תמהון אנושי: הכל עניין של כסף
איך ועדות החקירה של עונת המלפפונים יעזרו לכדורגל הישראלי בתום הקיץ. ואיך חלים הלקחים מהאימפריה הרומית על רומן אברמוביץ'
הרי אתם מכירים את המנגינה הקבועה של האישה, את העצבים שלה על הרגלי הכדורגל שלכם. "עוד פעם אתם הולכים למשחק... עוד שידור בטלוויזיה". מה אפשר לענות לה? שלא באנו ליהנות, שנולדנו לסבול.
יש לי חבר סמח"ט מילואים, אחד שטוחן 100 ימי מילואים בשנה שקטה. פעם הוא אמר לי: "עוד פעם אחת אשתי אומרת לי שמילואים זה כמו חופש, אני מפליץ עליה רולדת הודו". כנ"ל לגבי הכדורגל הישראלי, אם זו תרבות פנאי או רחמנא לצלן בידור, אז במס הכנסה יכולים לקרוא למה שהם עושים לנו, "לעשות אהבה".
אבל כעת, בעונת המלפפונים, רגע לפני שנקבל את הדבר האמיתי ביורו, ההתאחדות מקימה ועדה שתשב על המדוכה ותצא עם המלצות לרפורמה מקיפה. ועוד זו מדברת, וכבר ועדה נוספת מטעמה של שרת התרבות והספורט מבצבצת ומבטיחה תיקון עולם.
ועדות זה טוב. אוכלים קצת, שותים קצת, מדברים הרבה. רק מה, ובסוף לוקחים את מסקנות, מגלגלים לכדור וזורקים לסל וחסל. אבל לא נתייאש מן התקווה. לו יהי ורולדת ההודו תהפוך במטה קסם לביף בורגניון. ממש בשעה שרובן הפך לגיבור הטראגי, ההולנדי המחפף, וכסף האוליגרכים של אברמוביץ' הביא גביע לצ'לסי, עיינתי בספר על היסטוריה פרסית. למה? כי המשחק לא עניין אותי מכמה טעמים.
ראשית, אין לי יחס רגשי לקבוצות ששיחקו, אפילו להפך, לא הצלחתי להחליט את מי אני פחות מחבב. שנית, המשחק של צ'לסי, הבונקר המתגלגל, חונק את החוויה האסתטית. ישבתי בסלון, עין על המסך, עין על הספר וקראתי על שבור הראשון (272-241) מלך פרס, המכונה בתלמוד "שבור-מלכא", ידידו של האמורא שמואל. בדברי הימים של הפרסים, רשום שמו של שבור באותיות זהב. ולא בכדי. שבור היה למלך הפרסי הראשון שהנחיל תבוסות איומות לאימפריה הרומית והיה למלך היחיד בהיסטוריה שלכד בשבי קיסר רומי. הקיסר ולריאנוס.
חייו של ולריאנוס בשבי היו קשים מנשוא. השפלה ועינויים. הוא שימש כהדום לרגלי המלך הפרסי וכדרגש לעלייה לסוסו. ולריאנוס התחנן על חייו ועל כבודו והציע הון עתק ככופר נפש. אבל המלך הפרסי, בניגוד לתדמית הידועה, נתקף שאט נפש נוכח ההתנהלות הבכיינית, העלובה, והלא קיסרית בעליל של ולריאנוס האומלל. העונש היה נורא. זהב מותך נמסך לגרונו של ולריאנוס ובעודו גוסס בייסורי תופת, הוסר עורו מעליו. מהעור לא עשו פוף, אבל הוא כן מולא בקש והוצב בגינת הארמון כדחליל וכמו זועק לעולם: כסף זה לא הכל בחיים.
בעוד אני מניד בראשי לגורלו של האיטלקי בשבי הפרסי, צ'לסי הלכה להניף את הגביע והוכיחה שבכדורגל (עדיין) כסף זה הרבה מאוד. כסף גדול, כסף ללא הגבלה, כסף של נובורישים חסרי בושה וגבולות. כסף של אוליגרך שעושה כל שעל ידו להוכיח
הכסף הביא לצ'לסי את גביע האלופות והעניק למנצ'סטר סיטי את האליפות. גם בישראל, כסף נובורישי, אוליגרכי, הכסף של גאידמק, אחראי לאליפויות של בית"ר בעשור האחרון. כסף קונה תארים, אלא אם כן מדובר במכבי ת"א, היוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל. מועדון שגם נגוע ברעות החולות של כסף אדירים, לגיון זרים אבל מהבאר לא שתה, השאלה אם ישתה.
ב"בלומינגדיילס" בניו יורק הבנתי את ההבדל בין כסף גדול וישן לכסף החדש, הנוצץ והמתפאר. באגף החולצות, ראיתי חולצות של "רלף לורן" בלי הסמל של הסוס. הסבירו לי שם שעשירים אמיתיים לא אוהבים סמלים, לא מחפשים להציג את המותג במובן "שופוני". הם רוצים את האיכות בלי הדאווין. בניגוד גמור לנובורישים, שכל תכליתם בחיים היא לנופף בעושרם.
לא צריך היכרות אינטימית עם וורן באפט ורומן אברמוביץ' כדי להבחין בהבדלי הגישות לכסף. אברמוביץ', בחליפות של 10,000 דולר, משוויץ ביאכטה היקרה בעולם ובקבוצת שעשועים, ובאפט, בחליפת בר מצווה מהוהה, מצווה את הונו לציבור לאחר מותו.
כדורגל הסמוך לשולחנם של אוליגרכים יכול לפרוח, אין להכחיש, אבל באותה מידה ורמת עניין של ילד מפונק המשחק בצעצועים.
דווקא באיירן מינכן, והמודל הגרמני של בעלות משותפת בין בעלי הון והציבור, היא דוגמה להתנהלות בריאה, שפויה, עשירה אבל לא נובורישית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם