הירוק כבר לא צהוב: חיפה חזרה לעצמה
במהלך תור הזהב של הקבוצה היא נתפשה כטייקון מאיים והוזכרה באותה נשימה עם מכבי ת"א של שמעון מזרחי. התוצאות הלא מחמיאות לאחרונה החזירו אותה לפרופורציות וללב הקונצנזוס
יניב קטן חוגג עם הצלחת צילום: עמרי שטיין
למה? כי דיברו על יהירות פנימית וחיצונית, דנו בחוסן המקצועי. עסקו בחוסן הכלכלי, שבא לידי ביטוי ברכישת כל שחקן שהיה כמעט על המדף. אפילו הזכירו את הירוקים באותה נשימה עם הצהובים של שמעון מזרחי. השיח סביב מכבי חיפה נע סביב מונחים כמו 'הקבוצה של המדינה', מה שהפך אותה לסוג של טייקון מאיים. בקיץ כזה אין מדובר במחמאה, אלא בדמות לא מעוררת סימפטיה במיוחד.
והנה באו התוצאות האחרונות והן, למרות דעות הפרשנים, יעשו לקבוצה של אלישע לוי טוב בשלב כזה או אחר, אולי אפילו עוד העונה. מדוע? כי למדנו שהאנדרדוג מעורר סימפטיה.
חיפה כבר מזמן אינה אנדרדוג, למרות שהיא מרוחקת לפחות שעת נסיעה מהמרכז. חיפה של העשורים האחרונים הצליחה לצבור אוהדים כמעט בכל פינה בארץ - ולמרות זאת היא מעולם לא הייתה מאיימת. היא פילסה לה מעמד של קבוצת על, למרות שלא הייתה שייכת לברנז'ה הכוחנית במרכז הארץ.
אבל
כשהכוח בכל זאת הלך והתעצם; כשהתארים באו די בקלות; כשהייתה הראשונה להגיע לשלב הבתים בליגת האלופות; כשבשני העשורים האחרונים לקחה יותר אליפויות כמעט מכל המועדונים יחד - ניצת מדד הקנאה והרוע. בעיקר בלט חוסר הרצון לראות מולך ענק בלתי מנוצח.
יעקב שחר ושמעון מזרחי. שתי הקבוצות אותו דבר?
צילום: עדי אבישי
והנה, התוצאות האחרונות מלמדות שגם כוח קניה רב עוצמה, ניהול מופתי, חוסן כלכלי וסדר וניקיון תוך מערכתי הם לא ערובה להישגים. וכשכך הם פני הדברים, חיפה שוב יכולה לנשום לרווחה.
היא כבר לא הטייקון החזק והמאוס, היא אפילו פגיעה במידה מסוימת. שוב מדובר בעוד קבוצה שכל שנה צריכה להזיע כדי לזכות בתארים. זו הסיבה שאולי אין לירוקים את הכי הרבה אוהדים בארץ, אלא הם נאלצים להסתפק במקום השני או השלישי, אבל יש להם הכי פחות שונאים (בהבדלים של עשרות אחוזים) מכל קבוצה אחרת בארץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם