"לחברות התרופות לא משתלם למנוע את הסרטן"
לפרופ' יוסף ירדן, זוכה פרס ישראל לחקר מדעי החיים, יש סיבות לאופטימיות. תוך מספר שנים, הוא משוכנע, הסרטן יהפוך ממחלה שמתים ממנה למחלה שחיים איתה. ובכל זאת הוא מאוכזב, משום שלטענתו, מספרם של החולים היה יכול להיות נמוך בהרבה
אחרי למעלה משלושה עשורים שהוא חוקר את המחלה, מפצח את המנגנונים שלה ואחראי לכמה מהגילויים המכריעים שקשורים בה, אני שואלת את פרופ' יוסף ירדן, מהחשובים בחוקרי הסרטן בעולם, האם אנחנו סוף־סוף קרובים לניצחון.
"אני חושב שהשאלה היא מה הציפיות שלנו. תראי, בתחילת שנות השמונים הייתה תחושה שסוף המין האנושי מתקרב: היו שמועות על כך שבקליפורניה ובניו־יורק אנשים מתים כמו זבובים, ושיש מחלה שאם אתה נדבק בה - אתה גמור. אני מתייחס כמובן לנגיף האיידס.
"פתאום מופיעה מחלה שמפילה חללים, והעולם הרפואי עומד חסר אונים מול מה שקורה. עכשיו, בואי תסתכלי איפה אנחנו עומדים היום ביחס לאיידס. את כבר לא שומעת על מגפה. המחלה נכנסה לשליטה. נכון, מבחינת הספרות הרפואית ישנו רק אדם אחד בעולם שרופאיו טוענים שהיה נשא ונרפא. גם אין תרופה אחת שמרפאת, יש קוקטייל שלמעשה מקנה בקרה על המחלה. אנחנו חייבים לבדוק את הנשאים כל הזמן, והם חייבים להתמיד בנטילת הקוקטייל, כי הווירוס הוא כמו פצצת זמן מתקתקת. אבל את כבר לא שומעת על אנשים שמתים מזה יום־יום.
"ייתכן שזו צריכה להיות הציפייה שלנו בנוגע לסרטן. המחלה הזו תהיה חייבת לקבל את מלוא תשומת הלב אצל מי שיסבול ממנה, ויידרשו תרופות ומעקב תדיר, אבל אנחנו נחיה איתה ונמות מדברים אחרים. היית רוצה שהיא תימחק, שהיא לא תופיע כהגדרה במילון, אבל הציפייה הזו לא ריאלית. אני אומר: בואי נסתכל על מגפה אחרת, שכבר לא מהווה איום על בריאות הציבור, ונשאף להיות שם".
אז הנה אני מנסחת את שאלתי מחדש. כשקיבל בשנת 2007 את פרס א.מ.ת - אחד מתוך שורה ארוכה של פרסים ועיטורים שהוענקו לו - נשאל פרופ' ירדן איפה אנחנו נמצאים על הסקאלה שבין חוסר אונים לבין שליטה מלאה במחלה. אז הוא השיב שאנחנו באמצע הדרך. עשור אחרי - ועם הכרזתו כחתן פרס ישראל בחקר מדעי החיים - אני מבקשת לדעת אם זזנו עוד קצת לעבר הצד הנכון.
"זזנו הרבה מאוד", הוא משיב. "אנחנו נמצאים בתקופה מסעירה ומרגשת מהבחינה הזו. די אם נסתכל על מה שמתרחש בעולם התרופות: הדינמיקה של הפיתוח חיובית מאוד, לחברות התרופות יש תמריץ, וקצב אישור התרופות הואץ בעשור הזה באופן חסר תקדים. אם דיברנו על איידס ועל הקוקטייל המפורסם - יש לנו היום צירופי תרופות מוצלחים מאוד, ואני מאמין שנראה התפתחות בתחום של יצירת קוקטייל נכון לסרטן. אנחנו גם שומעים על יותר מקרים של אנשים שנרפאו, ובכלל המחלה נראית אחרת. אנחנו מתקרבים לשלב שבו נהפוך את הסרטן למחלה כרונית אבל נשלטת".
ובכל זאת, באיידס אנחנו מדברים על נגיף אחד, וסרטן הוא שם כולל לסוגים שונים ותתי־סוגים של מחלות. אני מניחה שהאתגר הוא כפול ומכופל בהתאמה.
"האתגר הוא אדיר בהרבה, אין ספק, ואכן אי אפשר לדבר על סרטן כגוף ערטילאי אחד. מכיוון שמדובר על שבעים סוגים של המחלה, כדאי לפרוט את התשובה. קחי למשל את סרטן השד, אחד מהסוגים השכיחים בישראל. עליו ניתן לומר שהוא 'נשלט'. רוב הנשים שלוקות בו לא ימותו ממנו. הן הולכות לבדיקות מעקב, במקרים מסוימים הן נכנסות לניתוח, ואולי לעוד סבב של כימותרפיה - אבל אצל רובן הגדול, המחלה כבר לא תחזור. אני לא אומר שהיא לא מהווה סכנת חיים, אבל הודות לשני אמצעים שעומדים לרשותנו - גילוי מוקדם ומניעה – אנחנו נמצאים במקום טוב. מבחינתי מה שקרה עם סרטן השד הוא בשורה אופטימית".
ובצד השני נמצא סרטן הלבלב. במקרה שלו, נראה שהמדע עומד מול שוקת שבורה גם בתחום הגילוי המוקדם וגם בריפוי.
"בסרטן הלבלב, שהוא באמת אחד התוקפניים והאלימים ביותר, הבעיה העיקרית היא הגילוי. בדרך כלל הגילוי שלו הוא סימפטומטי: בא חולה שאומר 'יש לי כאבי בטן נוראיים, אני לא יודע מה קורה'. אז מתחיל בירור, מחפשים בעיות במערכת העיכול, מגיעים לבדיקת סי־טי ורואים שהגוף נגוע והסרטן מפושט. הוא פשוט מתגלה מאוחר מדי.
"ישנה עבודה מדעית מפורסמת שהתמקדה בחולים שהסרטן התגלה אצלם לא בצורה סימפטומטית, אלא באופן מקרי לגמרי. הם עברו תאונת דרכים, או נפלו ושברו משהו, נכנסו לסי־טי ואז ראו. החולים האלה שורדים שנים, כי הגילוי מוקדם יותר, ובעקבותיו ההליך הכירורגי והטיפול מוקדמים יותר. אם המחלה כבר התפרצה, זה כמו לרוץ אחרי רכבת שדוהרת. בעוד לסוגי סרטן אחרים יש לנו אמצעי גילוי מצוינים, כמו קולונוסקופיה למעי הגס ואולטרסאונד וממוגרפיה לשד, בלבלב המצב מורכב יותר. התחזית המעציבה היא שסוג הסרטן הזה יהפוך מהר מאוד למספר שתיים, כשמעליו רק סרטן הריאות".
יכול להיות שהבשורה של אבחון סרטן הלבלב תצא ממעבדתו של פרופ' ירדן, שממוקמת מאז שנת 1989 במכון ויצמן, לא רחוק מהחדר שבו אנחנו יושבים. שניים מתלמידיו שוקדים בימים אלה על פיתוח ביו־מרקר, סמן ביולוגי שנועד לאתר סרטן של הלבלב בעזרת בדיקת שתן או דם.
השיטה החדשנית מסתמכת על ההבנה שהגוף תוקף תאים סרטניים ומפעיל עליהם לחצים חזקים מאוד, שגורמים להם לשחרר חומרים מסוימים לזרם הדם. את החומרים האלה רוצים החוקרים לזהות בשלב מוקדם, מה שמסתמן כאתגר לא פשוט. "ישנם גם תאים שמקורם בלב ותאים אחרים שמתפרקים, והאתגר הוא למצוא את המחט בתוך ערמת השחת הגדולה הזאת, ולדעת שלא מדובר בהתרעת שווא. יש מלבדנו כמובן קהילת מדענים שלמה שעובדת על איתור תאי סרטן שנודדים בדם. הכוח היום מצוי בשיטות החדשניות, הן בגילוי והן בטיפול".
אנחנו מדברים על שיטות חדשניות - אני אומרת לפרופ' ירדן - אבל הכימותרפיה, שקיימת כבר משנות החמישים והשישים, היא עדיין הדרך המרכזית לטפל בסרטן. ולה, כידוע, יש תופעות לוואי קשות והיא פוגעת ברקמות הבריאוׄת. האם היא תיעלם יום אחד מפרוטוקול הטיפולים, או שתישאר איתנו לעד?
"כימותרפיה היא עדיין מלכת התרפיה, אבל חשוב לומר שגם היא עברה תהליכים משמעותיים", אומר ירדן. "החומרים היום הם אחרים, המינונים השתנו, היא הרבה יותר עדינה. זו עדיין חוויה קשה מאוד לחולה, אבל יש פה תהליך של ריכוך. החלום שלנו הוא כמובן להוציא את הכימותרפיה מסל כלי הנשק של המאבק במחלה. פה ושם, בעיקר בטיפולים החדשניים באמצעות תרופות שנקראות 'מוכוונות מטרה', אנחנו כבר רואים התחלה של חוסר התלות שלנו בה".
את נקודת המפנה תולה ירדן במיזם השאפתני ששינה את פני הגנטיקה והרפואה – המיפוי של רצף הגנום האנושי על גֵניו ובסיסיו. "הפרויקט הזה לא רק נתן לנו את רצף הגנום שלנו, אלא גם פרץ דרך לשיטות שמאז התפתחו מאוד, ומקדמות היום את חזית המאבק בסרטן. לולא היו לנו מכונות שיודעות ליצור רצפי די־אן־איי ברגישות ובדייקנות גבוהה, לא היינו במקום שאנחנו נמצאים היום. פרויקט הגנום האנושי מראה את כוחה של החלטה, כשכל אומות העולם מתאספות יחד כדי להגשים אותה.
"בימים אלה נמצא בעיצומו פרויקט דומה, שנקרא 'גנום הסרטן האנושי', וגם פה פועלת קואליציה עולמית. כל מדינה לקחה על עצמה סוג או תת־סוג של סרטן - כל אחת לפי איפה שכואב לה. הצרפתים למשל אוהבים לשתות וסובלים מסרטן הכבד, אז הם לקחו על עצמם להשקיע במחקר בעניין הזה. אוסטרליה שטופת השמש לקחה על עצמה את המלנומה. גם אנחנו היינו צריכים לקחת מלנומה, כי זה סרטן נפוץ בישראל".
ומה בחרנו בסוף?
"ישראל לא לקחה חלק בפרויקט. הבאנו את העניינים האלה לכנסת, ולא נמצא לזה כסף, לצערי. אני מאמין שחלק מהמחויבות שלי כמדען היא לספר לקהילה היותר רחבה שאם שמים משאבים - מקבלים תוצאות".
אילו הצטרפנו לפרויקט החשוב של גנום הסרטן, אומר ירדן, קרוב לוודאי שהיינו בוחרים באחד מארבעת סוגי הסרטן הנפוצים בישראל: השד, המעי הגס, העור או הריאות. "הצעירים שלנו מעשנים כמו קטרים. מגיעים לצבא, וגם מי שלא עישן קודם מתחיל לעשן, בנים ובנות כאחד. זו ממש בעיה לאומית, ויש לנו מה לעשות איתה. בואי נדבר רגע על מניעה".
רגע, שאלה אמוציונלית: אני רואה אנשים בני תשעים שלא נפרדים מהסיגריה לשנייה, ובני חמישים שהקפידו על קלה כחמורה וחלו בסרטן. יש תחושה שאין צדק בעניין הזה, ושהתורשה או הרנדומליות חזקות יותר מההקפדה על אורח חיים בריא.
"זו למעשה השאלה שהכי מסעירה את הקהילה המדעית בימים אלה: עד כמה אנחנו יכולים למנוע סרטן? עד לא מזמן העריכו גופים מסוימים שאנחנו יכולים למנוע שני שלישים מהמקרים, וזה הרבה. יש פוסטר של האגודה האמריקנית למלחמה בסרטן שמראה אישה עומדת אצל הירקן, מוקפת בכל הפלפלים והעגבניות, וכתוב שם 'תפגשי את האדם הזה פעמיים בשבוע - ואת הרופא שלך פעם בשנה'.
"לאחרונה התפרסם אחד המאמרים החשובים שניסו להתמודד עם השאלה האם שני שלישים הם נתון ריאלי או משאלת לב שנועדה לתת תמריץ. מחברי המאמר, מתמטיקאי וגנטיקאי, פיתחו מודלים והגיעו למסקנה שאפשר למנוע רק שליש מהמקרים. המאמר שלהם, שזכה לתהודה רחבה מאוד, אומר בתמצית שסרטן ברובו הוא מזל רע. כלומר, אתה יכול לנסות למנוע, אבל תדע לך שאתה עובד על השליש העליון. שני השלישים האחרים קשורים לגורמים כמו תורשה".
זה מאוד מדכא.
"רגע, הסיפור לא נעצר שם. בנקודה הזו כל הגופים שעוסקים במניעה התקוממו ומצאו פגמים במודלים של אותם חוקרים. למשל, המחקר התייחס רק למידע על חולים אמריקנים. בדיוק לאחרונה פורסם מחקר שפתח את המניפה למה שמתרחש בכל ארצות העולם, והעלה ממצאים משמעותיים. יש תופעות מאוד מעניינות שקשורות בגיאוגרפיה של המחלה.
"אחת מהן היא מה שקרה עם היפניות שבמהלך מלחמת העולם השנייה התיישבו בקליפורניה. ביפן סרטן שד אינו נפוץ - אחת מ־300 באותם ימים, היום קצת יותר. מגיעה צעירה יפנית בשנות העשרה שלה לקליפורניה, עוברים שני דורות, והנה סרטן השד מתגלה במשפחה שלה בשיעורים גבוהים יותר מאלה שקיימים ביפן. כאן אנחנו שואלים - רגע, הגנים שלה הרי עברו איתה, הגוף שלה עבר איתה, מה קרה פה? ואז מתברר שגם מסת הגוף של הבת שנולדה בארה"ב תעלה, והווסת הראשון שלה יהיה מוקדם יותר. לא ברור לי כמה ילדים יהיו לה, ובאיזה גיל היא תלד את הילד הראשון שלה, שאלה בבחינת 'גורמים מגנים' מפני סרטן. כלומר, עולות כאן שאלות מורכבות בנוגע להשפעת אורח החיים על המחלה".
האם ככל שאישה יולדת פחות ילדים, ומחכה עם הלידות לגיל מאוחר יותר, היא חשופה יותר למחלה?
"ככל שיולדים יותר, כך גוברת ההגנה של הגוף. לכן גם נמצא שנזירות נמצאות בסיכון מוגבר לסרטן שד. אם נסתכל על זה בראייה אבולוציונית, בטבע אישה לא הייתה במצב שהיא בהפוגה מהריונות, היא כל הזמן הייתה בהריון.
"כשאנחנו מדברים על אורח חיים הכוונה היא לא רק להרגלי שתייה או לסטרס של העבודה, אלא גם לטבע הגוף, שבנוי על כך שהוא כל הזמן בהריון. השאלה היא כמובן איך החברה האנושית שואפת למצב הטבעי, מה התזונה הטבעית שמתאימה לנו - ואני לא מתכוון לדיאטת הפליאו בגרסתה הישראלית, שהיא מוטנטית לגמרי. אנחנו צריכים למצוא אורח חיים שקרוב למה שמתאים לנו".
תמיד אומרים "האדם הקדמון עשה כך ואכל כך" ומנסים לחקות אותו. אבל האדם הקדמון לא חי עד גיל 75 אלא עד גיל 20־30, כך שהשאיפה שלנו לחזור למערות היא קצת מצחיקה.
"זו בדיוק הנקודה. סרטן היא מחלה של הגילאים המבוגרים, ובאמת חלק מהשכיחות הגבוהה שלה נובע מתוחלת החיים שעלתה. העובדה שבעבר לא היה סרטן בשיעורים כאלה, קשורה באופן ישיר בעובדה שלא הגיעו לגיל שבו המחלה שכיחה. היו רופאים קנדים שניתחו גוויות מבתי חולים לצורך אנליזה כללית, וחיפשו בהן גידולים סרטניים.
"כמעט בכולן היו גידולים, אבל כמעט כל האנשים האלה לא מתו מסרטן. הסרטן נמצא בנו בכל רגע, בכל מיני איברים, בעקומות שונות של גדילה. ברור שאם נמות מוקדם, לא ניתן לו להזדמנות לפרוץ. אם נחיה עוד עשרים שנה הוא כן יפרוץ באיבר זה או אחר, כי הוא מקנן בגוף".
כדי להבין את תמונת המצב שהתגלתה בגוויות צריך להבין את המנגנון הסרטני. סוגי הסרטן השונים קשורים ברובם המוחלט במוטציה, באג של המכונה. חיים משמעותם תאים שמתחלקים במהירות, וכשהם מתחלקים - קורות טעויות. גוף האדם בנוי בצורה חכמה מספיק כדי לתקן את הטעויות, אבל גם המכונה המשוכללת הזאת סובלת מטעויות, וכך צוברים תאי האדם מוטציה ועוד מוטציה.
קרינה מייננת, חלקיקי אזבסט או פחם, קרני רנטגן וחומרים כימיים רבים מהווים כולם קרצינוגנים, כלומר חומרים האחראים למוטציות שמשגעות את הדי־אן־איי. ככל שאדם חי זמן רב יותר, הוא צובר עוד מוטציות, ונעשה חשוף יותר למחלה. כמה מוטציות צריך כדי להפוך תא לסרטני? בכמה סוגי סרקומה אלימים מאוד שמופיעים בילדים בגילאי העשרה, מוטציה אחת מספיקה. מדענים יודעים מהי המוטציה, אבל תרופה עדיין אין. לעומת זאת מלנומה וסרטן הריאות מחזיקים בכתר של מצבור המוטציות – 900 כאלה, שמופיעות בכמה גנים שונים.
פרופ' ירדן מחזיר אותי שוב ושוב לעניין המניעה, כי היא זו שיכולה לחסוך מאיתנו את השיבוש בפעולת המכונות. אלא שגם פעולות מניעה זקוקות לתמריץ. בפאנל שהתקיים בוועידת הנשיא בשנת 2008 אמר ירדן כי "השוק לא מעוניין במניעה, שלא מובילה להצלחה כלכלית ולא גורמת לאנשים לקנות תרופות. הקפיטליזם השתלט על שוק הבריאות. מדענים עושים מחקרים על התחום הטיפולי ומזניחים את התחום המניעתי. רוב התרופות לסרטן לא מובילות לריפוי אלא להארכת משך החיים, אך בכל זאת משקיעים בהן הון עתק, לעומת נושא מניעת המחלות שלא נהנה מתקצוב".
האם גם בדינמיקה של כוחות השוק חל שינוי בעשור האחרון?
"תראי, יש מדינה אחת בעולם שמפתחת תרופות נגד סרטן, כלומר שמשרד הבריאות שלה אחראי לפיתוח התרופות, ולא חברה פרטית. יודעת מי זו? קובה. אנחנו מאמינים בקפיטליזם ובתחרותיות, אבל מהצד השני עומד העניין של בריאות הציבור. אני לא חושב שזה טוב שהמדינה תפתח תרופות. יש צורך ביוזמה וחדשנות, וצריך לקחת סיכונים בתחום הזה, אבל המניעה יוצאת מהמשוואה. חברות לא ישקיעו בה, כי זה לא יתבטא בשורת ההכנסות. מה אני אמכור, אם אמנע את המחלה?
"ובנושא הזה, המדינה לדעתי משכה ידיה. היא תצא נשכרת מחינוך למניעה, ממחקר של מניעה – כי בסופו של דבר, פחות אנשים ייפלו על כתפי מערכת הבריאות. בחשבון לטווח הארוך המניעה היא משתלמת, אבל לא לסקטור הפרטי אלא למדינה. לכן זה הולך לאיבוד, וחבל, כי נמצאים אצלנו מיטב החוקרים".
איפה ממוקם המחקר הישראלי ביחס לעולם?
"מה שקורה כאן מדהים ולא פרופורציונלי בכלל לנפח שלנו. לקהילת המדענים הישראלית יש במה להתגאות, והיא מקבלת הרבה קרדיט בעולם. כל הזמן מתפרסמות סטטיסטיקות שמראות שחולי הסרטן בישראל מקבלים טיפול מעולה, ומכל בחינה אנחנו בידיים טובות, גם מבחינת סיכויי ההישרדות. הקהילה המדעית שלנו מעודכנת ופורצת דרך באינספור תחומים, והקהילה הרפואית מעורבת בניסויים קליניים עולמיים. זה באמת נוגע ללב".
מפעם לפעם מציין ירדן בקולו השקט - אחרי שאני יורה שאלה רוחבית - שהוא לא רופא, אלא "רק" ביוכימאי. ההתמקדות שלו היא ברמת התא הבודד ו"האם הוא יהפוך להיות שבט, כי זה שמטריד אותנו". בבוקר, קודם פגישתנו, הוא רץ כהרגלו ("מה לעשות, האבולוציה לא בנתה אותנו בצורה של כיסא") וחשב לעצמו על הריאיון שעומד להתקיים במשרדו המרווח ועתיר הספרים במכון.
"כל הזמן מנקר לי בראש שיקראו את הכתבה אנשים שיש להם חולים בבית, והם בטח יגידו 'מה פרס ישראל בחקר סרטן? אנשים מתים מהמחלה בלי הפסקה'. אני לא יכול להשתחרר מהמועקה הזו, מהמחשבה שאנשים ייפגעו ויגידו 'מה היומרה'. ובאמת, מה לעשות, אנחנו עוד בקצה הקרחון", אומר לי ירדן, אחד המרואיינים הכי פחות יומרניים שתוכלו להיתקל בהם במסדרונות הקמפוסים.
הוא נולד בשנת 1952 בטבריה וגדל בנצרת־עילית. שני הוריו עלו בצעירותם ממרוקו. "אבא שלי מאוד האמין בחינוך, והוא כל הזמן היה קונה ספרים ואנציקלופדיות. את צעירה מדי, אבל בזמנו היו בארץ סוכנים שעברו בין מקומות עבודה ומכרו ספרים. לא היה אז אינטרנט ואמזון. אני חושב שכל סוכן שהגיע, אבא היה קונה ממנו משהו. היה לי ארון ספרים די מדהים. אני זוכר שהיו ויכוחים בבית - 'כמה ספרים אפשר? יש דברים אחרים לעשות עם הכסף' - אבל עבורי זה היה עולם שלם".
בצבא שירת כלוחם וכקצין בצנחנים, ובמילואים הגיע לדרגת סגן־אלוף. לתקופה מסוימת הפך ברעיון להיות גיאולוג. "בטיולי תנועת הנוער וגם בצבא נתקלתי בהרבה תופעות גיאולוגיות. אני אוהב לטייל בארץ, וגם היום אני מסתכל על סלעים כל הזמן, מחפש מאובנים. התחום שעניין אותי בגיאולוגיה היה פליאונטולוגיה (חקר מאובנים). זה עולם מרתק". ברגע האמת בחר בביולוגיה על פני המאובנים יקירי נפשו, "כי היא הרבה יותר סוערת", הוא מסביר.
אחרי שסיים בהצטיינות תואר ראשון בביולוגיה ובגיאולוגיה באוניברסיטה העברית, פנה לדוקטורט במכון ויצמן. זה היה האות לפרוץ הרומן של ירדן עם גורמי גדילה, החלבונים שאחראים להאצת חלוקת התאים - ולפרס ישראל שיקבל ביום העצמאות הקרוב. את הפוסט־דוקטורט עשה בשיתוף עם Genentech, חברת תרופות גדולה מקליפורניה שבזמן שהותו שם ייצרה את ההרצפטין, תרופה לסרטן השד. מנגנוני גורמי הגדילה שפענח ירדן סייעו לפיתוחה. שנתיים בילה בחוף המערבי ואז עוד שנתיים בחוף המזרחי, במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס.
חשבת להישאר שם?
"אף פעם לא. יש לי פה שני אחים ואחות ומשפחה גדולה, ואני אוהב את הארץ".
הוא נשוי ואב לשלושה - טוהר־שיאון ("הוא נולד ב־1982, והתבשרתי על לידתו כשהייתי בנחל שיאון, בדרכנו ללבנון"), יסמין ודן. ברזומה הוא מחזיק רצף תפקידים אקדמיים בכירים ושורה ארוכה של פרסים יוקרתיים – בהם פרס לומברוזו לחקר הסרטן, פרס הצטיינות מטעם המכון הלאומי לסרטן בארה"ב, פרס ברונו, פרס סומך זאקס בכימיה, וכאמור גם פרס א.מ.ת ופרס ישראל.
הפרס האחרון ברשימה הוענק לו על פענוח המנגנונים של גורמי הגדילה והבנת תפקידם המכריע במחלת הסרטן. או בלשון נימוקי הוועדה - "בשורה ארוכה ונמשכת של תגליות פורצות דרך, הביאה עבודתו של פרופ' ירדן לזיהוים של קולטנים של גורמי גידול... להבנת דרך פעולתם, ולגילוי השיבושים החלים בהם ותורמים להתפתחות התהליך הסרטני. על בסיס תגליות אלה, פותחה שורת תרופות אנטי־סרטניות, שחלקן כבר מצוי בשימוש נרחב.
עבודתו של פרופ' ירדן הינה מופת של מחקר ביולוגי חלוצי, שתוצאותיו מיושמות ליד מיטת החולה". היישומים שאליהם התכוון המשורר הן שורה של תרופות חדשניות "מוכוונות מטרה", כאלה שמופעלות על היעד עצמו מבלי לפגוע ביתר רקמות הגוף. זוהי דרך הפעולה של ההרצפטין הנזכרת מעלה, ושל הארביטוקס המיועדת לטיפול בסרטן המעי הגס.
אז בוא ננסה להסביר לאדם הממוצע את גודל התגלית. "אני אנסה. ניקח אמבה, יצור חד־תאי. יש לה אור שמש, יש סוכרים, יש מים, טוב לה, מה היא עושה? מתחלקת. ה'בנות' שלה יעשו אותו דבר: טוב להן - הן יתחלקו. הן לא שואלות אף אחד. היצור החד־תאי הוא אוטונומי לגמרי.
אקו"ם