בודדים בפסגה: לברון ובוש הצטיינו
בניגוד לסדרות קודמות, גמר ה-NBA לא מתעלה לרמה אסתטית גבוהה. שני שחקני מיאמי הם היחידים שמתעלים מעל הבינוניות
עוד ב-NBA:
לברון ג'יימס: "אשחק למרות ההתכווצות"
צפו בשלשת הצליעה של לברון, בסיום משחק 4
"מתרגשים שהמשחק הבא הוא על האליפות"
אחוזי הקליעה נמוכים, ביותר מדי התקפות הכדור לא זז: אוקלהומה סיטי לא עברה 14 אסיסטים בשלושת המשחקים האחרונים בסדרה. פרט להתפרצות של מריו צ'למרס אתמול לפנות בוקר (רביעי), לא ראינו שחקן לא צפוי מתעלה. על הברקות של מאמנים אין מה לדבר. הכדורסל שאריק ספולסטרה וסקוט ברוקס מכתיבים מהספסל נדוש ושקוף כמו התשובות שלהם במסיבות העיתונאים.
ולכן, הדבר המרכזי לדבר עליו הוא שחקנים בודדים: אלה שנעלמים כמו הארדן (משחק שני רצוף של 2 מ-10 מהשדה), ואלה שמתעלים. במשחק מספר 4 ראסל ווסטברוק נתן שואו שהזכיר את מייקל ג'ורדן הצעיר, דוויין ווייד היה נפלא משני צדי המגרש בדקות הסיום. אבל הסדרה הזו שייכת ללברון
לברון פשוט נפלא, בעיקר כי הוא מתעל את הלחץ העצום שהוא נמצא בו למקום הכי חיובי. הג'אמפ שוט שלו לא יציב, ולכן הוא נטש אותו כמעט לחלוטין (למעט, כמובן, שלשת הצליעה בסיום המשחק, שתיכנס לפנתיאון).
במקום זה הוא משחק כסנטר-פורוורד, גרסת הגב לסל של תפקיד הפוינט-פורוורד המפורסם של לארי בירד: כמעט כל התקפה של מיאמי עברה דרך בידוד שלו בפוסט האמצעי, אמצע הדרך בין העונשין לקו החוץ בצד ימין של הצבע. הוא קיבל שם את הכדור, והחליט כמעט תמיד את ההחלטה הנכונה (12 אסיסטים, שלושה איבודים, 50 אחוז מהשדה). ביותר מחצי ההתקפות של ההיט ההחלטה המכרעת היתה שלו, ועדיין לאוקלהומה אין מושג איך עוצרים את זה.
השני הוא כריס בוש. ההתאמה שעשה בוש מרשימה: מי שהגיע למיאמי כאחד מ"שלושת הגדולים" מקבל עליו באהבה את המעמד המופחת (ירד מ-14 זריקות למשחק בעונה הסדירה ל-10 בפלייאוף). הוא נהדר בריבאונד, השומר הגבוה הכי טוב של ההיט, עושה מה שצריך כדי לנצח. זה השיעור שלמדה מיאמי בעונה שעברה, ובוש מגלם אותו בגופו, מה שמביא את קבוצתו צעד אחד לפני האליפות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם