הלילה: משחק 7 בגמר ה-NBA בין סן אנטוניו לדטרויט
לסספרס ולפיסטונס אולי כבר נמאס לראות אחת את השניה, אבל אין להן ברירה: הלילה (04.00, ספורט 5) הן נפגשות בפעם האחרונה לעונת 2004/05. אחת מהן גם תצא מזה עם גביע
אבל הלילה כנראה שגם זה הולך להשתנות. כי המלים "משחק 7" מגרות אצל חובב הספורט האמריקני את הבלוטות. לא ממש משנה מי משחק שם, אם זה הפועל ירכא נגד בית"ר עזרא, ספונג' בוב נגד הפאוור פאף גירלס או הספרס נגד הפיסטונס, העיקר שיש משחק 7. אמוציות, לחצים, דרמות אנושיות. ושתי קבוצות שיתחרו בפעם האחרונה העונה, אחרי ארבעה נצחונות לכל אחת (כולל עונה רגילה), ורק אחת מהן תצא עם הגביע. או במילותיו של ראשיד וואלאס, "Pop't Thsdy" – ובתרגום מאוד סימולטני מהאנגלית הדי ייחודית שלו, תביא אותה בשמפניה ביום חמישי.
בפעם האחרונה בה הספרס עמדו בפני משחק 7, השנה היתה 1990, והם הפסידו בחוץ לפורטלנד 108:105 בשתי הארכות בחצי גמר המערב. אפשר להאשים גם בזה את לארי בראון: הוא אימן אז את סן אנטוניו, כולל הרוקיז דייויד רובינסון ושון אליוט. הספרס משחקים בבית הפעם, בראון עומד מנגד, אבל המאמן גרג פופוביץ' יודע שאת הפיסטונס זה לא מפחיד. "הם מקצוענים", הוא אמר במסיבת העיתונאים לקראת המשחק, "הם קשוחים מנטלית, אולי הקבוצה הכי קשוחה מנטלית בליגה הזו. הם פשוט עולים לשחק, לא משנה אם זה בבית או בחוץ".
מי שהפגין פחות קשיחות מנטלית, בלשון המעטה, בסדרה הזו הוא דווקא הכוכב של הספרס טים דאנקן. במשחקים 1 ו-2 מאנו ג'ינובילי סחב את הספרס על הגב, עם עזרה מפארקר,
חבריו לקבוצה דווקא מנסים לתת לו ביטחון. "כמה תארי MVP הוא כבר לקח? שניים?", שאל ברנט בארי, אין לו מה לדאוג. הסדרה הזו לא נגמרה. טים עדיין יכול לתת הצהרה, וכך גם הקבוצה שלנו". ומאנו ג'ינובילי סיכם: "ברור שכולם עצבניים. כל מה שעשינו בעשרה חודשים מתנקז למשחק אחד. או שאתה לוקח אליפות, או שאתה הולך הביתה בלי כלום".
אפשר להגיד, ובצדק, שהפיסטונס נראו גמורים כבר פעמיים במהלך הסדרה הזו, אחרי משחק 2 ואחרי משחק 5, אבל לא רק התקשורת חשבה ככה: באתר האינטרנט של הדטרויט ניוז, יותר מ-60 אחוז מהמצביעים בכלל לא חשבו אחרי משחק 2 שהפיסטונס יכולים לנצח יותר מפעם אחת בכל הסדרה. כרגע, 73 אחוז מהמצביעים באותו אתר בטוחים שהפיסטונס יקחו אליפות.
"אין עלינו שום לחץ", אמר ראשיד, האיש ששם לעצמו גורילה על הגב במשחק 5 ואז הוריד אותה משם בכאפה במשחק 6. אחרי המשחק שעבר אמר לארי בראון שראשיד היה זה שנתן לקבוצה שלו את הערך המוסף שאיפשר לה לזכות באליפות, ושאיפשר לה, העונה, להתמודד עליה שוב. אז אם אתם רוצים, אפשר למצוא כאן גו-טו גאי ראשון בקבוצה שיש בה הכל חוץ מגו-טו גאי אחד.
ואפשר גם ללכת לצ'ונסי בילאפס, "ביג שוט צ'ונסי", שרושם בסדרה הזו 21.7 נקודות ו-6 אסיסטים למשחק: "אני רוצה להישאר בטוח בעצמי ולשחק כאילו זה משחק 1 של הסיבוב הראשון, אתם מבינים? ואני מקווה שהחבר'ה שלי ישאבו מכך ביטחון. אני אוהב את המצבים האלה. אמנם לא הייתי עדיין במשחק 7 בגמר, אבל אני מתכוון לשחק בדרך הרגילה שלי. זה הולך להיות קרב קשה, המשימה הכי קשה שעמדה בפנינו אי פעם, אבל לא אלך לעולם בסמטה האפלה הזו עם מישהו מלבד הקבוצה שלי. וכן, אני מאמין שאנחנו נזכה באליפות, ושאף אחד לא טוב יותר מאיתנו במצבים האלה".
ויש גם מאמן, שזו תהיה כנראה הפעם האחרונה עבורו כמאמן הפיסטונס, ואולי, בכפוף למצב הערמונית שלו, גם הפעם האחרונה עבורו כמאמן בכלל. "בכנות, אני בסדר גמור", הוא אמר, "אני לא חושב על שום דבר חוץ ממה שיש לנו לעשות עכשיו. אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. הכל כרגע תלוי בשחקנים. בורכתי בכך שאני עובד בדיוק במה שאני רוצה לעבוד. אני לא יודע לכמה אנשים יש את המזל הזה. ואני מקווה שכשהכל ייגמר, אנשים ידברו עלי כאחד שהיה אכפת לו מהספורט ומהשחקנים שהוא לימד. אני לא ממציא ולא חדשן, אבל אני דבק בקשיחות במה שאני מאמין בו".
המומנטום השתנה בסדרה הזו ארבע פעמים בשישה משחקים. פתאום אפשר לשכוח שהסדרה הזו התחילה בארבעה משחקים חד צדדיים, ופתאום נדמה כאילו שתי הקבוצות יכולות לשחק בסדרה של הטוב מ-29, ולהגיע לתיקו 14:14 במשחק ה-28. אף אחת מהן לא תיכנס להיסטוריה כאחת האלופות הגדולות בהיסטוריה. אף אחת מהן, כנראה, לא היתה שורדת סדרה נגד הלייקרס של שאק וקובי בשיאם (ולא, גמר 2004 זה לא "שיאם"), או נגד שיקאגו של מייקל ג'ורדן, שלא לדבר על הלייקרס והסלטיקס של שנות השמונים.
ואם ההיסטוריה עוד מעניינת מישהו, אז דטרויט פיסטונס היא 3:4 במשחקים שביעיים, והספרס הם 5:1 באותה סיטואציה. את לינדזי האנטר מהפיסטונס שום סטטיסטיקה לא מעניינת – גם לא אלה שאומרות שבפורמט הנוכחי של סדרות הגמר, אף קבוצה שפיגרה 2:0, או שאף קבוצה שפיגרה 3:2 והלכה לשני משחקי חוץ, לא זכתה באליפות. וגם אלה שמספרות כי אף קבוצה לא ניצחה פעמיים במשחק 7 בחוץ באותה עונה. "למי אכפת?", אמר האנטר, "יש הרבה דברים שעשינו ושאף אחד לא עשה מעולם. אנחנו אוהבים את העובדה שאף אחד לא עשה את זה לפנינו, ושכולם חושבים שגם אנחנו לא יכולים לעשות את זה".
כמו שכתב ביל סימונס ב-ESPN, "העונה הזו נראית כמו אותן שנים בהן אין אף סרט שבאמת מתבלט מעל כל היתר, אבל בכל זאת, צריך להעניק את האוסקר". אז הלילה זה יהיה "דאנקן מגרש השדים", או "הריקוד האחרון של לארי". ומי ייקח? ההימור שלכם, ממקום מושבכם, יהיה טוב בדיוק כמו של בכירי הפרשנים, שיושבים כרגע בסן אנטוניו ומעבירים את הזמן עד המשחק בטורטיה עם גוואקאמולי.
תבלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
