לארבע, או אחת לחמש: הרבה עבודה קשה, מעט רגעי הצטיינות, וברגע שקורה משהו טוב, משמח, מרגש - הכל מתגמד".
השאלה אם הורים פשוט אינם מאושרים, לא יכולה להישאל ללא ניתוח של ההקשר התרבותי בעידן שבו אנו חיים. בבסיס השאלה נמצאת האפשרות הבאה: "הורים לא נהנים במיוחד מההורות, כי חוויית גידול הילדים השתנתה בתקופתנו באופן מהותי", כטענת העיתונאית ג'ניפר סניור.
במציאות שמקדשת את האינדיווידואל, ומציבה סולם ערכים שמדרבן אותנו להיות מסופקים, מאותגרים, להתקדם, להצליח, לעמוד בציפיות - איפה יש בכלל מקום לילדים? פרופ' סילביה ביז'אווי, ראש התוכנית לתואר שני בלימודי משפחה בבית הספר למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי המכללה למינהל, מסבירה כי: "אסור לשכוח שהורות לא מופיעה בהיסטוריה כמקור לאושר.
"הציפייה לאושר בהקשר של הורות היא רעיון שהתפתח במערב רק בעידן המודרני. זה לא היה איתנו משחר ההיסטוריה". ואכן, אם נרחיק במכונת הזמן עד למאה ה18- נגלה שעד אותה עת התכלית בהולדת ילדים הייתה יצירה של כוח עבודה לפרנסת המשפחה. אף אחד לא דיבר אז על אושר.
במאה ה-19 צ'רלס דרווין ניסח את תכליתו של כל אורגניזם חי רק ב"העמדה של דור צאצאים". במונחים היסטוריים הקשר בין משפחה לאושר, זו המצאת המאה, תרתי משמע. "צריך גם לזכור שאושר הוא עניין יחסי. הוא תלוי בערכי החברה, והציפיות לאושר מותאמות כרגע לחברה המודרנית, אבל לא מדובר במשוואה אבסולוטית".
מתי נולד הדימוי של המשפחה המושלמת: אמא, אבא, שני ילדים וכלב?
"הדימוי הזה נוצר בתחילת המאה הקודמת, כאשר נשים מן המעמד הבינוני נכנסו לשוק העבודה אך נדרשו עדיין למלא את תפקידן ההיסטורי - אמהות. האשה הייתה מגויסת לטובת גידול וחינוך הילדים ברוח העידן המודרני, והאושר שלה אמור היה לנבוע מכך שהיא ממלאת את ייעודה הטבעי".
יכול להיות שהאומללות, או התסכול בדור שלנו נובעים מפער גדול בציפיות?
"זו בהחלט אחת האפשרויות. ישנו פער בין הדימויים מסביב לחיים עצמם. הפרסומות משדרות מסר אחיד של אושר מהורות: חיוך, חיבוק, אהבה. התמונות הללו הן הנורמה, כביכול. אסור להגיד שזה קשה, אסור להגיד שזה כואב, אסור להגיד שעבודה, פרנסה וחינוך הם משימה קשה כל כך, במיוחד כשאנשים היום מתמודדים עם המציאות הזאת כמעט לבד, וזו משימה כמעט בלתי אפשרית".
כלומר, מדובר בפנטזיה?
"נכון, קיים שקר סביב נושא ההורות. הורות זה דבר קשה. השיח הדומיננטי לא מאפשר לאנשים להגיד את מה שהם באמת מרגישים או חושבים. ואלה שכן אומרים, נתפסים כלא נורמטיביים". פרופ' ביז'אווי מוסיפה כי "לעתים פונות אלי סטודנטיות שלי שבאות להגיד שהן לא יכולות להמשיך בלימודי התואר השני.
"כשאני שואלת למה, הן מספרות שהן לומדות, עובדות, מגדלות שלושה ילדים, ואחראיות לכל מה שדורש הבית. אני תמיד שואלת, 'איך לא התמוטטת קודם?', והן מתחילות לצחוק. כשאני אומרת את זה, אני מרגישה שאני כאילו שוברת את קשר השתיקה".
ועדיין, רבים יעידו כי הילדים הם מקור לאושר עילאי, הם אלה שנוטעים בהם כוחות ברגעי משבר, והם כל תכליתם בעולם.
"נכון, למרות כל התהליכים שקשורים לעליית האינדיווידואליזם, כמו למשל הדחייה של גיל הלידה, ואחוזי הילודה שיורדים בהתמדה; עדיין כשמציירים אינדיווידואל שלם, זה אינדיווידואל שהוא גם הורה.
"האינדיווידואל יונק את האושר שלו מתוך הדימוי העצמי שלו, ומתוך הדימוי של עצמו בעיני אחרים - כפרט וכהורה. יש חיבור בין האינדיווידואל להורות, חיבור שאין בו סתירה כי ההורות הפכה להיות אחד הערכים בהגשמת האינדיווידואל".
האם, למרות כל זאת, יש לנו סיכוי להיות הורים מאושרים?
"מדיניות ממשלתית נדיבה יותר, כלכלה יציבה יותר, תרבות לחוצה פחות - שמעריכה ילדים טובים יותר מילדים מושלמים - כל אלה בוודאי יהפכו את ההורים למאושרים יותר", טוענת סניור, כותבת המאמר בניו יורק מגזין, כנראה בצדק. "בעוד שילדים מעמיקים את חיי הרגש שלנו, הם מכווצים את עולמנו לגודלה של כפית, לפחות לזמן מה. אושר מושלם, ללא כיף", מסכמת סניור.
ואני אומרת, ילדים הם ללא ספק שמחה. אך עם הרבה עבודה קשה. ואצלנו? "במדינת ישראל מדברים הרבה על ילדים, אבל עושים מעט מאוד למענם", אומרת פרופ' ביז'אווי, "בשוק העבודה בעצם לא קיים היום מודל משפחתי - אין יום לימודים ארוך, אין ארוחה חמה וחוגים במערכת החינוך הציבורית.
"בישראל, למרות הילודה הגבוהה מאוד, אין בכלל חשיבה מערכתית של משפחה ושל התארגנות של החברה למען הילדים". כל אלה רק מעצימים את הקושי ומשאירים לנו מעט מאוד מקום לנחת, שלווה ואושר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם