UFC: איש ההרס נגד העיתונאי הישראלי
אלון פדות יצא ללאס וגאס עם מטרה ברורה - לחשוף את הבלוף שמאחורי אליסטר אוברים, רגע לפני קרב הענקים שלו מול ברוק לסנר (05:00). בדרך הוא נלחם בנימוס האמריקאי והקלישאות של ההולנדי, האם עמד במשימתו? צפו בו בפעולה. יומן מסע, חלק א'
יריבו, בפינה הכחולה, במרחק בו ניתן לראות את הלבן בעיניים, כשהוא נחוש לחשוף את
זירת ההתמודדות - מסיבת העיתונאים של 141 UFC לקראת אירוע סוף השנה ב-MGM Grand בלאס וגאס. אירוע בו תפגוש המפלצת ההולנדית מפלצת לא פחות קטנה מארה״ב, העונה לשם ברוק לסנר (כן נו, גם היא 120 ק"ג שרירים, 193 ס"מ וגם בלי צוואר. צוואר זה מיותר).
השעה היא שעת צהריים והלובי של ה-MGM מפוצץ במאות אוהדים רעשניים המקיפים את מתחם מסיבת העיתונאים. בתוך המתחם הסגור והמוקף שומרים, במה מוגבהת ולצידה מסכי וידאו המקרינים היילייטס מהקרבות הקודמים של הלוחמים שיושבים כרגע על הבמה.
מלבד ל-240 הק"ג של אוברים ולסנר יושבים שם גם דונלד ״קאובוי״ סרוני ונייט דיאז, שילחמו בקרב הלפני מרכזי בקטגוריית משקל קל (70 ק"ג). במרכז הבמה מנחה את העסק האיש החזק בתעשייה, הנשיא הכל יכול של ה-UFC, דיינה "כל מילה שנייה היא פאק״ וויט.
עשרות עיתונאים יושבים למרגלות הבמה, נושאים עיניהם אל אלילי הספורט אותו הם מסקרים. ביניהם, כאמור, ובשורה הראשונה ממש מול הכיסא של ההולנדי, יושב כנראה היחיד שזו המסיבת עיתונאים הראשונה שלו, אך נחישות ועקשנות ישראלית ממלאים את ליבו, אני.
למי שלא יודע עד עכשיו על מה אני מדבר בכלל, ומה זה MMA או UFC , יש לי רק דבר אחד לומר. תתקדמו. לאלה ביניכם שיודעים היטב על מה אני מדבר ומשכימים בימי ראשון לפנות בוקר לראות את הלוחמים הטובים בעולם מפרקים אחד את השני במיומנות עילאית באוקטגון, אומר שיש אלוהים, הוא חי בלאס וגאס והוא מת על מכות.
נביא האלוהים הזה, הוא מנהל האגרוף הכושל לשעבר מבוסטון, ששיכנע לפני עשור שני חברי ילדות עם עודף כסף לקנות ליגת מכות כושלת בשני מליון דולר רק כדי להפוך אותה לעסק ששווה מיליארדים, אותו וויט. ועכשיו הנביא עומד על הבמה, מצביע על עיתונאים ונותן להם את הזכות לשאול שאלות את הלוחמים וגם אותו כמובן.
שאלה אחר שאלה נורית לכיוון הבמה, כשאת זכות הדיבור נוטלים עיתונאי MMA בכירים כמו קוין איולה מ"יאהו" או אריאל הלוואני היהודי, שנחשב לגדול המראיינים בענף. אני מנסה איכשהו לקבל את המיקרופון כדי לשאול את השאלה שתתפוס את אוברים לא מוכן ותחשוף אותו כבלוף שאני חושב שהוא, אך ללא הועיל, הנציג של דיינה שאחראי על המיקרופון מתעלם ממני. אנטישמי.
בזמן שאני מנסה לחשוב מה אני עושה כדי לא לחזור לקזינו בידיים ריקות (אני ממדינה קטנה מוקפת אויבים, פליז א ליטל פור?), אני נזכר במה שהביא אותי לגבש את המסקנה הנחרצת שאוברים - מי שקובעי יחסי ההימורים הציבו כפייבוריט בקרב ורוב אתרי ה-MMA הנחשבים מדרגים כשני או שלישי בעולם - הוא פח שהלילה (בין שישי לשבת, 05:00, ישיר באגו טוטאל) לסנר ימעך וישמיד.
אז ככה, אוברים (מתחרה ב-MMA מ-1999) התחיל את הקריירה שלו בקטגוריית משקל קל-כבד (93 ק"ג). הוא היה ידוע כקיקבוקסר לא רע עם כוח בשתי הידיים ובניגוד להולנדים שלא ידועים במשחק הקרקע שלהם, הוא דווקא התאמן הרבה על הקרקע וידע מה לעשות כשצריך לחנוק או לרתק.
אחרי שורת הצלחות באירגונים קטנים הוא קיבל הזמנה להתחרות ביפן, בארגון שבזמנו נחשב למוביל בעולם - PRIDE (למי מכם שרוצה לראות קרבות פסיכים בהילוך מהיר ללא בדיקות סמים ועם בעיטות כדורגל לראש, להלן יוטיוב או גוגל).
לאחר כמה ניצחונות על לוחמים לא רעים, נתקל יקירנו ההולנדי ביריבים מהרמה הגבוהה בעולם באמת, כמו שוגון הואה, צ׳אק לידל או רוג'ריו נוגיירה. וראו זה פלא, הוא הושמד על ידי כולם. מקרה קלאסי של טוב, אבל ממש לא מספיק טוב. הוא נודע בקהילת ה-MMA כלוחם לייט-הביווייט בינוני, כזה שמיועד לו תפקיד של שומר סף לכוכבים גדולים באמת.
אף אחד לא דמיין אז שארבע שנים אח"כ הוא ידורג כאחד הלוחמים הטובים בעולם, ועוד במשקל כבד. אז איך זה קרה? או, טוב ששאלתם, ב-2007 לאחר שלושה הפסדים רצופים, אוברים לקח הפסקה והתחיל לגדול. מה זה לגדול? ובכן הוא צמח די מהר מ-93 ק"ג ל-120. בלי טיפת שומן. מבחור שרירי ורזה (93 ק"ג על 196 ס"מ) הוא נהיה ממותה נטולת צוואר ורחבת אף. אוהביו יגידו שהרבה בשר סוסים ואימונים קשים עזרו לו לתפוח, מבקריו ישיבו 'סמים, סמים וקצת סמים גם'.
לבדוק מי צודק היה כמעט בלתי אפשרי כי אוברים כאמור התחרה לרוב ביפן, שם מספיק שהדם בבדיקה יהיה בצבע אדום כדי לקבל אישור לעלות לזירה, ואת הקרבות שלו בארה״ב עשה במרווחים מספיק גדולים כדי לנקות את הגוף לפני הבדיקות. בכל מקרה, כלוחם ענק ומפחיד עם יתרון גודל משמעותי על כל מי שעלה מולו, אוברים גילה את האור.
תשעה ניצחונות רצופים ושני תארים - אלוף Strikeforce האמריקאית ו-Dream היפנית, כשבשמונה מהקרבות האלה הוא משמיד את יריביו בסיבוב הראשון בהכנעות אכזריות או נוקאאוטים אכזריים עוד יותר. תוסיפו לזה את העובדה שב-2010 הוא הוזמן להשתתף בגראנד פרי של K-1 ביפן (התחרות היוקרתית בעולם לקיקבוקסינג) וניצח את התחרות כולה כשהוא גובר על שלושה מהסטרייקרים הטובים בעולם בערב אחד. הישג מדהים ללא ספק.
וככה פתאום משום מקום יש לנו לוחם שמחזיק בשתי החגורות של הארגונים מספר 2 ו-3 אחרי ה-UFC, ובתואר אלוף הגראנד פרי של ה-K-1.
בעקבות ההצלחות התחיל הבאזז סביב אוברים לצמוח ולגדול. מכיוון שה-UFC נחשבת בבירור לליגה הטובה בעולם עד רמת המונופול, כל לוחם שלא חתום אצלה ומצליח בארגונים אחרים מועלה מיד על ידי האוהדים השרופים והדווקאים, לדרגת אלוהים שישמיד בקלות את לוחמי ה-UFC אם רק וויט יקבל שכל ויחתים אותו.
התקשורת, שמנהלת יחסי אהבה שינאה עם דיינה (העובדה שהוא מספק להם 90 אחוז מהעבודה גורמת לתלות כמעט מוחלטת בגחמות שלו ויש עיתונאים שכבר שילמו ההרחקות לכל החיים כשהרגיזו אותו יותר מדי), תרמה גם היא להאדרת שמו של אוברים ולהעלאת הדירוג שלו לבין חמשת הכבדים הטובים בעולם, כשהשאר כמובן מגיעים מה-UFC.
אז מה אני רוצה ממנו? ולמה אני משוכנע שהוא בלוף? ובכן מה שאותם אוהדים שרופים מתעקשים להתעלם ממנו היא העובדה שכל הניצחונות של אוברים במשקל כבד היו על לוחמים בינוניים במקרה הטוב או פחים בזה הרע. וזה כולל את קרבות האליפות של Dream וסטרייקפורס, שהיו נגד לוחמים שלא דורגו אפילו 15 בעולם.
אז מה החוכמה? גם ההצלחה ב-K-1 היתה לדעתי יותר מזל משכל, ואוברים הראה שם יכולת סטרייקינג בינונית, שנשענת בעיקר על כוח ולא על מהירות או טכניקה. ואז בא המבחן האמיתי הראשון של אוברים מאז המעבר לכבד, מול יריב טופ 5 לגיטימי, שכבר ניצח אותו בעבר, בדמותו של פבריסיו ורדום הברזילאי.
הזירה היתה טורניר גראנד פרי של סטרייקפורס בהשתתפות כל השמות הגדולים שלא מתחרים ב-UFC. יפה אמרתי לעצמי לפני הקרב, בוא נראה את אוברים עכשיו, אם הוא משמיד ורדום כמו שעשה לשאר אני סותם לנצח. הקרב בארה״ב ככה שהוא יהיה חייב להיות נקי מסמים, וורדום הוא אחד הלוחמים הטובים בעולם ללא ספק.
וכך, בינואר 2011 עלה אוברים למבחן הראשון האמיתי שלו ו...לא סיפק שום הוכחה ניצחת לאף צד. אחרי שלושה סיבובים מוזרים עד מגעילים - כשבשניים הראשונים וורדום נשכב על הגב בכוונה כדי לגרום לקרב להגיע לקרקע, מה שלמעשה תקע את כל האקשן והוביל לסיבוב שלישי בו אוברים כבר שפך לאגר ונתן לורדום לחבוט בו כמה פעמים - לקח ההולנדי ניצחון בהחלטה והשאיר את המחלוקת לא פתורה.
מבחינתי זו היתה הוכחה שכשמדובר בלוחם מהשורה הראשונה אוברים לא מסוגל להיות דומיננטי באמת והעובדה שהוא שפך לאגר אחרי שני סיבובים מוכיחה שהוא לא מסוגל להכיל את כל השרירים שורפי החמצן האלה בלי סמים. האוהדים השרופים שלו טענו שוורדום הרס את הקרב. בעסה.
ואז, כשנדמה היה שלעולם לא נקבל תשובות, וויט החליט להוכיח לכולם שהוא ממש לא מונופול וקנה את סטרייקפורס... הליגה השנייה בטיבה והיחידה שעוד איכשהו דיגדגה את ה-UFC, נרכשה על על ידי Zuffa, חברת האם של ה-UFC.
דיינה כמובן יצא בהצהרות שסטרייקפורס תמשיך כרגיל, אבל הפלא ופלא, כשאוברים היה אמור להתחרות בחצי גמר של הטורניר ביריב מסוכן לכל הדיעות (דניאל קורמייה) פציעה מסתורית גרמה לו לפרוש מהטורניר. כמה חודשים אח"כ הוא כבר היה חתום ב-UFC, לקרב מול השם הכי גדול מבחינת פירסום ומשיכת קהל של ה-UFC - לסנר, כוכב ה-WWE לשעבר.
כשר? בהחלט. מסריח? ועוד איך. האם דיינה רקם מזימה כדי לשלוף את אוברים מאירגון יחסית זניח שבו הוא עלול להפסיד וכך לאבד את כל הבאזז האדיר סביבו לפני שה-UFC גוזרים עליו קופון? לעולם לא נדע. דיינה נשבע שלא. אני מאמין לו ואני גם מאמין שאת קנדי רצח מתנקש בודד. בכל מקרה למי אכפת, כי כל זה הוביל אותי לכך שאני יושב בלאס וגאס מטר מהמפלצת ומחכה להראות לו מאיפה משתין הדג. רק שיעבירו את המיקרופון כבר.
עוד שאלה משמימה ועוד אחת. כמות הקלישאות, ויסלחו לי עמיתיי עיתונאי ה-MMA, לא היתה מביישת ראיונות אחרי משחק כדורגל בליגת העל.
- איך זה מרגיש להגיע ל-UFC?
"החלום שלי תמיד היה להיות אלוף ה-UFC ועכשיו אני מתכוון להגשים אותו״, (בחייאת , לא הייתי מאמין).
- כולם יודעים שאתה סטרייקר ותרצה להשאיר את הקרב בעמידה, ולסנר הוא מתאבק שירצה לקחת את הקרב לקרקע. איך התכוננת?
״כולם יודעים מה אני רוצה לעשות ומה ברוק רוצה. ביום שישי נגלה מי יצליח״, (שישי? וואללה מזל, כי בשבת אני עוזב את לאס וגאס).
מה יש להם אלה? אולי כי זה אנשים גדולים שמרביצים אז מפחדים לשאול שאלות קשות? אולי הנימוס האמריקאי? לא יודע.
בכל מקרה, כששאלו בפעם ה-30 בערך איך הוא מרגיש, נשבר לי האיבר, קמתי אל נציג ה-UFC ואמרתי לו במבטא הישראלי ביותר שיכולתי לעשות שאם הוא לא מעביר לי את המיקרופון אני מפוצץ את המסיבה. אני ישראלי אקס קומנדו ואני משוגע שלא ינסה אותי. באנגלית זה נשמע משהו כמו ״פליז סיר! פליז! איי קיים אול דיס ווי, אונלי ואאן קווסטיון איי פרומיס!״. המבט המטורף שהיה לי בעיניים כנראה שיכנע אותו שאני רציני ושתי שאלות אח"כ, המיקרופון היה אצלי. הלך עליך אוברים.
התרוממתי מהכיסא, היישרתי מבט למפלצת ויריתי: ״כל הניצחונות שלך היו בסיבוב הראשון, אבל בקרב נגד ורדום בסיבוב השלישי הראית סימני עייפות, הייתי אומר אפילו שהיית שפוך. למה זה קרה ואיך אתה יכול להבטיח לנו שזה לא יקרה בשישי במידה שאכן תגיעו לסיבוב השלישי״?
סנאפ! ואם! באם! נראה אותך עונה עכשיו בקלישאה אה? אה?! אוברים לקח נשימה, וויט הסתכל עליו לחוץ, דממה השתררה בלובי הרועש, מלבד ללחישות של הקולגות שלי שבוודאי נדהמו למול הכישרון והתעוזה העיתונאית שלי, וצילצולי מכונות הסלוט מעברו השני של הלובי.
״ובכן״, ענה ההולנדי, ״ קודם כל חשוב לזכור שורדום הוא לוחם הקרקע הטוב בעולם במשקל הזה, וגם אם זה לא נראה ככה, להילחם איתו זה מעייף מאוד. דבר שני במחנה אימונים לקרב הזה שברתי את הבוהן ברגל ולא יכולתי לעבוד כמו שצריך על הסיבולת שלי. שחיתי במקום לרוץ, אבל זה לא אותו דבר. דבר שלישי, שברתי צלע במהלך הקרב וזה הוציא ממני את כל האויר. ולמרות כל זה ניצחתי מתמודד רציני מאוד״.
איזה מניאק. תחושת חמיצות התפשטה בי שנייה אח"כ, כשהמיקרופון כבר היה אצל מישהו אחר ואוברים, דיינה, ושאר הנוכחים בחדר שכחו שאני קיים. לא נורא, חשבתי לעצמי, ביום שישי בערב , לסנר יוריד אותך לקרקע יכתוש אותך לחתיכות וינקום את נקמתי. או שלא?
* UFC 141, בין שישי לשבת, 05:00, ישיר באגו טוטאל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם