הכדורגל האיטלקי חזר לחיים
מסתדרים גם בלי אינטר. יש מקומות טובים ביציע, האלימות הורידה ראש ואל תנסו להשיג עיתון ספורט אחרי עשר בבוקר. גם אני חזרתי לחיים. שני דברים צריכים להפוך את השבת למושלמת: שדל פיירו ישחק ושמילאן תנצח
הכדורגל האיטלקי בפריחה. עיתונות הספורט היא הססמוגרף לכך, כמו תמיד.
נאפולי שרה לצלילי שני הטנורים, היתה הכותרת של ה"גאזטה דלו ספורט" אחרי הניצחון הענק 1:3 שלשום על צ'לסי. שני הטנורים הם כמובן האורוגוואי קבאני והארגנטיני לבאצי. הניצחון של מילאן 0:4 על ארסנל במשחק המצוין בשבוע שעבר החזיר את הצבע לפנים לא רק של אוהדי הרוסונרי, אלא של כל מי שקשור לתעשיית הכדורגל באיטליה. יש סיבות טובות לחזור ולקנות את עיתוני הספורט בכל בוקר.
סילביו הלוהט: ברלוסקוני שוב איתנו
סן אנטוניו: קונטה פורח ביובה
ואיך אפשר בלי ההשוואות לעבר, הלא רחוק, אגב. מילאן של סאקי וקאפלו לעומת זו של אלגרי או אפילו נאפולי של דייגו מראדונה לעומת זו של מצארי.
בעצם זה לא כל-כך חשוב אם ההשוואות רלוונטיות. והן לא. החשוב הוא שהאיטלקים שוב מרימים ראש אחרי שנים שדופות. מי זוכר מתי היו לאיטליה שלוש
נסו להשיג גיליון של עיתון ספורט אחרי השעה תשע או עשר בבוקר. הסיכוי לכך קלוש ביותר. וזאת בעונה שאמנם מילאן היא מוליכת הקמפיונאטו איטליאנו, אבל נאפולי ואינטר משתרכות אי שם בשיפולי הצמרת.
עם כל הכבוד להצלחת הקבוצות האיטלקיות באירופה של היום, אי אפשר להתעלם מהבצורת של השנים האחרונות. האיצטדיונים התרוקנו, ובעלי הקבוצות, להוציא את מאסימו מוראטי של אינטר, סירבו להשתתף בחגיגות הרכש המטורף של הקבוצות הגדולות מאנגליה ומספרד.
אם בעבר היה ברור שכוכבים כמו מראדונה, פלאטיני, בונייק, ואן באסטן, חוליט, פלקאו, סרזו, קארקה, באטיסטוטה, ובעצם כל שם גדול מרחבי העולם, ינחת במילאן, יובה, אינטר, רומא, נאפולי, לאציו ופיורנטינה, היום כוכבים שכאלה מכירים שתי מדינות בלבד: ספרד ואנגליה. לאיטליה הגיעו, להוציא חריגים כמו איברהימוביץ' או סניידר, שחקנים מהדרג השני והשלישי.
והאיצטדיונים הישנים והמרוחקים הלכו והתרוקנו. מי בכלל מעלה על דעתו התמודדות של קבוצה איטלקית על ניימאר, למשל. חלומות באספמיה (טפו טפו, אולי התחיה של מילאן תעשה משהו לקוואליירה. . . או אולי לבת שלו ברברה...).
ההצלחה היחסית של הכדורגל האיטלקי דהיום לא יכולה היתה להיות מושלמת אם יובנטוס ונאפולי לא היו חלק ממנה. וסיפור ההצלחה הזה של שתי הקבוצות, מהצפון העשיר ומהדרום העני, לא יכול היה להיות כל-כך מרגש ללא מחיקתו של הדלה אלפי המיושן והמרוחק שעל הריסותיו הוקם "היובנטוס סטדיום", אחד האיצטדיונים המודרנים בעולם.
קצת יותר מ-40 אלף מקומות ישיבה במרחק מטרים ספורים מכר הדשא. כמעט בכל משחק של יובה אי אפשר להשיג כרטיס. 90 אחוזים הם מנויים לעומת השפל של הדלה אלפי. התוצאה: הגברת הזקנה חזרה לבעוט ולהלהיב את מיליוני האוהדים שלה לאורך המגף, אבל גם בעולם כולו.
בסן פאולו של נאפולי היו שלשום למעלה מ-60 אלף צופים למרות האיצטדיון המרוחק והמנוכר ביותר במערב אירופה. קבאני הוא רק חלק מהתשובה הנאפוליטנית ליובנטוס סטדיום. ולחשוב על זה שרק לפני שלוש וארבע שנים, גם אחרי שהפרטנופאים שבו לליגה הראשונה, לא פקדו את סן פאולו יותר מ-15 עד 20 אלף צופים. זה היה מביך.
הלילה שבו ניצחה נאפולי את צ'לסי היה גם הלילה הראשון אחרי שנים רבות שהשעה המאוחרת ומזג האוויר הסוער לא מנעו מעשרות אלפי נאפוליטנים לצאת לרחובות ולשיר HOI VITA HOI VITA MIA בגרון ניחר.
אנטוניו נוצ'רינו מוכן לטרוף את האקסית
זה נראה טוב מבחינת הכדורגל האיטלקי. יש כבר מי שטוענים שההצלחות באירופה והעניין בליגה יאפשרו רכישת כוכבים מהשורה הראשונה. כמו בימים ההם. ניימאר הוא מבחן מצוין לכך. גם סידורי הביטחון הקפדניים במגרשים עושים את שלהם. האלימות כמעט ונעלמה בגלל יד חזקה של הקרביניירי.
ורק דבר אחד מעיק עליי בכל הקשור לימים הנפלאים של' הקאלצ'יו איטליאנו'. אלכס דל פיירו. יובה, לצערי, מסתדרת גם בלעדיו. המאמן אנטוניו קונטה, ששיחק עם דל פיירו שנים על שנים, והיה אחד מחבריו הטובים ביותר, עושה הכל כדי לשתף את אלה כמה שיותר אבל גם המקסימום הזה הוא מעט מאוד.
דל פיירו הוא הפידאנזטו (הארוס) של איטליה. אין איצטדיון שבו הוא לא מתקבל בתשואות סוערות. עושה רושם שזו שנתו האחרונה של האישיות הספורטיבית המדהימה הזו. לאיטלקים יהיה קשה בלעדיו. גם לי. למרות היותו ביאנקונרו דוק.
ובשבת מילאן מארחת את יובה בסן סירו. משחק העונה שחזר להיות גם הדרבי של איטליה. חזרתי לחיים. FORZA RAGAZZI. קדימה בחורים.
אראל סג"ל מברך על שובו של הסטייל
אקו"ם