נזדקן ביחד: חוויות מרמת השרון

ההגשות של ראוניץ', הנחישות של וינטרוב, הוויתור של דודי סלע והשעות הארוכות באיצטדיון. ואיך קשור רג'י מילר לכל זה? אבי אורנן הלך לראות את הדייויס ושוב יצא פראייר

אבי אורנן | 18/9/2011 12:15

תגיות: גביע דייויס

נשבעתי שלי זה לא יקרה יותר. שנים רדפו אותי השניות האלה, בהן האצבע האומללה זזה על השלט ובגדה ברג'י מילר.

המשחק היה גמור. הניקס הובילו בשש הפרש, 18 שניות לסיום. אם אינדיאנה לא היתה יורדת לפסק

דודי סלע עצבני, ודי בצדק. שלשום צילום: רויטרס

זמן הייתי מחכה. בכל זאת, רג'י. אבל במקביל שוחק חצי גמר המערב, ובאותו שלב, בתוך הייאוש, אפילו אמא שלו היתה מזפזפת. ואז באו שמונה נקודות בתשע שניות, ואחריהן אין סוף משחקים בהם לא זזתי מהכיסא, גם כשמכבי ת"א הובילה ב-50 הפרש על ברק נתניה. ליתר ביטחון.

שלשום (ו') נשארתי ברמה"ש גם כשהיה נדמה שדודי, ואסק ואני הולכים להזדקן ביחד. לא נשברתי גם כשסלע התעקש לוותר על הסרב הראשון, והעיף כדורים לשלטי הפרסומת. הרי בסוף הוא תמיד חוזר, הקהל איתו, ובכלל, משהו באווירה של גביע דייויס תמיד עושה כיף. גם אם יש ימים בהם מעבר לחוקים הבסיסיים קשה למצוא הרבה קווי דמיון בין האירוע שמתנהל לך מול העיניים, לענף בו עובד ג'וקוביץ'.

בינתיים מוצאים נחמות קטנות. לפחות ראית ילד קנדי כובש, שאם רק יתבשל קצת וימזער את השטויות יהפוך לשחקן. חוץ מזה, הנבחרת הזאת כבר עשתה דברים מדהימים וטיפסה מבורות בעבר. ואכן כשפוספיסיל חזר בחמישית ואלפים נטשו הביתה, אני נשארתי. גם אני ידעתי שאמיר וינטרוב מדורג 182 בעולם, גם אני לא הבאתי איתי מברשת שיניים ותחתונים להחלפה, אבל נשבעתי.

ואז וינטרוב עלה ונראה נפלא. אחרי קיץ אפרפר-כהה של הספורט הישראלי לשלוחותיו,

גם כשהוא פיגר, זקיפות הקומה הלאומית של הילדים שנשארו מסביב נסקה. הבן-אדם לא בא להתמסר. הוא תקף, כאילו לא עומד שם המדורג 31 בעולם.

רק שטוני פארקר וקירילנקו כבר החלו את החימום, וראוניץ', פצוע או לא, העיף כדורי פתיחה שבתסריט הכי אופטימי עדיין אמורים היו להעביר אותו שלושה שוברי שוויון. וכן, זה לא תירוץ. וכן, לא במקרה, כשהגיע ה-SMS לא טרחתי לפתוח. איכשהו, ידעתי שתהיה שם מילה אחת. "אידיוט".