מגזינים online

בלאט: אפשר להוציא את האמריקאי מאמריקה, אבל לא את אמריקה מהאמריקאי

הוא הוביל את רוסיה למקום הראשון באירופה, זכה עם בנטון באליפות איטליה, ובשבוע שעבר הוא דרס עם מכבי ת"א את קאחה לבוראל בדרך לפיינל פור. עכשיו דייויד בלאט מספר על הדרך הארוכה שעשה ולמה חשוב לו להישאר בחור נחמד. חלק ראשון

סופ
אבי אורנן | 8/4/2011 22:30 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
דייויד בלאט הוא כנראה האמריקאי היהודי הראשון שפגשתם, שדווקא בגלל מוצאו לא הפך לעורך דין.
דייויד בלאט. אמריקאי בדם
דייויד בלאט. אמריקאי בדם צילום: דני מרון


בפרמניגהם של סוף שנות השבעים, 20 קילומטר מבוסטון, הכדורסל אמור היה להיות התחביב שלו. "הזדמנות לדחות את הכניסה לעולם האמיתי‭,"‬ כמו שהגדיר השבוע. כן, הוא כיכב בנבחרת התיכון, אפילו המשיך לשחק באוניברסיטת פרינסטון.

אבל ללא השורשים, סביר להניח שכמו אצל רוב האמריקאים שמסיימים את דרכם בספורט תחרותי במשחק הפרידה מהקולג‭,'‬ גם בלאט היה ממשיך בלימודים, רוכש מקצוע מכובד כמו שאמא רצתה, ויושב בדקות אלה בקומה ה‭17-‬ של בניין משרדים בדאון טאון בוסטון.

על ישראל, באותם ימים, הוא ידע מעט מאוד. החיבור הגיע לגמרי במקרה, כשפרינסטון יצאה למשחק מול אוניברסיטת קולומביה. בסיום המשחק ניגש אליו בוב גונן, ישראלי יליד אמריקה שבדיוק ביקר בניו יורק.

גונן אימן באותם ימים בגן שמואל, הבין שהרכז של פרינסטון יהודי, והציע לו לבוא לבקר בארץ. סידור מאוד מקובל באותה תקופה, כשבליגה הישראלית הותר לשתף זר אחד בלבד, וחוק השבות איפשר ליהודים אמריקאים, כמו טל ברודי, לו סילבר ואחרים, לשחק בליגה כאזרחים.

הרעיון היה להתחבר לשורשים. להתנדב בקיבוץ, להכיר את המדינה, ואולי בהמשך לשקול קריירה ככדורסלן. עד לאותו יום האפשרות להגיע לארץ בכלל לא עברה לו בראש. משפחת בלאט הייתה חברה בקהילה הרפורמית בעיר.

כילד, דיוויד הלך פעמיים בשבוע להיברו סקול. למד

קצת עברית. יותר מ‭30-‬ שנה אחרי, הוא עדיין זוכר שלבית הכנסת הרפורמי בעיר קראו "טמפל בית אם‭,"‬ אבל מעשית, חוץ מלתרום כסף בסאנדיי סקול, כמנהג הקהילה, לא היה למשפחה שום קשר עם ארץ האבות. הוא לא הכיר ישראלים. לא התכוון לבקר. גם לא מאוד התעניין.

מה מביא סטודנט לספרות אנגלית, שמכל ההצעות לשחק כדורסל מכללות בחר דווקא בפרינסטון - אוניברסיטה שמפורסמת יותר בהישגיה האקדמיים מאשר במחלקת האתלטיקה שלה - להפוך את הספורט למקצוע? כששואלים את בלאט, הוא חוזר לגיל שמונה. 

אם אתה רוצה להיות שחקן- תסתפר

"לפני שאבא שלי עזב את הבית, הוא תלה סל בחצר. שתי האחיות שלי שיחקו כדורסל. את הסל הוא תלה בגללן, אבל כילדים בשכונה שיחקנו בכל ענף כדור אפשרי, והבית שלנו היה מרכז הפעילות. מאחורי הבית הייתה רחבת דשא גדולה, ושם שיחקנו פוטבול ובייסבול.

אפילו מקום להוקי קרח מצאנו. לפני התיכון שיחקתי עם חברים בעיר, והיו שם כמה ילדים מבית הספר שאליו הייתי אמור ללכת. בצד עמד בחור שהסתכל עלינו. הוא שאל איך קוראים לי, ואמר שכדאי לי לנסות להתקבל לנבחרת בית הספר.
 

"לפני שאבא עזב את הבית, הוא תלה סל בחצר" צילום: דוד כהן - מנהלת הליגה

הוא רק אמר שאם אני רוצה להיות שחקן, אני חייב להסתפר, כי באותו זמן הסתובבתי עם שיער ארוך. בדיעבד, זו הייתה העצה הכי טובה שקיבלתי בחיים. בארבע השנים הבאות אותו בחור היה המאמן שלי בנבחרת בית הספר, וגם מודל ודמות לחיקוי. ככה החלה הקריירה‭."‬

רק שבשלב ההוא זו לא הייתה אמורה להיות קריירה. את הקולג‭,'‬ כאמור, הוא בחר בעיקר משיקולים אקדמיים. אחרי שקיבל את ההזמנה של גונן הוא הגיע באותו קיץ לביקור, אבל חזר הביתה ללמוד. שנתיים אחר כך הוא נחת בארץ שוב, הפעם כחלק מנבחרת ארצות הברית למכבייה. הביקור הזה כבר נגמר עם תעודת עולה וחוזה מקצועני ראשון בקריירה, כשחקן מכבי חיפה. בבית, מתברר, לא התלהבו מהרעיון.

"ממש לא. כדורסל כמקצוע לא היה מקובל על אמא שלי. היא לא ראתה את הבחירה בעין יפה, וגם פחדה קצת שאעבור לגור בישראל בגלל המצב הביטחוני, אבל אני תמיד הייתי ילד עם דעה משלי.

גדלתי באופן מאוד עצמאי, כך שלא הייתה לי בעיה לעזוב את הבית ולעבור למדינה אחרת. גם לא רציתי ללמוד משפטים, במסלול שתכננו עבורי, כך שהניסיון לבוא לשחק בישראל היה הזדמנות לדחות את התחלת החיים האמיתיים. ליהנות עוד קצת מהחוויה‭."‬

דבר עברית!

עוד קצת, כדבריו, נמשך במקור עד גיל ‭.25‬ אחרי שלוש עונות בישראל בלאט פרש וחזר לארצות הברית. הוא גר באטלנטה עם שני חברי ילדות, עבד כאיש מכירות של חברת זירוקס ושיחק כדורסל בשביל הכיף.

כעבור שנתיים, כשהבין שלא ככה נראה החלום האמריקאי, חזר לארץ. מאז הוא כאן. בשבע בשנים האחרונות הוא עבד באירופה, אבל הבסיס נשאר בישראל. לארצות הברית הוא מגיע היום בעיקר בענייני עבודה.
 

"להבדיל מהשחקנים של היום, עשיתי שנה אמיתית בצבא" צילום: דני מרון

"בגיל 27 התגייסתי לצבא. להבדיל מהשחקנים של היום, עשיתי שנה אמיתית. כל יום הגעתי לבסיס שנלר בירושלים, כמו חייל. אני חושב שיחד עם האנשים, אלה הדברים שהכי קירבו אותי ועשו את החיבור לארץ.

היה שחקן צעיר, איתי פייגלין, שאימנתי בקבוצת הנוער. המשפחה שלו, וזו תופעה שחזרה על עצמה לאורך כל הדרך שלי בארץ, ממש אימצה אותי. נתנו לי את הבית שלהם. כמו שבגן שמואל משפחת לוי קיבלה אותי כבן. כמו בתחילת הדרך בחיפה, כשגרתי אצל ארי רוזנברג (שחקן עבר) בבית, וההורים שלו, דבורה וישראל, קיבלו אותי כחלק מהמשפחה. הביחד הזה, התחושה שיש אנשים שמחבקים אותך ודואגים אחד לשני, תפסו אותי.

"אלה דברים שלא היו לי כל כך בילדות. ההורים שלי היו בנים יחידים, כך שדודים וקרובי משפחה לא היו לנו. אבא שלי עזב את הבית כשהייתי ילד. בהתחלה עבר בתוך ארצות הברית, ובהמשך עזב להולנד.

גם האחיות שלי עזבו, ובעצם נשארנו רק אמא שלי ואני. היא ניסתה לעשות את המקסימום שיכלה, אבל היא הייתה אישה עובדת. בארץ פגשתי חום ומשפחתיות שלא הכרתי‭."‬

עברית כבר דיברת?
"מהשנה הראשונה. לא הלכתי לאולפן, אבל דרשתי מכולם לדבר איתי רק עברית, עם כל הטעויות שאני עושה עד היום. לא עניין אותי מה יגידו, או כמה יצחקו עליי. זו הייתה החלטה, לא לוותר. להתנסות בחוויה עד הסוף‭."‬

ומתי הבנת שכבר לא מדובר בהתנסות בחוויה, ושאלה הופכים להיות החיים שלך?
"כשהתחתנתי עם כנרת‭."‬

ההזדמנות הראשונה

את כנרת ברושי דיוויד אימן בקבוצת הנשים של אליצור נתניה. מעבר לשידוך, אם מחפשים ציוני דרך, באותה עונה הוא זכה בתואר הראשון שלו כמאמן - גביע האיגוד. בשלב ההוא, עוד לא היה מדובר בכיוון בחיים, אלא יותר בעבודת סטודנטים שכזו. השלמת הכנסה, או אולי הזדמנות למלא את סדר היום, שאצל ספורטאי מקצוען מסתכם בדרך כלל בלא יותר משעתיים עבודה. רעיון שב‭2011-‬ נשמע כמעט הזוי. 
 

"בשום שלב לא חשבתי שאהפוך את האימון למקצוע" צילום: יוגב אטיאס. עריכה: תמי בנימין

"היום באמת אף שחקן לא עושה דברים כאלה. אני התחלתי לאמן, הרבה בזכות צ'וצ'ו לדרמן, שהיה מנהל מחלקת הנוער בחיפה. הוא אמר שיש לי הרבה שעות פנאי, והציע שאקח קבוצת נערים. מאז, אימנתי במקביל לאורך כל הקריירה כשחקן, אבל בשום שלב לא חשבתי שאהפוך את האימון למקצוע‭."‬

ואכן, בגיל 33 וחצי, בלאט כבר נפרד מהענף. פציעה בגיד אכילס, משולבת בכאבי גב שהיו שם כבר קודם, הובילה לסיום הקריירה. כמו בפרישה הקודמת, הוא שוב מצא עבודה בחברת זירוקס, שבדיוק פתחה סניף בישראל. כמה חודשים אחרי, הפועל גליל עליון הציעה לו להצטרף כעוזרו של אריק שיבק, היום מאמן הנבחרת הלאומית. 

המהלך נפתח בהתרסקות. הקבוצה כשלה, שיבק פוטר. אהבה גדולה בין השניים, אם נהיה מאוד עדינים, לא הייתה. אבל בעצם, שם הכל התחיל. שם קיבל בלאט את ההזדמנות הראשונה לאמן בליגת העל. בשלב ראשון, כמחליפו של שיבק.

שם פגש כעבור שנה את פיני גרשון, חיבור שהפך בהמשך הדרך לציוות המצליח בתולדות הענף. משם הגיע בגיל מאוד צעיר למשרת עוזר המאמן של מולי קצורין בנבחרת הלאומית. קצורין הכיר את בלאט כשאימן אותו בימיו כשחקן בגליל. אותו קצורין, אגב, בעודו מאמן לאומי, אמר פעם בראיון שבלאט הוא המאמן הטוב בארץ.

שחקנים התחברו אליו ומשחקים בשבילו עד היום. גם מאמנים התחברו אליו. גם התקשורת. בלאט, מצדו, תחזק יחסי אנוש נדירים במקומותינו. מבקריו טענו שיותר מדי נדירים. שמדובר בהצגה, בנימוס אמריקאי. מעין מילת קוד מכובסת לצביעות. לא תמיד ידעו איך לאכול אותו. בטח בהתנהלות אליה התרגלנו במזרח התיכון. הוא נשאר הבחור מפרינסטון.

זה שלעולם לא ייפול בלשונו. תמיד יפרגן, תמיד יחייך, יענה בסבלנות, וייתן לכולם, מהשחקן הכי זוטר ועד אוהד שיראה ברחוב, להרגיש שאכפת לו. כזה שבעודו מאמן נבחרת רוסיה, יפגוש כתב אינטרנט צעיר מישראל באליפות אירופה בספרד, יזכור איך קוראים לו, יזרוק מילה טובה, יספר לו שהוא עוקב אחריו ויאחל לו הצלחה. 

לא במקרה, במקביל לענייני הכדורסל נטו, במכבי הפכו את העולם בקיץ האחרון כדי להחזיר אותו הביתה. בין היתר, כדי שיוביל את השיקום התדמיתי. שירגיע את המערכת, אחרי שגרשון פוטר, לדברי ההנהלה, בגלל התנהלותו האישית. עוד יותר מאיבוד האליפות, להנהלה נמאס מהמבוכה. מההתמודדות עם פליטות הפה, עם ההערות, עם העימותים המתוקשרים. "שונאים אותנו בגללו‭,"‬ אמר בקיץ אחד הבכירים במועדון ביחס לגרשון. את בלאט קשה לשנוא.
 

"הייתי מאלה שיודעים לספוג ולמדתי מכולם" צילום: דני מרון

 "אפשר להוציא את האמריקאי מאמריקה, אבל אי אפשר להוציא את אמריקה מהאמריקאי‭,"‬ הוא מודה כששואלים אם נשאר הבחור המנומס מבוסטון. במשפט הבא הוא מצרף הסבר מרתק, שאפשר להגיד עליו הכל פרט לכך שהוא נגוע בצביעות. "למדתי להיות טיפוס שקל להתחבר אליו. דווקא בגלל מה שעברתי בחיים, הייתי חייב ללמוד להתקרב לאנשים בשביל חברות, כדי להרגיש חלק ממשפחה. דברים שלא היו לי בבסיס הטבעי מהבית‭."‬

רק שאופי נוח עוד לא הופך אותך לאלוף איטליה. גם לא למאמן נבחרת רוסיה, ובטח לא מספיק כדי להוביל נבחרת למדליית זהב באליפות אירופה לראשונה מאז ‭,1985‬ כשאמא רוסיה הופיעה בהרכב משולב כברית המועצות. בניגוד לשחקנים, שחיים על סטטיסטיקות ונתונים אובייקטיביים של אתלטיות, יכולת קליעה וכו‭,'‬ המסלול לצמרת של מאמן, היכולת לבלוט לאורך זמן, בדרך כלל יותר מורכבים. בספורט המקצועני מסתובבים הרבה מאמנים שכיכבו עונה אחת, ונעלמו אחריה. שהבריקו, הומלכו, הפסידו ופוטרו תוך חודשים. בלאט סומן מהרגע הראשון. שם, בעונה ההיא בגליל.

 "הכל התפרק באותו קיץ. היינו חייבים להתחיל מאפס. ממש מאפס. הקבוצה עברה קריסה כלכלית, כל השחקנים עזבו, והחלטנו ללכת על צעירים. אבל ממש צעירים, לא כמו בהצהרות של היום. השחקן הראשון שהחתמתנו היה גור שלף, שהיה בן עשרים. הבאנו את גילי סלע, אלון שטיין ומארק קראבר. בסוף הצלחתי לשכנע את אנדרו קנדי להצטרף. הוא היה השם הגדול היחיד בקבוצה. ואז, כשכולם היו בטוחים שאנחנו הולכים לרדת ליגה, סיימנו במקום השלישי.

"מעבר למיקום בטבלה, שיחקנו בשיטת משחק ייחודית. לחצנו על כל המגרש, עשינו טרפים מכל כיוון. שינינו הגנות כל ‭15-10‬ שניות. שם התחילו לדבר על הגליל כקבוצת קולג'ים. הפכנו לאחד הלהיטים של הליגה. נבחרנו כקבוצת השנה, אני נבחרתי כמאמן השנה. הייתה לנו תקופה מאוד יפה בגליל‭."‬ מאיפה, בעצם, הבאת את זה?

"באתי מבית ספר טוב לכדורסל. גם בתיכון וגם בקולג' זכיתי ללמוד ממאמנים גדולים. באופן כללי אני חושב שהייתי מאלה שיודעים לספוג ולמדתי מכולם. גם מהמאמנים היותר טובים שהיו לי, וגם מהפחות טובים. יש לי את הפילוסופיה שלי, את הדרך כמאמן וכאדם, אבל אני מספיק פתוח כדי ללמוד ולקבל דברים. לשמוע, להשוות עם הדעה שלי, אם הייתה לי דעה בעניין, ולהחליט במה כדאי להשתמש‭."‬

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''כדורסל ישראלי''

פייסבוק

דעות וטורים

מדורים

  

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/sport channel/basketball_open/ -->