קבוצה ביום, פורטלנד טרייל-בלייזרס: כדור נגד מיגרנה
ספורט NRG גאה להציג זו השנה השלישית ברציפות, לכבוד פתיחת עונת ה-NBA ב-31 באוקטובר, את פרויקט "קבוצה ביום". כל יום תוצג קבוצה אחת, בסדר עולה, מתחתית הליגה ועד לצמרת. והיום: לפורטלנד נמאס מהכשלונות של השנה שעברה, אז הם הפכו את השולחן כמעט עם כל מה שעליו, ומקווים שהשיפוץ יזיז משהו בקבוצה המתה
אולם: הרוז גארדן, 19,980 מקומות.
בעונה הקודמת: באמת רוצים לדעת? 21 נצחונות, 61 הפסדים, מקום אחרון בליגה. רגע אחד של שמחה התרחש לו ברוז גארדן כשבפורטלנד גילו שהעונה הסתיימה. חבל רק שהם היו צריכים לעבור 82 משחקים בשביל להגיע לרגע הזה.
לסטיב פאטרסון, הג'נרל מנג'ר של פורטלנד, אפשר היה לתת את התואר "סטיב בעל המיגרנה" עם פתיחת הפגרה. הקבוצה שלו היתה איומה, פשוט וברור. אף חלק במכונה לא התאים לזה שלידו, אף חלק במכונה לא עבד, ואם להוסיף על זה, לכל החלקים שלא עבדו היו חוזים ארוכים ושמנים, כאלה שמאפשרים להם לנוח על זרי הדולרים עד עולם, או לפחות עד שנת החוזה הקרובה.
אם זה זאק רנדולף, שכבר שנתיים מתאושש מניתוח, או שסתם מנצל את החוזה הגדול בשביל לנוח, או דאריוס מיילס, שאחרי שקילל את המאמן לפני שנתיים החליט שזה לא היה ברור מספיק, ודרש מהבלייזרס להטיס אותו פרונטו לקבוצה אחרת. הגארדים של פורטלנד לא תיפקדו, הגנה מעולם לא היתה שם, הכשרונות הצעירים של הקבוצה – בעיקר מרטל וובסטר וסבסטיאן טלפייר – טבעו בים הכאוס הכללי, ונדמה שגם לפול אלן, הבעלים, די נשבר מהקבוצה המקרטעת הזאת, והוא הצהיר שהוא מתכוון למכור אותה, יחד עם האולם, לכל דכפין.
"נמאס" תהיה מילה מתאימה לתאר את הלך הרוח הכללי בקבוצה. נמאס מהקבוצה, מהשחקנים, מהמאזן, מהמיגרנות. אז פאטרסון הלך, והפך את הכל. סרחיו רודריגז הגיע מפניקס, את הרוקי
שלב שני היה לשים את טלפייר, הבנדוד של מארבורי והבטחה לא ממומשת, באחריותו של ת'יאו ראטליף הפצוע-תמידית ולצוות על התאו לדהור עד לבוסטון. עבור השנים האלה הוא קיבל את דן דיקאו, שיוכל לתת דקות איכות בקו החוץ, ואת רייף להפרנץ. שני סנטרים חדשים לפורטלנד.
הזמן ארוך, אבל קצר לו – מלנסות עוד לא נשבר לו, למנהל, אז הוא גירד מפה ומשם כל מני סטיב בלייק, הא-סונג ז'ינ'ים ובריאן סקינרים לסוגיהם, עטף יפה וכתב למילווקי שהוא מבקש את ג'מאל מאגלור בחזרה. ביקש וקיבל. שלושה סנטרים חדשים לפורטלנד. ורק בשביל שלא תפספסו את המוטיב החוזר בקיץ של פורטלנד, ג'ואל פריזבילה הוחתם על הארכת חוזה. ארבעה סנטרים. מישהו פיספס את בשורת הסמול-בול?
פלוסים: "כשאין לך שום דבר" שר דילן, "אין לך שום דבר להפסיד". סטופ, פוס שחור. יותר גרוע מהעונה שעברה? איך יותר גרוע מהעונה בה אתה מצליח לסיים עם מאזן רע יותר מזה של הניקס? פורטלנד הוסיפה מאסה, כוח ויכולת מתחת לסל עם עדר סנטרים שיוכלו לפוצץ במכות כל מי שמתקרב. בלי לשמור עבירות, חבר'ה – יש מספיק לכולם. העומק בקו הפנים יכול לתת לבלייזרס יתרון אוטומטי על רוב קבוצות הליגה, לרובן אין סנטרים לגיטימיים – לחלקן אין סנטרים בכלל. כוח האש מקו החוץ השתפר בצורה דראסטית עם התוספת של ברנדון רוי, ודן דיקאו את ג'ארט ג'ק זה הרבה יותר סולידי מסבסטיאן טלפייר המשוגע. מי יודע, אולי היכולת המשופרת והגיבוי בצבע יאפשרו לרנדולף להזכיר לכולנו למה הוא נחשב לאחד הפאוור פורוורדים הטובים בליגה רק לפני שנתיים?
מינוסים: רגע, זה לא מה שאמרו בדיוק לפני שנה? שעכשיו זו הקבוצה של רנדולף, שהוא צריך להזכיר לכולנו למה הוא נחשב לאחד הפאוור פורוורדים הטובים בליגה רק לפני שנה? הסטטיסטיקה אומרת שהבחור רק יורד בממוצעים – בכולם – בכל שנה מהשנתיים האחרונות. באופן מפתיע, הוא קיבל את הארכת החוזה שלו בדיוק לפני כן. בלי רנדולף דומיננטי, פורטלנד תהיה תלויה ברוי כאופציה ראשונה ועיקרית. אתה לעולם לא רוצה להתבסס על רוקי, אלא אם הוא מהקליבר של מייקל ג'ורדן או דווין ווייד. רוי לא היה שם, וכנראה שגם לא יהיה. לפורטלנד אמנם יש הרבה מאוד סנטרים ועבירות לחלק בצבע, אבל רוב הנפילים שלה שומרים רע מאוד, כמו שאר הסגל. תוסיפו לזה מיילס ממורמר וקבוצה חדשה כמעט לחלוטין, ותגלו למה פורטלנד לא תחל במסורת חדשה של עליות רצופות לפלייאוף דווקא השנה.
שימו לב: איפשהו למעלה נכתב שלבלייזרס השנה יש דואו רכזים מאוד סולידי. ג'ק ודיקאו זה נהדר, בעיקר אם המטרה שלך היא להרדים את היריב או לשעמם את השועלים. ואז נכנס אדון רודריגז, הרוקי שהגיע מפניקס. "סרחיו רודריגז", מסתבר, זה התעתוק המדויק ביותר של המונח "ג'ייסון וויליאמס" בספרדית. הילד הזה (רק בן 20) לא זכה לתואר "הקוסם הספרדי" סתם ככה. קרוסאובר קטלני, חדירה נהדרת וראיית משחק מופלאה לא מספרות את כל הסיפור, כי לילד יש גם כשרון לתת מסירות שגורמת לך לרוץ ליוטוב ולחפש איך הוא ידע שהשחקן הזה בדיוק חותך לסל. כשוויליאמס המקורי הגיע לליגה, הוא העיר את כריס וובר, שנחשב שחקן גמור מנטלית. האם רודריגז יכול לעשות את אותו הדבר לזכריה רנדולף? מקמילן משתטח על קברי צדיקים בדקות אלו ממש כדי שהתשובה תהיה חיובית.
מאמן: נייט מקמילן. "מיסטר סוניקס" מתחיל שנה שניה בפורטלנד. אחרי שלקח קבוצת סיאטלית שנראתה מפורקת עד לסיבוב השני של הפלייאוף בסדרה קשה מול הספרס האלופים, הוא הגיע לפורטלנד, ונתן עונה שאף אחד לא ירצה לזכור, בוודאי שלא הוא. נראה אם השנה הוא יוכל לשכנע את הבלייזרס לשחק את ההגנה האגרסיבית שהוא לימד את החניכים במייקרוסופט-לנד. 233 נצחונות, 244 הפסדים (48 אחוזי הצלחה) ו-50 אחוז בפלייאוף, זה מה הסטטיסטיקה אומרת.
אני זה רק לשאול שאלה: יכול להיות שפורטלנד פשוט מנסה תרגיל פשוט בכלכלה, והיא אוספת את כל הסנטרים בליגה על מנת לגרום לאינפלציית מחירים בעמדה מספר חמש?
אופטימי: מקמילן יוזם פגישה בין דני פורטסון, חניכו לשעבר בסיאטל, לוועידת הסנטרים של הבלייזרס שמצידם מאמצים את תזת "אם זה לא כתום ועגול, הכה" שלו בשמחה. סרחיו רודריגז מצליח לנער את רנדולף, ברנדון רוי פורח והופך את פורטלנד לקוטלת ענקים במערב, ושוב לעיר שמצטיירת כמקום ששווה לבוא ולשחק בו, לא רק בגלל שפול אלן משלם טוב. תוך שנה-שנתיים הבלייזרס חוזרים לפלייאוף ופותחים בנסיון לשבור את הריצה הארוכה ההיא.
פסימי: רייף להפרנץ ולמרכוס אלדרידג' מעלים געגועים לקשיחות של הא-סונג-ז'ין, הפקק בצבע מונע מברנדון רוי לחדור באפקטיביות, רודריגז מסיים עם ממוצע דו-ספרתי בטור האיבודים, דאריוס מיילס משכנע את רנדולף להצטרף אליו בדרישות לברוח מאורגון, פורטלנד שוב מסיימת עם המאזן הגרוע בליגה, מתחת לניו יורק, אבל רואה בעינים כלות איך הבחירה הראשונה, עם גרג אודן, בורחת לקבוצה אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
