פותחים שולחן: הפלייאוף המזרחי
כן, כולם יסתכלו על לברון נגד כרמלו וידמיינו את ג'ף ואן גאנדי ואלן יוסטון. אבל מי יכול להפוך לבעל הבית באטלנטה, כמה ריבאונדים תיקח אינדיאנה מול אורלנדו, ומי בפילדלפיה יצטרך לאכול את מילותיו? ארבע שאלות, ארבעה כותבים, סיבוב ראשון
אודי הירש: מיאמי – ניו יורק. מייק וודסון נחשב בתקופתו באטלנטה כמאמן שבלוני ולא מתוחכם, אבל חייבים להודות שהוא עושה עבודה טובה בניו יורק. הוא סידר את ההיררכיה, שם את הכדור בידיים של כרמלו אנתוני ושיפר את ההגנה. בזכותו, בזכות הכושר העצום של כרמלו ובעיקר מכיוון שמיאמי פשוט לא יכולה להפסיד את האליפות השנה, זו תהיה הסדרה המרתקת ביותר בסיבוב הראשון במזרח. מיאמי תנצח, אבל לא לפני שאת הביצים המשקשקות של ספולסטרה ולברון יהיה אפשר לשמוע עד המזרח התיכון.
ערן סורוקה: לברון ג'יימס נגד כרמלו אנתוני. אחד משחקני הקלאץ' הגדולים בליגה בעשור האחרון, בלי הצלחות קבוצתיות, מול אחד שהגיע פעמיים לגמר אבל עניין הקלאץ' אצלו... נו, אתם יודעים. אין הרבה אנשים שיכולים להיכנס ללברון לראש ומתחת לעור כמו כרמלו, וכמעט בלתי נתפש שזו הסדרה הראשונה ביניהם אי פעם. יכול להיות לנו כאן קרב לדורות.
בכלל, הסדרה מבטיחה הרבה. ההיט הם בערך אותה קבוצה כבר שנתיים, הניקס החליפו רק העונה חמש זהויות: עם דאנטוני ובלי רכז (זוועה, מאזן 15:8), עם דאנטוני וג'רמי לין בלי כרמלו (מבדרים להפליא, 1:8), עם דאנטוני, לין וכרמלו (פיצוץ בלתי נמנע, 8:2), עם מייק וודסון, לין וכרמלו (רצים יפה ומאוזנים, 1:6) ועם וודסון וכרמלו בלי לין (מלו משחק לבד, 5:12). לרוע מזלה של ההיט, הזהות הנוכחית של הניקס נראית הכי מתאימה לפלייאוף, גם אם לין, שחוסל במשחק במיאמי, היה יכול לסייע בהובלת הכדור.
מיכה להב: כרמלו אנתוני מול ההגנה של מיאמי והספסל של ניו יורק. מאז שדאג לסלק את מייק דאנטוני, מלו לקח את הניקס על הגב. הוא יקבל תפקיד דומה לאורך כל הפלייאוף, או במלים אחרות – בסדרת הסיבוב הראשון. לכולנו ברור שלמרות שמדובר בעונה מקוצרת, הניקס יעברו את ההיט רק בשידורים חוזרים מ-1999. עדיין, בניו יורק מנסים לבנות לטווח ארוך סביב אנתוני, והסדרה הזאת יכולה להיות מכריעה.
מלו לא צריך להיות גיבור, הוא חייב להיות מנהיג. הפלייאוף זה המקום להתחשל כקבוצה, לבסס את ההיררכיה, את המעמד, את המקום בקבוצה. הסיכוי לעשות משהו במדיסון סקוור גארדן בשנים הבאות מתחיל ב-2012. אם הניקס יצאו מהסדרה כשיש להם שחקן שיכול להוביל אותם לארץ המובטחת, הם ניצחו לטווח הארוך. אם לא, ברוך הבא דווייט הווארד.
ערן שור: מיאמי מול הניקס. תחיית היריבות הישנה בין הקבוצות אולי תספק פחות דרמה מבעבר ובגלגולה הנוכחי קשה להאמין שנראה את מייק וודסון נאחז בחוזקה ברגלו של ג'ואל אנתוני המפליא את אגרופיו בפניו של אמארי סטודמאייר, אבל גם כך השחקנים בשתי הקבוצות אמורים לספק לנו מעט מתח ועניין.
ראשית, יש תחושה שהניקס מגיעים בגרסא מעט משופרת מהעונה הקודמת וזאת למרות הפציעה של ג'רמי לין. ההגנה בראשותו של טייסון צ'נדלר אגרסיבית יותר ואופיינית לפלייאוף בחוף המזרחי.
הבעיה מבחינת הניקס מגיעה כאשר נדרשים לסוגיית דווין ווייד. האולסטאר חגג על הניקס העונה עם ממוצע של 26 נקודות בשלושת הנצחונות של מיאמי. במידה ולנדרי פילדס יצליח למלא את חלקו בהגנה ויצמצם במעט את התפוקה של הגארד ממיאמי, אולי אפשר יהיה לפתוח פרק חדש ביריבות.
מיכה: בשבועות האחרונים הצהרתי בפני כמה מחברי הראונדטייבל הזה שאם המדורגות 5 עד 8 במזרח ינצחו יותר משני משחקים יחד זו תהיה הפתעה. אני חוזר בי: אם כל אחת מקבוצות 5 עד 8 במזרח תנצח יותר משני משחקים, זו תהיה הפתעה.
הפער בין הבכירות באיזור לאלה שמתחת כל כך בולט שזה קצת עצוב, ומשעמם. אז מה שהכי צפוי בסיבוב הראשון הוא התוצאות. לא צפויה סדרה מותחת, לא צפוי משחק 7, צפויה רק הכנה לחצי גמר איזורי מרתק, ולגמר איזורי לפנתיאון, ולגמר NBA מעולה. אחרי עונה דחוסה ולקראת מה שממתין בהמשך, תנו שבועיים למנוחה. לשיקאגו, למיאמי, לאינדיאנה ולבוסטון מחכה עוד הרבה מאוד עבודה בחודשיים הקרובים.
שור: שיקאגו עוברת שלב. בינואר עוד נראה היה כאילו פילדלפיה יכולה להשיג ראשות הבית ולהיות עם יתרון ביתיות בתחילת הפלייאוף – פלייאוף אליו מגיעה פילי לבסוף מהמקום האחרון. את העלייה הפתאומית בטור ההפסדים לא ניתן לפטור הפעם בפציעות ארוכות טווח לשחקנים קריטיים, או במשבר ניהול/מקצועי כזה או אחר. העובדה הפשוטה היא שפילדלפיה לא עשתה התקדמות רצינית מהעונה שעברה ועדיין לא מספיק טובה בשביל לנצח את הקבוצות הבכירות בליגה.
שיקאגו, עם דריק רוז ב-80% מהיכולת לפני הפציעה, בהחלט אמורה לא לבזבז יותר מדי כוחות בסיבוב הראשון. מי שבכל זאת מחפש פה הפתעה, על חשבון השאננות של שיקאגו, וודאי ישמח לשמוע את הפורוורד אוון טרנר מפילדלפיה מצהיר עם היוודע שיבוץ היריבות לפלייאוף כי הוא "שמח שהם מקבלים את שיקאגו ולא את הקבוצה הקשוחה יותר ממיאמי".
הירש: שיקאגו תבוא לנקום באוון טרנר, שהצהיר שהוא שמח לקבל את הבולס בסיבוב הראשון, בעוד אורלנדו ללא הווארד היא פשוט לא קבוצת פלייאוף וצפויה להרים ידיים מול אינדיאנה.
סורוקה: יתרון ממוצע למשחק של 13 ריבאונדים לאינדיאנה על פני אורלנדו. פעם היה למג'יק בחור בשם דווייט הווארד. קצת אינפנטיל, קצת פרימדונה, קצת אוברייטד, אבל מה, יודע לקחת ריבאונד. היום יש להם את גלן דייויס מתחת לסל, בהנחה שהוא בריא אחרי שתי פציעות בשבוע וחצי האחרונים. מולו עומד רוי היברט – כלומר, הם מתחילים את הפלייאוף עם נחיתות של 13 ס"מ בעמדת הסנטר.
כאשר בסביבה עומדים גם דייויד ווסט ודני גריינג'ר, ומהספסל עולים שני שחקני אנרגיה וריבאונד מטורפים כמו טיילר האנסברו ולו אמנדסן – בואו נגיד שאינדיאנה הולכת לפתוח שולחן מתחת לסל. וכן, זה גם אמור להשפיע על התוצאה הסופית. אתה לא יכול לנצח כשאין לך את הכדור ביד.
סורוקה: רמז דק – בעונת ההשבתה הקודמת מיאמי הגיעה מהאולימפוס למפגש נגד הניקס. ההיט היו בטוחים בעצמם, הניקס אחרי עונה מבורדקת. זוכרים איך זה נגמר? אלן יוסטון, פנג, פנג, פנג, סל, מיאמי בחוץ. והפעם?
טייסון צ'נדלר יכול לעשות את ההבדל מתחת לסלים מול גלריית השחקנים הבינוניים שיש למיאמי בסנטר (אתם זוכרים מה קרה במפגש בינו לבין ההיט בעונה שעברה), כרמלו ולברון יכולים לנהל שוטאאוטים עד כלות הנשמה, אמארי ובוש יקזזו זה את זה בקטגוריית הביג-מן הכאילו-קשוחים, וצלפי השלשות סמית' ונובאק הם נשק קטלני מול איזורית. נכון שהניקס הפסידו בכל המפגשים בעונה הרגילה, אבל הסדרה הזו מריחה לי כמו אש, וכנראה שאלה לא שאריות מנגלים זנוחים מיום העצמאות.
הירש: למרות היעדר יתרון הביתיות, בוסטון מגיעה כפייבוריטית לסדרה מול ההוקס, סתם כי אף אחד לא מאמין שאטלנטה יכולה להגיע רחוק בלי אל הורפורד. למען האמת, גם איתו. אולי אם ההוקס ינצחו, ג'וש סמית יזכה להכרה כאולסטאר אמיתי וג'ו ג'ונסון לא ייחשב לשודד עם טרנינג. מצד שני, הם לא ינצחו.
מיכה: אורלנדו 4, אינדיאנה 2. אני לא מאמין שזה יקרה, במיוחד בלי סופרמן וכשסופר-סטן נמצא בדרך ללוס אנג'לס או ניו יורק. אבל השאלה היא לא איפה תהיה הפתעה, אלא איפה יש סיכוי הכי גדול להפתעה. אתם יודעים, מדברים על ספורט, תוצאות נקבעות על המגרש, הכל יכול לקרות ובלה, בלה, בלה. אז שום דבר לא סגור במאה אחוז, ואורלנדו היא עדיין היעד הכי מובן מאילו להפתעה.
הסיבות ידועות: אינדיאנה צעירה ובלתי מנוסה עם מאמן בשנה המלאה הראשונה שלו בתפקיד ובגלל העונה המקוצרת היא קצת פיקציה ודני גריינג'ר הוא לא סטאר שיכול לסחוב אותה על הגב, מוצר חובה להצלחה בפלייאוף. מהעבר השני, למג'יק יש מאמן עם רקורד מוצלח ושחקנים שהיו שם בעבר ושרוצים להוכיח את עצמם לפני שמפרקים את החבילה – ובעיקר, אם הם מתחממים מעבר לקשת, כל יריבה תהיה בבעיה. במספרים, הייתי נותן לאורלנדו 30 אחוז סיכוי להפתיע, שזה לא אפס, אז כבוד.
שור: אורלנדו גוררת את אינדיאנה לסדרה צמודה. יותר מתבקש היה לשים את הסדרה הזאת בקטגוריה אחת מעליה על תקן הדבר הצפוי ביותר בפלייאוף; הרי השחקן הטוב ביותר באורלנדו מושבת, מאמן הקבוצה יודע שזמנו קצוב ומנגד ניצבת קבוצה שנמצאת בשנים האחרונות בקו עליה מתמיד. נראה כאילו המתכון האידיאלי ללכת על סוויפ, באנקר.
מצד שני, רגע לפני שרצים לפתוח תוכניות חיסכון, שווה לזכור שדני גריינג'ר, רוי היברט, פול ג'ורג' ודארן קוליסון עדיין לא ניצחו סדרת פלייאוף, בעוד שבאורלנדו יש לא פחות מארבעה שחקני רוטציה שהגיעו לגמר. לנסיון פלייאוף אין תחליף, כפי שוודאי יאמר כל מאמן. בטח מאמן אורלנדו, שאם יצליח לסחוט את המקסימום משחקניו לסדרה מוצלחת אחת, יוכל להגיד את המילה האחרונה במלחמה האינסופית עם דווייט הווארד, ואין יותר דלק מוטיבציוני מזה.
שור: בתואר אחד ג'וש סמית' כבר זכה – רגע אחרי שמתפרסמת רשימת השחקנים שנבחרו לאולסטאר, סמית' הוא תמיד הראשון לקבל את התואר "השחקן שצריך היה להיות שם ולא נבחר". מי שבשנותיו הראשונות הראשונות היה רק אתלט עם קפיצים וידיים ארוכות, ממשיך להתפתח ולהתבגר מעונה לעונה.
בהיבט ההגנתי סמית' מדורג גם השנה בין המובילים בחסימות ובחטיפות, ובעקבות הפציעה של אל הורפורד, לקח הפורוורד חלק עוד יותר פעיל בהתקפת אטלנטה והפך לסקורר המצטיין בקבוצה מאז פגרת האולסטאר. גם במפגשים נגד בוסטון העונה סמית' כמעט לא החסיר פעימה, והצליח לשמור על עקביות למרות שקבוצתו הפסידה בשניים משלושת המפגשים. בסוף הסיבוב הזה אל תתפלאו אם הוא יהפוך להיות מה-"הוא שתמיד נמצא על יד" ל-"בעל הבית באטלנטה".
הירש: פול ג'ורג' הוא השחקן הכי מוכשר בסגל המאוזן של הפייסרס, קפץ העונה מ-7.8 נקודות למשחק ל-12.1, ובפלייאוף הזה הוא יצליח לצאת ממשבצת של "ההוא מתחרות ההטבעות".
מיכה: מותר לבחור בשחקן מקבוצה שאני לא מאמין שתעשה הרבה רעש? כן? מעולה. בשלושת משחקי העונה הרגילה מול שיקאגו, ג'רו הולידיי סיים עם 21 נקודות בממוצע. הסוד לתקוף את ההגנה של ת'יבודו הוא דרך עמדת הרכז, והולידיי מחזיק בכדור. הבולס יגיעו לתת מכות ויש בהולידיי קצת גנגסטר. זו לא בדיוק הנוסחה להדהים את הבולס, ובכל זאת אפשרות מעולה לגארד הצעיר לשדרג את המעמד שלו לקראת סיום החוזה בעונה הבאה.
סורוקה: בין מפגש טעון אחד למשנהו מול מורן רוט, אוהדי הפועל ירושלים ודאי לא יבינו איך אייברי בראדלי החיוור והקלוש שעבר אצלם לכמה שבועות במלחה הוא גם האיש ששותף ליחידת החיסול בירוק. אז קודם כל, יש סיכוי לא רע שגם קווין דוראנט היה נכשל במלחה (דני קליין בראיון פיקטיבי לרדיו ירושלים: "אולי טעינו כשציוותנו אותו עם קוקיה"). ושנית, בראדלי התפתח לאט לאט במערכת שמיקסמה את יתרונותיו והחדירה בו ביטחון.
עד פברואר 2012, כולל, היו לו 1 מ-17 לשלוש בקריירה. במארס, 3 מ-9. באפריל הוא כבר קלע 18 מ-33, שהם פאקינג 54.5 אחוז. היום, המנסר מאוניברסיטת טקסס מאפשר לדוק ריברס להעלות את ריי אלן מהספסל, והופך את ההגנה של הסלטיקס לעוד יותר טובה. שזה קצת מפחיד.
מעין אפרת: בולס 2:4, היט 1:4, פייסרס 2:4, סלטיקס 3:4
אודי הירש: בולס 2:4, היט 2:4, פייסרס 1:4, סלטיקס 3:4
אורן יוסיפוביץ: בולס 1:4, היט 2:4, פייסרס 0:4, סלטיקס 3:4
מיכה להב: בולס 1:4, היט 0:4, פייסרס 2:4, סלטיקס 2:4
ערן סורוקה: בולס 1:4, היט 3:4, פייסרס 1:4, סלטיקס 2:4
שגיא רפאל: בולס 1:4, היט 1:4, פייסרס 0:4, סלטיקס 2:4
ערן שור: בולס 1:4, היט 1:4, פייסרס 2:4, סלטיקס 2:4
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם