בית ביום, עונת 2011/12: הפסיפי
באל.איי נושבות רוחות של הפיכה, קובי ינסה לשמור לפחות על הבכורה בעיר, מארק ג'קסון ינסה ליישם את הפרשנויות על הפרקט, בפניקס תימשך פריחת הקשישים ובסקרמנטו ישחקו הילדים. חמש קבוצות הבית הפסיפי, לפי דירוגן המשוער
בעונה שעברה: 50:32 (מקום 13 במערב). אולם: סטייפלס סנטר. מאמן: ויני דל נגרו (45, עונה שנייה בתפקיד). באו: כריס פול (ניו אורלינס), צ'ונסי בילאפס (ניו יורק), קארון באטלר (דאלאס), דיאנדרה ג'ורדן הושאר, הרוקיז טריי טומפקינס וטרוויס לזלי. שחקני מפתח שנשארו: בלייק גריפין, מו וויליאמס, אריק בלדסו, רנדי פוי. עזבו: אריק גורדון, כריס קיימן, אל-פארוק אמינו (ניו אורלינס), רוברט ויידן (מינסוטה), קרייג סמית' (פורטלנד) ג'מאריו מון, ריאן גומס. אליפויות: 0.
כן, אני שם אותם לפני הלייקרס. לא בגלל שני משחקי טרום עונה, שאמנם היו טרום עונה אבל נערכו לעיני סטייפלס סנטר כמעט מלא, אלא מכיוון שכפי שאמר מארק סטיין, זו הקבוצה המהנה ביותר לצפייה בליגה.
קחו את שני השחקנים שדורגו 2 ו-3 בליגה בדאנקים בשנה שעברה, אתלטי-על שיכולים לקחת ביס מהטבעת בכל ניתור, צרפו אליהם את הרכז שיודע להפעיל הכי טוב את שחקני הפנים שלו, והופ, קיבלתם מעדן. משני הדרבים אפשר היה למלא כבר טופ-10, שיכול להחזיק הרבה יותר משמונה ימים. בלייק גריפין הבטיח "לוב סיטי", ובלייק מקיים.
נכון, הנאה זה דבר אחד והישגים זה דבר אחר – אבל לקליפרס יש מספיק אנשים שידאגו גם לחלק הזה. קארון "טאף ג'וס" באטלר הגיע מדאלאס עם קופיף על הגב, לאחר שפציעה קשה באמצע העונה מנעה ממנו לתרום לריצת האליפות המופלאה. הוא שחקן נהדר וכבר הראה את זה בכל תחנה בה היה – במאבס הוא היה השחקן השני או השלישי בטיבו עד שנפצע.
צ'ונסי בילאפס נראה על סף פרישה כשהניקס חתכו אותו, ואיים על קבוצות לא לקחת אותו לפני שיהפוך לשחקן חופשי, אבל כשאתה מגיע לאל.איי ורואה לידך ג'ינג'י בגופיה מספר 32, הכל נראה טוב יותר. "היה יכול להיות גרוע יותר", אמר עם הצגתו, בחיוך. שני אלה, עם פול, יקחו פיקוד ברגעים קשים.
עד כמה שזה בלתי נתפס, הבעלים דונלד סטרלינג והמאמן ויני דל נגרו יצטרכו בשלב ראשון בעיקר לא להרוס. וזה אומר, מבחינת ויני, לא לנסות להגביל את הרצון של פול לרוץ, ולא להוציא מהפה את הביטוי "עזוב רגע את הפיק'נ'רול", ומבחינת סטרלינג, לא לקלל את גריפין מהשורה הראשונה ביציע גם אם הוא ניסה להטביע מעל שלושה אנשים במצב של שוויון עם שנייה לסיום. בטוח שאם הייתם עושים ליהוק אידיאלי לאלופה, לא הייתם בוחרים בשניים האלה. בשום תפקיד.
סטרלינג כנראה כאן עוד לזמן רב. אם הקליפרס ייכשלו, והם צריכים לעבור עוד קצת השתפשפות בדרך לאליפות, יכול להיות שדל נגרו ישלם את המחיר. ואולי אנחנו בכלל מזלזלים בוויני, הידוע כמאמן אמפתי ובעל יחסי אנוש מצוינים עם שחקניו, כמו שזלזלו כולם באריק ספולסטרה? במשבר הראשון נדע.
בינתיים, בסגל הנוכחי יש יותר מדי גארדים ופחות מדי עומק מתחת לסל. צירוף של איזה ג'ואל פריזבילה או דן גדזוריץ' הוא צעד חובה, מכיוון שג'ורדן וגריפין עדיין עלולים להסתבך בעבירות או סתם להתעייף מחוסר חמצן בסטרטוספירה, ואין מאחוריהם כמעט כלום.
בכל מקרה, לצד האדום של אל.איי יש תקווה, וזה מה שחשוב ומדהים כל כך. אם תסתכלו על דייויד סטרן כגאון, אם תסתכלו עליו כנבל, ואם סתם כאיש שמנסה לשחק את אלוהים ולשנות את מהלך ההיסטוריה – יכול להיות שבפרספקטיבה של שנים, המהלך הזה ישנה את פני המועדון לנצח. וגם יכול להיות שלא. הם עדיין הקליפרס.
רגע שנזכור מההשבתה: פרסומת ה"לוקאאוט פרופשונלס" הגאונית בכיכובו של בלייק גריפין, בטקס פרסי ESPN. הומור עצמי במיטבו.
אופטימי: השאלה היא לא "מי הפסיכי שמחליט על אלי-הופ כמהלך מכריע במשחק 7 מול הלייקרס בסיבוב הראשון", אלא "איך זה שכולם ידעו שזה יצליח, כולל הלייקרס, ועדיין אף אחד לא עשה כלום בנידון".
פסימי: זו עדיין הקליפרס, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
בית ביום: הצפון מערבי
בעונה שעברה: 25:57 (מקום 2 במערב, ניצחו 2:4 את ניו אורלינס, הובסו 4:0 מול דאלאס). אולם: סטייפלס סנטר. מאמן: מייק בראון (41, עונה ראשונה, מונה במקום פיל ג'קסון). באו: ג'וש מקרוברטס (אינדיאנה), טרוי מרפי (בוסטון), ג'ייסון קאפונו (פילדלפיה). שחקני מפתח שנשארו: קובי בראיינט, אנדרו ביינום, פאו גאסול, רון ארטסט/מטא וורלד פיס, מאט בארנס, דרק פישר, סטיב בלייק. עזבו: למאר אודום (דאלאס), שאנון בראון (פניקס). אליפויות: 16.
דיר באלאק למי שמכריז כבר עכשיו שהלייקרס היא לא מועמדת לאליפות יותר. קבוצה שיש לה את קובי בראיינט, פאו גאסול ואנדרו ביינום תהיה מועמדת לאליפות גם אם היא תשחק עם תשעה דחלילים בסגל.
כן, אני יודע, עכשיו אתם מגחכים ואומרים שתשעת האחרים באמת קצת מזכירים דחלילים. למעשה, אלה לא רק התשעה האחרים. הלייקרס, שכבר ראו את עתידם בוהק עם צירופו של כריס פול ונדהמו לגלות שדייויד סטרן לא חושב כמוהם, הפכו במחי וטו אחד לקבוצה שנראית כאילו עתידה מאחוריה, עם הסתייגות אחת אליה נגיע בהמשך.
במצבם הנוכחי, התשיעיה המובילה שלהם כוללת את קובי (33), עם 48,300 דקות ליגה ופלייאוף רשמיות במד הקילומטראז'; פאו בן 31, גם בלייק, בארנס ומרפי; שלום עולמי בן 32, פישר 37. מתוך שלושת שחקני הרכש, שניים – מרפי וקאפונו – שיחקו בעונה שעברה יחד 577 דקות.
צעירים? דווין איבנקס, שעשוי בתקווה להתפתח לסוג של טרבור אריזה, יקבל צ'אנסים בחמישייה, אבל הדור הבא לא נראה בשל. דריוס מוריס נתן ניצוץ של תקווה בהכנה, ומי שיכול לספר משהו מהזיכרון על דריק קרקטר הפצוע או אנדרו גאודלוק, מוזמן. יותר מדי נורות אזהרה נדלקות כשמסתכלים על הקאדר.
כדי להחמיר את המצב, מייק בראון החליף את פיל ג'קסון. מבחינה פרסונלית מדובר בהברקה. האיש רהוט, מקצוען, באל.איי מדווחים שהוא מוציא יותר אנרגיה באימונים מאשר חלק מהמאמנים במשחק שלם. והוא יתאמץ ויקרע את התחת. רק שמבחינה מקצועית, כשמנסים להיזכר בימיו בקליבלנד, זוכרים בעיקר מספר אחד: 0 ניצחונות בסדרת גמר בחמש שנות לברון ג'יימס.
ההגנה היתה טובה, וכל הגנה שתשים במרכזה את לברון תהיה טובה, אבל ההתקפה היתה מורכבת בעיקר מתרגילי "תנו כדור ללברון ולכו תמצאו משהו לעשות עם עצמכם". בראון, במלים פשוטות, הוא לא ג'קסון.
מערכת היחסים בין בראון לקובי בראיינט תקבע רבות לאן תלך העונה הזו של הלייקרס. קובי שחקן ענק, אבל לא הטיפוס שהכי קל לחיות איתו, על המגרש ומחוצה לו. עונה של רטינות ומרמורים מזדמנים מצד הממבה עשויה לגרום לאקספרימנט של בראון להסתיים הרבה יותר מהר משמישהו ציפה – רודי טומג'אנוביץ', שהגיע לאל.איי עם הרבה יותר קרדיט בחשבון, התייאש אחרי חצי עונה ונעלם מאז מהרדאר.
בינתיים, במבחן הראשון, בראון מתח ביקורת על ההגנה של קובי בתום המשחק הראשון נגד הקליפרס, והממבה ענה, בחוכמה, שאם בראון לא יוכל לדרוש ממנו לקחת אחריות, הוא לא יוכל לעשות זאת בפני אף שחקן. בפעם הרביעית שזה יקרה, תהיו בטוחים שהזמזום מסביב כבר יהיה הרבה יותר מטריד.
וכן, צריך להוסיף הסתייגות: אם הלייקרס מצליחים להביא את דווייט הווארד, ולא לוותר על חצי קבוצה בדרך, יכול להיות שאת כל 369 המלים בפסקאות הקודמות אפשר לזרוק לפח.
רגע שנזכור מההשבתה: קובי בראיינט נותן הופעת אורח במשחק ראווה וקולע סל ניצחון; סאגת קובי בראיינט ובולוניה; מטא וורלד פיס מופיע ברוקדים עם כוכבים, יחד עם פיטה מורגטרויד, ומודח משם בסוויפ. באסה בפיטה.
אופטימי: סופרמן!!!
פסימי: פציעות, סכסוכים, השתחלות לפלייאוף ברגע האחרון, כותרות משעשעות על תקריות אלימות בהשתתפות שלום עולמי, והדחה בסיבוב הראשון. מול הקליפרס.
בית ביום: האטלנטי
בעונה שעברה: 42:40 (מקום 10 במערב). אולם: יו.אס.איירווייז סנטר. מאמן: אלווין ג'נטרי (57, עונה רביעית בתפקיד). באו: שאנון בראון (לייקרס), רוני פרייס (יוטה), סבסטיאן טלפייר, מרקוס לנדרי; גראנט היל הושאר, והרוקי מרקיף מוריס. שחקני מפתח שנשארו: סטיב נאש, ג'ארד דאדלי, מרצין גורטאט, רובין לופס, צ'אנינג פריי, האקים ווריק. עזבו: וינס קרטר (דאלאס), זביאן דאודל, מייקל פיטרוס. אליפויות: 0.
נתחיל בהצהרה: פניקס סאנס היא המועדון הטוב ב-NBA, ויכול להיות שבהפרש מדהים מכל היתר. אה, רגע, התנצלות: מהשורה הקודמת נשמטו המלים "בכל מה שקשור לצוות רפואי". עמכם הסליחה.
קשה לחשוב על ענף ספורט תחרותי שבו המלים הבאות היו נתפשות כהגיוניות: שני עמודי התווך של הקבוצה הם בני 37 ו-39 ונראים שמחים ובריאים.
עבור מי שזוכר את הצוות רפואי של הסאנס מכוון את הגב של סטיב נאש בכל שבע שניות המנוחה שהבחור היה מקבל בסדרות נגד סן אנטוניו לפני מספר שנים, ועבור מי שזוכר את היסטוריית הפציעות של גראנט היל, שכמעט עבר לעולם הבא בגלל זיהום, זה נשמע כמו מדע בדיוני. אבל עובדה. נאש עדיין מריץ מתפרצות לא פחות טוב מכל שחקן אחר, היל רץ איתו בכנפיים. אכן, פניקס. עוף החול.
מצד שני, גם אצל עוף החול הזה שעון החול הולך ואוזל. כדורסל ה-7 שניות ומטה של הסאנס נמצא בשלב בו הוא נותר מהנה, אבל כבר לא מביא הישגים. הרכש מהלייקרס שאנון בראון עשוי ליהנות כאן מכל רגע, מרקיף מוריס מקנזס ייתן הגנה, הסנטר הפולני מרצין גורטאט הוא מועמד כמעט ודאי לתואר השחקן המשתפר, מייקל פיטרוס וג'ארד דאדלי הם שחקנים שכיף לראות ואולי גם האקים ווריק יצליח למצוא בתוכו איזו אמאריסטודמאריות חבויה. הספסל עמוק וזה טוב, אבל מה כל זה שווה? במקרה הטוב, כניסה לפלייאוף המערבי. שם ספק אם יש להם כלים להתמודד באמת עם הגדולות.
כדאי במיוחד להסתכל על נאש, להתפעל מכל אסיסט מבריק, לנצור כל רגע של גאונות. לכו תדעו כמה שנים עוד נשארו לו איתנו, בני האנוש. הוא יצור נדיר ולא רק כשחקן וכאדם, אלא בעיקר מפני שהיתה לו אפשרות לקפוץ על עגלה של מועמדת לאליפות, והוא בינתיים מוותר. אחד מגאוני הדור נתקע בקבוצה עם בעלים לא מוצלח ולא פופולרי, עוד הוכחה לכך שבניגוד למה ששר פעם ווייקלף ז'אן, לא תמיד "Good things come to those who wait".
רגע מההשבתה: ג'ארד דאדלי, אחד השחקנים הדעתנים בליגה, מתייצב בחזית המאבק בהשבתה ועורך דיונים בטוויטר עם כל מי שמתעניין. וסטיב נאש עושה את הדבר השני שהוא הכי אוהב – משחק כדורגל עם חברים.
אופטימי: איכשהו גרמי השמיים מסתדרים. גורטאט מראה לאורלנדו מה היא הפסידה, שאנון בראון מתחיל להביא להגנה את אותה גישה שהוא מפגין באלי-הופס, השלשות של פריי, דאדלי ושות' ממשיכות להיכנס. יד הגורל מזמנת לסאנס בסיבוב הראשון את סן אנטוניו, לריקוד אחרון לזכר הימים ההם.
פסימי: כמו רוב המסירות שלו, גם הודעת הפרישה של נאש תפסה את כולנו לא מוכנים.
הכל אנשים: דמויות המפתח של העונה
בעונה שעברה: 46:36 (מקום 12 במערב). אולם: אוראקל ארינה. מאמן: מארק ג'קסון (46, עונה ראשונה בתפקיד, מחליף את קית' סמארט). באו: קוואמי בראון ודומיניק מגווייר (שארלוט), ברנדון ראש (אינדיאנה), הרוקיז קליי תומפסון, ג'רמי טיילר וצ'רלס ג'נקינס. שחקני מפתח שנשארו: מונטיי אליס, סטפן קרי, דייויד לי, דורל רייט, אנדריס ביידרינש, אפה יודו. עזבו: רג'י וויליאמס (שארלוט), ולדימיר רדמאנוביץ' (אטלנטה), לו אמנדסן (אינדיאנה), אייסי לאו (פרטיזן בלגרד), ג'רמי לין (יוסטון), צ'רלי בל (אמנסטי), אל ת'ורנטון. אליפויות: 3.
יש פרשנים שאתה ממש מת לראות איך הקבוצות שלהם ייראו ברגע שהם יתחילו לאמן. ולא, לא מדובר כאן על מישהו מסוג רכבת ה"מאמן מפוטר > פרשן > מאמן שתופס ג'וב של מישהו אחר שעובר להיות פרשן" הנהוגה במקומותינו; מדובר כאן במארק ג'קסון.
לא רק רכז עבר מהולל ואחד ממוסרי האסיסטים הגדולים בתולדות ה-NBA, אלא גם אדם אינטלינגטי להפליא, שתרם המון לכל שידור טלוויזיה בו הופיע. עכשיו מגיע המבחן הראשון שלו בתור זה שצריך לא רק לומר מה צריך לעשות, אלא גם ליישם.
על פניו, הווריורס יוצאים לעידן חדש ושאפתני. הבעלים ג'ו לייקוב ופיטר גובר באו עם כוונה לשים כסף, והביאו את ג'קסון כמאמן ואת ג'רי ווסט וריק וולץ המוערכים לתפקידים ניהוליים. ג'קסון מודע ל-DNA של הקבוצה שאליה הגיע – הווריורס, ב-20 השנים האחרונות, זו קבוצה של קצב מסחרר וגאנרים – אבל הוא הצהיר מהרגע הראשון שכדי לנצח ולא רק לסחרר ראשים, החבר'ה שם יצטרכו לעשות הגנה וריבאונד.
לא בטוח שזה החלק האהוב ביותר במגרש על שני התותחים בקו האחורי, מונטיי אליס האקספלוסיבי וסטפן קרי היעיל והמקסים, אבל הם יהיו חייבים לנסות. עד עכשיו, תקופת ההכנה המצומצמת לא נראתה מדהימה עבורם – קרי נקע קרסול ונגד אליס הוגשה תלונה על הטרדה מינית. קליי תומפסון וברנדון ראש יתנו עוד כוח אש לצד רייט שמגיע מעונת פריצה, אבל ברור שזה עדיין לא הסגל האידיאלי מבחינת ג'קסון.
מבחינת הסגל, השאפתנות מההנהלה פחות באה לידי ביטוי. כאשר 2/3 מרשימת הרכש שלך בשוק החופשי מגיעה מהבובקאטס, זה אומר משהו. כאשר ההחתמה הגדולה ביותר שלך היא קוואמי בראון, שהמלה "פלופ" כבר כמעט נרשמה בתעודת הזהות שלו, זה אומר משהו. כשקבוצה שסיימה מתחת ל-50 אחוזים לא מביאה שום עזרה משמעותית, זה אומר משהו. כל זה בעיקר אומר שמדובר בתהליך שלא ייקח יומיים.
דווקא לווריורס, בסיטואציה הזו, קוואמי בראון יכול להועיל. בהתחשב בכך שאליס, קרי ודייויד לי יכולים לעשות 70-80 נקודות לערב יחד גם אם מכניסים אותם לבגאז' של מכונית למשך ערב שלם, בראון יצטרך לקחת ריבאונדים, לחסום פה ושם ובעיקר לתת נוכחות הגנתית בצבע, דבר שלא קרה בווריורס מאז שתה אנדריס ביידרינש בטעות את הנוזל הסודי של פרופסור קתרוס והפך לתואם דני-דין, רק עם 9 מיליון דולר בחשבון הבנק.
רגע שנזכור מההשבתה: סטפן קרי מלהיב את הקהל בסולט לייק סיטי במשחק ראווה.
אופטימי: ההצלחה מדבקת: אלי סהר מתמנה בעונה הבאה למאמן מ.כ. הבקעה.
פסימי: אולי בכל זאת תחזור לפרשן? יש לך משהו יותר טוב לעשות בזמן הפלייאוף?
בעונה שעברה: 58:24 (מקום 14 במערב). אולם: פאוור באלאנס פביליון. מאמן: פול ווסטפול (61, עונה שלישית בתפקיד). באו: ג'יי.ג'יי. היקסון (קליבלנד), ג'ון סלמונס (מילווקי), טרוויס אאוטלו (ניו ג'רזי), מרקוס ת'ורנטון הושאר, צ'אק הייס; הרוקיז ג'ימר פרדט, טיילר הניקאט ואייזיה תומאס.
שחקני מפתח שנשארו: טייריק אבאנס, דמרקוס קאזנס, ג'ייסון תומפסון, פרנסיסקו גרסיה, דאנטה גרין. עזבו: סמואל דאלמברט (יוסטון), עמרי כספי (קליבלנד), בנו אודריך (מילווקי), מרקיז דניאלס (בוסטון), דארנל ג'קסון (בי.סי דונייצק), פו ג'טר (בדאלונה). אליפויות: 1.
את הניצחון החשוב ביותר שלה, השיגה סקרמנטו בכלל בסוף העונה שעברה. לאחר שכבר נראה שבירת קליפורניה תאבד את קבוצת הספורט המקצוענית היחידה שלה, ושהקינגס יעברו לאנהיים ויהפכו לרויאלס, קרה נס. נמצא מימון, יש תוכנית לאולם חדש ומותאם לצרכי המאה ה-21 במקום הארקו ארינה (או איך שקוראים לו היום) הקשיש. הכדורסל בסקרמנטו חי ובועט.
על המגרש, עם זאת, ייקח זמן עד להישגים משמעותיים. המאמן הוא עדיין פול ווסטפול שמעטים, אם בכלל, הצליחו לעשות עבודה גרועה כמוהו בשנתיים האחרונות. מבחינת כמות כישרון גולמי הקינגס שווים פלייאוף.
בית ביום: הדרום מזרחי
אבאנס, ת'ורנטון, קאזנס, היקסון והתוספת החדשה פרדט מתחברים לחמישיה סופר-מהנה, עם בגרות מנטלית מצטברת של עציץ. הצעירים של אתמול, גרין ותומפסון, יוצרים עם סלמונס, אאוטלו וגרסיה עומס בעמדה מספר 3. בעיות מוכרות מהשנה שעברה, רק שהפעם לאף אחד בישראל לא אכפת.
בעוד את הקפריזות של אבאנס וקאזנס כבר הכרנו בעודנו בוהים בטלויזיה ותוהים האם עמרי כספי אי פעם יקבל כדור, והיקסון ברח מישראל אחרי שבוע וחצי, פרדט הוא הצלע המעניינת בחמישייה הזו. ככדורסלן, הרכז המורמוני רגיל לסגנון "עבור את החצי וזרוק" מימי הקולג', ויהיה מעניין לראות מה קורה כששמים סביבו שחקנים שאשכרה יודעים כדורסל.
מה גם שאחרי הכל, זהו גם הסגנון החביב על אבאנס ות'ורנטון. כאדם, לשים בחור מאוניברסיטה בה שחקן הושעה על קיום יחסי מין לפני החתונה באותה קבוצה עם פסיכים כמו טייריק וקאזנס? רק חסרה מצלמה ואפשר להרים תוכנית ריאליטי פנטסטית.
אז כפי שהבנתם, בידור יהיה בסאקטאון. בלי דאלמברט, אודריך ונוצ'יוני, אין מה לבנות על מבוגר אחראי - אולי רק גרסיה, שכבר היה מועמד לשחרור באמנסטי ולבסוף נשאר, וצ'אק הייס שאמור להחדיר קצת מוסר עבודה בפוחזים הצעירים. הצפי: כולם ייהנו, כולל רוב היריבות. ווסטפול אולי קצת פחות.
רגע שנזכור מההשבתה: מחנה ג'ימר. הג'סטין ביבר של אמריקה המורמונית מפליא בזריקותיו מטווחים לא הגיוניים, לקול ילדים מצווחים מאושר.
אופטימי: אבאנס, ת'ורנטון ופרדט מחליטים שאם מוסרים אחד לשני, זה יכול להיות ממש נחמד.
פסימי: אבאנס נעצר על נהיגה בשכרות, קאזנס על נסיון לחנוק את ווסטפול, ופרדט מושעה מהכנסיה המורמונית לכל חייו לאחר שנתפס על ידי צלם פפראצי שותה בריזר בעשר בלילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם