געגועים לסטיב קפלן: רשמים מגמר המכביה
הימים שבהם הכדורסל היהודי-אמריקאי שלח לכאן פיגורות כמו קפלן, סילבר, גריפין וברודי נראים כמו זיכרון רחוק. לכדורסל במכביה יש קיום בעיקר באגף הנוסטלגיה ואם ישראל רוצה זהב עוד 4 שנים, היא תצטרך הרכב קצת יותר רציני מאשר החמישייה השנייה מהאוניברסיאדה
בעיקר ערך נוסטלגי. ארה"ב חוגגת זהב, אתמול. צילום: אלן שיבר
האמת היא שלכדורסל במכביה יש קיום בעיקר באגף הנוסטלגיה. סל הניצחון של ווילי סימס הנער ב-,1977 הנבחרת האמריקאית של 1981 שהביאה לכאן לתמיד את סימס ודייויד בלאט, גמרים ביד אליהו מול עשרת אלפים צופים.
בתור ילד, כל זה נראה מאוד גדול וזוהר. אני זוכר את היום בו עליתי בהתרגשות על אוטובוס ליד אליהו כדי לצפות במשחק בין ישראל לצרפת. במחצית התוצאה היתה משהו כמו ,8-70 ג'מצ'י הספיק לקלוע עד אז 50 נקודות וחבורה של יהודים פריזאים מאותגרים משקלית שאלו את נפשם למות (או ללכת לים).
אז מה למדנו אתמול? שאבי בן שימול המשיך את היכולת הטובה שלו מהעונה באשקלון, עד שנגמר לו האוויר; שדורי אסף עשוי להיות הדבר החם בעונה הקרובה; ששווה
לעקוב בשנים הקרובות אחרי פרויקט אלכס צוברוביץ,' ושלכדורסל הישראלי חסרות ידיים קולעות מבחוץ.
באשר למנצחים, הם הציגו כמה שחקנים נחמדים - בראשם דן גרנפלד ואבי פוגל - אבל הימים שבהם הכדורסל היהודי-אמריקאי שלח לכאן פיגורות כמו סטיב קפלן, לו סילבר, בוב גריפין וטל ברודי נראים כמו זיכרון רחוק.
אגב ברודי, אני מקווה שלא החמצתם את הראיון שנערך איתו בזמן המשחק. אייקון המכביות לדורותיהן דיבר בעיניים בורקות על השיפור ברמת טורניר הכדורסל, יצא מגידרו כדי לשבח את קנדה וארגנטינה שהפסידו בחצאי הגמר רק ב-40 ו-50 הפרש, ובאופן כללי היה מרוצה עד הגג מאיכות הכדורסל שמפגין העם היהודי. מה להגיד, בלי האמונה צסק"א לא היתה אוכלת אותה.
Aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם