קבוצה ביום, סיאטל סופרסוניקס: מבקשים אישור המראה
ספורט nrg גאה להציג זו השנה השלישית ברציפות, לכבוד פתיחת עונת ה-NBA ב-31 באוקטובר, את פרויקט "קבוצה ביום". כל יום תוצג קבוצה אחת, בסדר עולה, מתחתית הליגה ועד לצמרת. והיום: סיאטל תמשיך להעיף שלשות בקצב, אבל האנשים שיקבעו כמה גבוה תגיע נמצאים בתוך איזור הצבע
נוסדה: 1967 בסיאטל, בתור הסופרסוניקס, על שם מפעלי התעופה של בואינג ששכנו באזור.
אולם: קי ארינה, 17,072 מקומות.
אליפויות: תואר יחיד עד כה, ב-1979, כשהדי ג'יי דניס ג'ונסון (כמה שנים לאחר מכן חבר בסלטיקס המפוארים של בירד) לקח אותם לניצחון על וושינגטון בסדרת הגמר.
בעונה הקודמת: אחרי שהכו את הליגה בתדהמה לפני שנתיים ונעצרו רק על ידי האלופים מסן אנטוניו בחצי גמר המערב, הסוניקס לקחו מבט עמוק אל תוך הקבוצה שלהם, אמרו לעצמם "היי, אנחנו בעצם לא עד כדי כך טובים", ויצאו להוכיח את זה. בלי המאמן שלקח אותם להצלחה (מקמילן, שעבר לפורטלנד) סיאטל ירדה ל-35 נצחונות אל מול 47 הפסדים ועונה נטולת פלייאוף, ירידה של 17 נצחונות לעומת העונה שקדמה לה.
בדרך כלל אחרי שקבוצות מתדרדרות ב-17 נצחונות בין עונה לעונה, הטרמינולוגיה של הבעלים נעה בין "כישלון" או "מהפך דרוש" ועד ל"אתה מפוטר. ג'ו, אנחנו צריכים מאמן חדש". לא בסיאטל, מסתבר. בסטארבאקס סיטי החליטו לקחת את העניינים באיזי מוחלט. להירגע. אפשר להניח שהקפאין השאיר את כל חברי צוות ההנהלה והפיקוד של הקבוצה ערים כמה שבועות רצוף, אחרת קשה להסביר את רצף ההתבטאויות שהגיע מהקבוצה, לפיהם היא "שוקלת לוותר על בחירת הדראפט שלה כי אין לה צורך בחיזוק" או שהיא "לא תבחר סנטר בדראפט, כי קו הפנים שלה מושלם", טענה מוזרה לאור העובדה שהקבוצה היתה זקוקה – בדחיפות – לגוף גדול והגנתי בצבע, שייקח ריבאונדים, יחסום ויאפשר לכוח ההתקפי של הקבוצה לבוא לידי ביטוי.
הטענה עוד יותר מוזרה, לאור העובדה שהקבוצה בחרה את מוחמד סאיר סנה בדראפט. סנה הוא בדיוק אותו גוף גדול והגנתי בצבע, שייקח ריבאונדים ויחסום, יאפשר לרשארד לואיס ולריי אלן לעשות את הדברים שהם אוהבים לעשות בחלק ההתקפי של המגרש, ואולי גם ייקח את הריבאונד בהתקפה מזריקת שלוש כזו או אחרת. לפחות בנוגע להצהרה
אבל אם יש סיבה אחת בגללה אפשר לסמן את הקיץ של סיאטל בתור הצלחה, זו ההחתמה מחדש של כריס ווילקוקס. ווילקוקס שיחק רק 29 משחקים עם הסוניקס בעונה הקודמת, אבל ההצטיינות שלו, 14 נקודות, 8 ריבאונדים ו-15 נצחונות אל מול 14 הפסדים של סיאטל כשהוא בצד שלהם, גרמו לכל האנשים לחשוב שהדבר הראשון שצריך לעשות בסיאטל הוא להחתים אותו מחדש.
גם עם זה הם חיכו רוב הקיץ. אולי הם לא היו בטוחים שהם באמת צריכים אותו, כשיש להם את רוברט סוויפט האיום על הספסל, אבל בסופו של דבר ווילקוקס חתם על חוזה ל-3 שנים תמורת 24 מיליון דולר. מספיק בשביל להשאיר אותו מרוצה, לא מספיק כדי שהוא יוכל להרגיש שהוא לא צריך לעבוד יותר. הבינו שם, קצת מאוחר, כנראה, שרוברט סוויפט אמנם היה איום, אבל לא במובן החיובי של המילה.
פלוסים: על הקיר של בוב היל אפשר למצוא פורטרט מוגדל של אחד, אדי ריוס מלאדו. לא הרבה עשה אותו בחור פורטוריקני. לא הרבה, אבל הוא כן המציא את קו שלוש הנקודות, אחד מכלי הנשק העיקריים של סיאטל. 20 פעם במשחק זרקה סיאטל מהקשת הרחוקה בעונה הקודמת, דבר מתבקש כמעט כשיש לך את ריי אלן ורשארד לואיס בקבוצה, שניים מקלעי השלשות הקטלניים בליגה. קו פנים יעיל למדי, עם ווילקוקס, שהראה יכולת התקפית מצוינת בסוף השנה האחרונה, וסאיר סנה שעשוי להתברר כביאה השניה של מנוט בול. התוספת של סנה יכולה גם להחזיר את סיאטל לימים בהם היא שיחקה הגנה, אלו בהם היה לה גם חיפוי מאחורה.
מינוסים: 20 פעם משלוש, אמרנו? מקום שלישי בליגה בנסיונות קליעה, אבל רק מקום עשירי באחוזים. לקבוצה שמסתמכת על הקליעה מדאונטאון, מקום עשירי בליגה פשוט לא מספיק טוב. ווילקוקס הצליח לגרום לסיאטל לעשות את מה שג'רום ג'יימס זמם – לתת לו חוזה על סמך כמה משחקים טובים בסוף השנה, ואם הוא יאמץ גם את איך שג'יימס נראה אחרי שקיבל את החוזה, הסופרסוניקס בבעיה עצומה. וזה עוד בלי לדבר על קללת הלפרין, חזקה יותר מקללת הבמבינו והעז גם יחד, שתחרב כל חלקה יפה בקבוצה עד שריק סאנד יתפכח ויביא את הטאלנט לליגה. עם הנצח לא פוחד מדרך ארוכה.
מאמן: בוב היל חשב שהוא מצא את המשרה המושלמת, כשאימן בסן אנטוניו. סוף סוף, אחרי שלוש שנים בינוניות באינדיאנה ועוד אחת רעה בניו יורק, הוא קיבל קבוצה צעירה ומוצלחת, סופרסטאר שגורר אותה בכיוונים חיוביים בלבד כמו דייויד רובינסון, עדת שחקני משנה שרוצים לנצח ועתיד ורוד. ואז רובינסון נפצע. וצ'אק פרסון. וצ'ארלס סמית'. ושון אליוט. 18 משחקים בתוך 1996, אחרי שהצליח להשיג רק 3 נצחונות, היל לקח את הפק"ל ונסע הביתה. תשע שנים וחצי לקח לו להתגבר על העונה הזו, ובאמצע הקודמת הוא לקח על עצמו את סיאטל, כשהחליף את בוב וייס הנוראי. ב-52 משחקים בעונה שעברה השיג היל 22 נצחונות ו-30 הפסדים, ובסך הכל יש לו 279 נצחונות מול 242 הפסדים (53 אחוזי הצלחה בעונה הסדירה) ומאזן פלייאוף של 17 נצחונות ו-20 הפסדים (45 אחוזי הצלחה).
שימו לב: מאז ששון קמפ נעלב מהחוזה שקיבל ג'ים מקילויין והחליט לברוח כל עוד נפשו בו מסיאטל, שחקנים שחדרו לצבע של הסוניקס נתקלו בהתנגדות מועטה. קצת פורטסון, ג'רום ג'יימס ולפעמים קלווין בות', אבל לא משהו שבאמת צריך לשים אליו לב. טוב, הנה נקודה אחת שתשתנה בעונה הקרובה בסיאטל, כי סאיר סנה הוא אולי לא שחקן התקפה גדול, ואולי הוא דקיק עד כדי כך שאפשר לשלוח אותו – בדיוק כמו את מנוט בול – דרך הפקס למשחקי החוץ של הקבוצה, וכך לחסוך בהוצאות, אבל הבחור הזה הוא חסימה שמחכה להתרחש. עם מוטת זרועות של 2 מטר ו-40 סנטימטר ואתלטיות נהדרת. פתאום הצבע של הסוניקס נראה פחות מכניס אורחים.
אני זה רק לשאול שאלה: האם יתברר שמאחורי קבוצת המשקיעים החדשה שקנתה את הסוניקס העונה עומד יהודי אמיד, שיציב אולטימטום: או הלפרין, או שעוברים לאוקלהומה? והאם יתברר שהיהודי הזה הוא דייויד סטרן?
אופטימי: רשארד לואיס מבין שזו שנת חוזה עבורו, ונותן ממוצעי קריירה בכל המדדים, ריי אלן וכריס ווילקוקס שומרים על היכולת שלהם מסוף העונה שעברה וסנה שומר על המרחב האווירי של הסופרסוניקס. השילוב בין הכוח והקשיחות של קו הפנים ליכולת צבירת הנקודות של קו החוץ מחזיר לסיאטל את ה"אנחנו נגד כל העולם" הזה שהיה שם לפני שנתיים, ובוב היל משחזר את נוסחת ההצלחה ששלחה את הסוניקס למאבק פלייאוף אימתני.
פסימי: סאיר סנה מתגלה דווקא כביאה הכהה של שון בראדלי, ווילקוקס ממשיך לחקות את ג'רום ג'יימס גם בתוך העונה שאחרי החוזה הגדול, רשארד לואיס מחליט שהוא לא מוסר יותר בנסיון להשיג עוד שש נקודות למשחק, ריי אלן דורש את פיטוריו של הג'נרל מנג'ר של הסוניקס בטענה ש"הוא ויתר על דורון שפר הבא" והסוניקס מבלים את העונה הסדירה בניסיון לפנות מקום תחת תקרת השכר ליותם הקסם.
נא להמתין לטעינת התגובות
