אלופים בתיאוריה: צביעות מאמני ישראל
מיטב המאמנים בארץ אוהבים לספר איך ישמחו לעבוד עם ילדים ולהשקיע ביסודות ובתשתית. כשההזדמנות מגיעה, הם נעלמים
אם יש אוהדים, אתה שק החבטות האוטומטי שלהם בעת צרה. גם של העיתונאים.
בתנאי עבודה סטנדרטיים, לדרוש מאלה ששרדו את המסלול להקריב את חופשת הקיץ, המנוחה המנטלית שלהם, לטובת זירת קרבות נוספת, נשמע כמעט לא הגון. מדובר באנשים פרטיים, שלא חייבים דבר לאיש. השכר באיגוד מעולם לא היה להיט. ובכלל, העובדה שפיב"א החליטה שנבחרות ישחקו בחופש הגדול, לא אומרת שלך אסור לקחת את הילדים לים.
רק שמאמן אינו עובד סטנדרטי. אתה מצפה ממנו, כחלק מחוזה לא כתוב, לאכפתיות מסוג אחר. כמעט מיסיונרית. חלק מהאחריות של מי שקיבל תפקיד ראשי במשחק של כולנו. הזדמנות להחזיר את חלקו לקהילה, ואם נהיה דביקים, לסמן את הדרך לאלה שעוד רוצים להגיע לפסגת הפירמידה. מאמנים ושחקנים.
לכן,
לפני פחות מחצי שנה, עודד קטש אמר שאם רק היה פנוי, היה מאמן בכיף את ילדי האקדמיה. אם ארז אדלשטיין היה לוקח את נבחרת הנוער (או הקדטים) ומלמד אותם כדורסל עד שיהפכו לבוגרים, להם היתה חוויה לכל החיים, והכדורסל הישראלי היה מרוויח הרבה יותר מאשר מכל הפיכה אסטרטגית/ארגונית/ניהולית במסדרונות האיגוד. אם צביקה שרף, אפי בירנבוים או פיני גרשון (מאמן נבחרת בולגריה במיל') היו באים לעתודה, זו היתה חתיכת אמירה, שלפני הכל משדרת עולם אחר.
במקום זה, כל הבכירים נשארו בבית, עם תיאוריות פילוסופיות עמוקות על דרכים לקידום הענף. וכן, המקרה של שרף שונה. אחרי 30 שנות שירות ללא תנאי אפשר להצטער, אבל קשה לבוא בטענות.
אתמול, עשר שנים אחרי שדייויד בלאט - שמולי קצורין הגדיר כבר אז כמאמן הטוב בארץ - המשיך לשמש כעוזרו של קצורין בנבחרת, דן שמיר, שמשמעותי בנבחרת ברמות דומות, מיצה, וחבל. נשאנו עם ברכות לפחות לשרון דרוקר, שכבר אימן בעתודה, והסכים לחזור. לא נתפס שבכדורסל הישראלי מדובר בג'סטה ראויה לציון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם