ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל עולמי

כתר או קטטר: גמר המזרח 2012

האם ווייד חשוב יותר ללברון או להיפך? איזה שחקן חמישייה פצוע יחסר יותר לקבוצה שלו? והאם לבוסטון המזדקנת נשארה אנרגיה כדי להציק לקינג ג'יימס? שלוש שאלות לקראת הגמר האיזורי שמתחיל הלילה

1. מי חשוב יותר למי: דוויין ווייד ללברון ג'יימס, או לברון ג'יימס לדוויין ווייד?

שגיא רפאל: כדורסל הוא משחק קבוצתי, ויותר ממה שדוויין ווייד חשוב ללברון ג'יימס, או לברון ג'יימס חשוב לדוויין ווייד, לברון ג'יימס ודוויין ווייד חשובים למיאמי. באופן רגיל, בוש, ווייד וג'יימס נדרשים לקלוע בין 70 ל-90 נקודות בשביל לנצח. כעת הנטל הזה נופל על ווייד וג'יימס, זה עדיין אפשרי, אבל אם תוציא אחד מהם מהמשוואה, זה הופך ללא מציאותי.

מול אינדיאנה לברון היה זה שהחזיק את מיאמי כשווייד לא שיחק, וזה שדאג להחזיר את ווייד לסדרה, כי ידע שלנצח לבד זה כל כך 2007. היו רגעים שמיאמי נראתה יותר רע ממה שקליבלנד אי פעם נראתה בעידן ג'יימס, כך שלברון היה חשוב לווייד, כדי להחזיר לו את הביטחון והיכולת, ו-ווייד היה חשוב ללברון כדי להזכיר לו שהוא כבר לא בקליבלנד.

ערן שור: שניהם חשובים זה לזה כמעט באותה מידה. למרות שלמראית עין מדובר בתשובה מתחמקת, העובדות מצביעות על כך שבמידה והשניים רוצים לזכות בדבר האמיתי, הם תלויים זה בזה. כשווייד נפגש מול ארבעת הגדולים של בוסטון בפלייאוף, לבדו, הוא עף בחמישה משחקים. גם לברון לבדו לא הצליח לעבור אותם. שניהם ביחד דילגו מעל הסלטיקס בעונה שעברה. זה עד כדי כך פשוט.

אפשר להיכנס לדקויות ולהגיד שלברון הוא השחקן האתלטי יותר, שכמעט בלתי ניתן לעצירה באחד על אחד ובמגרש הפתוח, ולכן יסתדר טוב יותר מבין השניים לבדו. אך בשלב הזה של העונה העיניים כבר נשואות רק לגביע הזהוב, וכמו שכבר הוכח בעבר, יחד קל יותר מאשר לבד.

מעין אפרת: השאלה לה חיכיתי כל הזמן, ואפילו קיבלתי נתונים אמפיריים שיחזקו את טענתי בסדרת חצי הגמר. לברון צריך את ווייד, והוא הבין את זה אפילו לפנינו. שני משחקים ווייד לא היה במיטבו, באחד הוא אפילו היה מחריד, ורב עם ספולסטרה - והתוצאה הפסדים.

במשחק הרביעי בסדרה הוא גם התחיל לא טוב, וההיט נקלעו לפיגור דו-ספרתי. לברון עשה מספרים טובים בשלושתם, מדהימים אפילו - אבל הקאמבק של מיאמי בסדרה היה 22 הנק' של ווייד במחצית השנייה של משחק 4. ווייד כבר לקח אליפות, הוא קילר גדול יותר, וגם אוהב לנצח הרבה יותר. לברון צריך את האופי של ווייד. אם היה לו את זה, הוא היה השחקן שהוא רוצה להיות.

ערן סורוקה: ווייד ללברון. את הפורמט בו לברון ג'יימס משחק לבד וכולם מסתכלים בהערצה כבר ראינו בשנים האחרונות לא מעט (ע"ע: קבאלירס, קליבלנד; בראון, מייק), ובואו נגיד שהצלחה גדולה בקופות לא היתה שם.

אפילו לשחקן הכי מוכשר בגלקסיה יש בעיה לנצח לבד, ומכיוון שברוב הפלייאוף הנוכחי הוא מגיע לעבודה כמו גדול – 29.0 נקודות, 8.7 ריב', 5.9 אס', 2.5 חטיפות – השאלה אם ההיט ינצחו או יפסידו,

בעיקר בהיעדרו של בוש, מתנקזת בדרך כלל לבחורצ'יק בגופיה מספר 3.

מעבר לכל, לווייד כבר יש את האליפות ההיא מ-2006. אתם יכולים לייחס אותה לשופטים באדום או לגרמני גדול שנחנק, אבל היא רשומה על שמו, ענודה על אצבעו ואם הוא יסיים רק איתה את הקריירה, כנראה ששום סימן שאלה לא יוצמד אליו. כל עוד אין בוש באופק, לברון זקוק לווייד גדול יותר מאשר לכל דבר אחר (אולי חוץ ממנוחה).

2. האם לבוסטון עוד נשאר משהו בטנק הדלק, או שזו הסדרה האחרונה של הרביעייה הגדולה?

שור: מה שנשאר לסלטיקס בטנק זה הידיעה שזהו סופה של תקופה, הגרנד פינאלה של הרביעייה הגדולה. ריי אלן כבר היה בדרך מחוץ למועדון לפחות שלוש פעמים בשנתיים האחרונות ותמיד נשאר בשנייה האחרונה. גארנט שחקן חופשי. אחרי שמועות על טריידים בעונה האחרונה, מעמדו של רונדו עדיין לא ברור. בקיצור, בעונה הבאה סביר להניח שנראה קבוצה חדשה במדים הירוקים לבנים.

הסלטיקס יודעים שהם מגיעים לסדרה נגד מיאמי כשהם עייפים, חסרים וחבולים. ללא רגליים צעירות בנמצא יצטרכו הסלטיקס להתבסס על הגאווה המקומית המפורסמת על מנת לנצח קבוצה אתלטית, ללא יתרון ביתיות בסדרת הטוב משבעה. או כפי שהגדיר זאת גארנט: "תכתבו עלי שאני זקן, תגידו לי מה אני לא יכול כבר לעשות. זה הדלק שלי". האמת, גם הדלק שלנו לסדרה טובה.

סורוקה: נתחיל מסעיף צדדי: זו כבר לא רביעייה גדולה. אני לא רוצה לייחס כוחות מאגיים מדי לתקשורת, אבל ב-18 באפריל, בעת שריי אלן היה פצוע, פורסם טור של אדריאן וויינרובסקי ב"יאהו" ובו נחשף שאלן כמעט עבר לממפיס. אלן, ששונמך מאז לשחקן השישי, נראה מאז עייף, כבוי, כאילו כבר השלים עם סוף דרכו.

ב-11 משחקים מאז שובו, יש לו 9.9 נקודות ב-30.5 דקות לערב, 40.8 אחוז שדה, 26.9 אחוז שלוש ושימו לב לנתון המזעזע הבא: 65.2 אחוז מהעונשין. 15 מ-23. זה בנאדם של 90 אחוז בפלייאוף בקריירה. ב-2008 הוא החטיא שמונה פעמים ב-92 זריקות. פסיכי.

אלן הוא רק בעיה אחת. מייקל פיטרוס ופול פירס זקוקים לניתוחי ברכיים, ושני אלה אמורים לעצור את רכבת המשא בגופיה מספר 6. על ווייד, באין בראדלי, מי ישמור? אלן? מרקיז דניאלס? סשה פבלוביץ'? יש גבול גם לכמות הנסים שרונדו, גארנט, ברנדון באס וברך בריאה אחת של פירס יכולים לעשות. הסלטיקס יתנו את כל מה שיש להם, ובמצב הנוכחי, זה לא יספיק.

שגיא: הסדרה מול פילדלפיה לימדה אותנו שני דברים: 1. הניסיון לא ממש עמד לטובת בוסטון כשהיא היתה צריכה אותו, ודווקא קבוצה לא מנוסה כמו פילדלפיה ידעה לסגור משחקים חשובים טוב יותר. 2. הרביעיה הגדולה חזרה להיות שלישיה. ריי אלן הוא לא השחקן שהכרנו. דווקא השחקן שאמור היה להזדקן אחרון, זה שלא זקוק לאתלטיות ולפיזיות כדי לקלוע שלשות, הוא הראשון שהפסיק לפגוע.

גארנט משחק כאילו הוא בן 30, פירס מגמגם אבל עדיין מהווה את המניה הכי בטוחה של בוסטון, רונדו זה רונדו, והנעלם הראשון הוא ריי אלן שבלי השלשות שלו אין לו מה למכור על הפרקט. אז לבוסטון לא נשאר משהו בטנק, אבל באופן כללי, הסדרה האחרונה של הרביעייה הגדולה היתה בעונה שעברה.

מעין: נראה שזה הסוף. הרגליים נהיות כבדות, האוויר מתחיל להיגמר וכך גם הספסל והמחליפים. הרביעייה הגדולה סוחבת כמעט לבדה את הקבוצה והיא כבר זקנה מדי כדי שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. מיאמי נראים רעננים ורעבים, הרביעייה נראית כאילו היא רק מחפשת מאיפה תבוא טיפת החמצן הבאה.

3. מי יחסר יותר לקבוצה שלו: כריס בוש למיאמי או אייברי בראדלי לבוסטון?

סורוקה: נשמע מוזר להשוות שחקן חמישייה בנבחרת ארה"ב 2008 לשחקן שהחל את העונה במלחה, ועוד יותר מוזר להעניק יתרון לשחקן ממלחה. בוש עוד עשוי לחזור, וגם אם הוא לא – במידה ויודוניס האסלם באמת יחזור לקלוע מחצי מרחק כמו במשחק 4 מול אינדיאנה, ההיט הרוויחו תחליף הולם לבוש, רק קשוח וריבאונדר טוב יותר.

בוש עלול להיות חסר יותר בגמר, מול קבוצה שתביא מספיק כלי נשק לעצירת שני שחקני החוץ של ההיט, ושתוכל לפקוק את הצבע. בסדרה הקרובה, זה לא שהוא היה עוצר את גארנט. לא יותר טוב מאשר ג'ואל אנתוני, לצורך העניין.

בלי בראדלי, שלא היה סופרסטאר אבל היה חתיכת נודניק איכותי שמסוגל לעמוד באחד על אחד מול כל גארד בליגה, נפער סדק גדול במערך ההגנתי של הירוקים. במצב ספסלם הדליל ובריאותם הרופפת, יידרש מאמץ עילאי כדי למנוע מלברון ו-ווייד להגיע לקו 15 פעם למשחק יחד, לפחות, ולשמור על קווין גארנט מהסתבכות בעבירות.

שור: ניסיתי, ניסיתי, אבל אני לא יכול להתאפק: יסלח לי דני קליין, אבל אייברי בראדלי הכי חסר להפועל ירושלים. ואחרי שהבהרנו את הסוגייה הזו, ניתן להוסיף כי בפלייאוף סטנדרטי בו ריי אלן חורך רשתות, פציעה לשחקן השנה השנייה היתה פחות משמועתית.

במצב הנוכחי בו מכונת השלשות עדיין מתמודדת עם עקב בעייתי, האלטרנטיבות מהספסל לא מזהירות, ולאחר שבראדלי היטיב להשתלב בשיטת המשחק של דוק ריברס ואפילו הפך בסוף העונה לחלק אינטגרלי מהחמישייה, אין ספק שחסרונו יורגש היטב במהלך הסדרה.

מהצד השני, בראדלי הוא לא כריס בוש. עד כה ההיט הסתדרו יפה בלי השליש החסר בטריו, אך במידה ובוש יעדר עד סוף הפלייאוף וההיט לא יזכו בטבעת, הפעם ניתן יהיה להוסיף נסיבות מקלות לכישלון.

שגיא: מיאמי הראתה איכות אחרת בלי בוש. הרבה יותר אגרסיבית בהגנה, חד מימדית בהתקפה, אבל בלתי עצירה בעליל. בוסטון חסרה את האנרגיות הצעירות שבראדלי הביא לה, בעמדה שהזדקנה אצלה הכי מהר, והשאלה האם בראדלי יחסר לבוסטון תלויה בעיקר בשאלה ריי אלן יופיע לסדרה. ריי אלן של הסדרה מול פילדלפיה, או ריי אלן של הרבע הרביעי במשחק 7 מול פילדלפיה. אם אלן לא יפגע מבחוץ, לבוסטון אין מה למכור בסדרה הזו.

מעין: אייברי בראדלי. הסלטיקס זקנים והם איבדו את טיפת הזריזות והאנרגיה הצעירה שהייתה להם. בראדלי גם נהיה שומר מצוין ובמרדפים אחרי וויד היה יכול להיות לו תפקיד משמעותי מאוד. בוש הוא צרה בשביל מיאמי, אבל לדעתי זו תהיה בעיה גדולה יותר (אם ייעדר גם אז) בגמר, ההבדל בין אליפות - ללא אליפות. בשביל הסלטיקס בראדלי זה בעיה בסיסית יותר. זה הישרדות לאורך זמן בסדרה.

מעין: היט, 2:4. (59 נקודות)
אודי הירש: היט, 2:4 (63 נקודות. פגע בול בת'נדר)
אורן יוסיפוביץ: סלטיקס, 2:4 (47 נקודות. בול בהיט)
מיכה להב: סלטיקס, 2:4 (63 נקודות, בול בת'נדר ובסלטיקס)
סורוקה: היט, 2:4 (56 נקודות, בול בהיט)
שגיא: היט 1:4 (58 נקודות, בול בספרס, נפל עם הלייקרס)

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...