קינג דייויד: בלאט חוזר עם מדליה
אחרי ההישג הענק עם רוסיה, דייויד בלאט מדבר על החיים בין מוסקבה לתל אביב ("לקלל ברוסית זה כיף"), על המשבר עם ההנהלה במכבי ("אני מחפש איך לחיות עם השינויים שם") ועל החלום לאמן ב-NBA ("אולי זה עוד יקרה יום אחד")
בלאט היה אז בן 13 והוא זוכר את הרגע הזה כאחת החוויות החזקות בילדותו. הוא צפה במשחק בבית הוריו בפרמינגהאם, מסצ'וסטס, וכמו כל האמריקאים היה נסער מגניבת הניצחון ההוא ומאובדן מדליית הזהב.
השבוע, פחות מיממה אחרי שחזר מלונדון עם מדליית הארד שבה זכה כמאמן נבחרת רוסיה, בלאט מדבר על הרגעים האלו אחרת לגמרי. "אמרו שהרוסים גנבו את המשחק או רימו. בדיעבד אני יכול להגיד לך שזו הייתה טעות שהאמריקאים לא לקחו את מדליות הכסף שלהם, ומה שחשבנו אז לא היה בדיוק כמו שקרה באמת.
"דאג קולינס, מאמן גדול שהיה אז שחקן בנבחרת האמריקאית, הפך לאליל שלי למרות ההפסד, כי הוא אמר שעם כל הכאב, צריך להכניס את זה לפרספקטיבה אל מול אסון רצח 11 הספורטאים באותה אולימפיאדה, וזה מה שצריך לזכור ממינכן".
אנחנו יושבים בחדר האוכל בביתו הריק באבן יהודה, אחרי חודשיים וחצי שבהם שהה מחוץ לישראל, שקוע עמוק בתוך ההכנות האולימפיות של נבחרת רוסיה לקראת לונדון 2012. אשתו ושני הילדים הצעירים, תמיר ואלה, בחופשה בארצות הברית, שתי התאומות, שני ועדי, בשירות הצבאי שלהן, חוגגות השבוע יום הולדת, ובלאט רק רוצה לשבת ולא לעשות כלום.
הסלולרי שלו מצלצל בערך כל דקה, והוא מתזז בין עברית, אנגלית ורוסית. נכון, כמו שאמר אחרי הניצחון על ליטא, הוא לא יכול לדקלם את שירי פושקין, אבל הוא יכול לנהל שיחה ולתת הוראות משחק בקלות, תוצר של שבע שנים אדירות בנבחרת הרוסית ששיאן זכייה ב-2007 באליפות אירופה, וההישג הכי גדול מאז הקמת הפדרציה הרוסית - מדליית ארד, עכשיו בלונדון.
מול ספרד הובלתם ב-11 נקודות במחצית. היה נראה שאתם בדרך לשחזור הגמר מול ארה"ב ממינכן.
"היינו כל כך גדולים בחצי הראשון, והם נכנסו לשוונג של שלשות בחצי השני וחזרו בלי שיהיו לנו תשובות. קירילנקו ושבד היו ביום נוראי, אנדריי עם שתי זריקות טובות מ-12 ושבד עם אפס משבע. קלענו במשחק הזה 59 נקודות לעומת 80 בממוצע, אבל גם הורדנו את ספרד ל-67.
"נכון שיש פה פספוס שלא
הופתעת מהמדליה שהשגתם?
"הוכחנו שאנחנו נבחרת בוגרת. גם בהפרשים גדולים מול בריטניה וסין, וגם כשניצחנו צמוד את ברזיל בשנייה האחרונה, את ספרד ואת ליטא במשחק קריטי ברבע הגמר. הרגשנו שיש לנו את היכולת".
אני שומע אותך מקשקש ברוסית. כמה אתה מתחבר לשפה הזאת?
"שפה קשה, עשירה ביותר, ואם אתה רוצה לקלל - אז רוסית וערבית אלו השפות הכי טובות לקלל. קללות ברוסית, אין דברים כאלה".
איך היתה מבחינתך האולימפיאדה הזאת?
"אדירה. הייתי בבייג'ינג ואני יכול להשוות. היא לא התקרבה ללונדון. הדבר שהכי הרשים אותי זה המתנדבים. כל כך נדיבים, כל כך נחמדים, אכפתניקים ועוזרים. אי אפשר היה להתעלם מהלב הגדול שהם נתנו".
חוץ מהמשחקים שלכם, יצא לך לראות בכלל משהו?
"רק בטלוויזיה. אי אפשר היה להשיג כרטיסים לשום דבר, אבל היו חוויות. בכפר האולימפי פגשתי הרבה מאוד ספורטאים מעניינים מכל העולם".
"זה כן, לחברים זה ברור".
ועם המשלחת הישראלית היו לך קשר?
"ברור, כל הזמן. ביום הנסיעה חזרה לארץ קמתי בבוקר והייתה לי הרגשה אדירה. הרגשתי שהשגנו משהו היסטורי עבור הכדורסל הרוסי. חוץ מזה שקיבלתי אישור מהמשלחת הישראלית לנסוע איתם מהכפר האולימפי והם עשו את כל הטיפול של ההעברה שלי עד למטוס עצמו, כולל המזוודות והלאונג'. נתנו לי להרגיש שאני חלק מהמשלחת. זה נורא ריגש אותי".
אתה איש העולם הגדול. מאמן נבחרת רוסיה, מכבי תל אביב. לקחת אליפות באיטליה. אתה עדיין בהתרגשויות חזקות מהמחוות האלו?
"טסנו באל על. אני מת על החברה הזאת, ואוהב גם את האוכל שלה. קיבלתי אפשרות לשבת בתא הטייס עם שני טייסים נפלאים, בנצי ושחר, שהסבירו לי גם בהמראה וגם בנחיתה איך זה עובד. הרגשתי בעננים תרתי משמע, כי אף פעם לא עשיתי את זה. זה היה סיום מושלם".
לרוסיה הגיעה המדליה שזכתה בה?
"אין ספק. אני מדבר עם הרבה אנשי כדורסל שמברכים אומרים שמבחינת כדורסל ומיצוי מקסימלי של קבוצה, לא הייתה השנה נבחרת כמו רוסיה. עשינו את ההישג הכי גדול מאז הפרסטרויקה, וצריך להכניס לסיפור גם את הזכייה שלנו באליפות אירופה ב-2007 בספרד. שיחקנו כקבוצה למרות שברור שקירילנקו ושבד היו המנהיגים שלנו. אנדריי מעל כולם, ושבד, לעתים קרובות עם הצגות מדהימות, הביאו אותנו הכי רחוק".
ולדימיר פוטין התקשר?
"לא התקשר".
וביבי?
"גם לא. לא נורא. לא ציפיתי מאף אחד. לא הבאנו מדליית זהב, אבל השחקנים שלנו הוזמנו ביום רביעי לקרמלין, יחד עם כל הספורטאים הרוסים האחרים שזכו במדליות, ופוטין דיבר ובירך אותם. הזמינו אותי, אבל רציתי רק דבר אחד, לחזור ישר הביתה. מ-28 במאי לא דרכתי בבית. חודשיים וחצי בחוץ, אתה מבין את זה, מן?".
רוסיה היתה ניסיון אדיר עבורך במשך שבע שנים. זהו, סיימת שם?
"היה מדהים. הנפילה היחידה היתה בייג'ינג, שם לא עלינו שלב, אבל בסך הכל הצלחה טובה מאוד. כרגע רוב הסיכויים שסיימתי שם. הם מאוד רוצים שאמשיך, אבל אני מרגיש שמיציתי את עצמי מבחינת הכוחות שיש לי, ואני גם מחויב למכבי".
בלאט, 53, נולד וגדל באמריקה בתקופת המלחמה הקרה ומשבר הטילים בקובה. זה היה בית של השכלה. אביו בן ה-85, שחי עדיין באריזונה ובזמן האולימפיאדה קם בלילה ולא החמיץ שום משחק של רוסיה, היה דוקטור לביוכימיה שעזב את הבית בגיל צעיר. אמו ליליאן עסקה בחינוך מיוחד, ויש לו שתי אחיות בוגרות שעברו עם אביהן להולנד. אחת מהן נשארה, השנייה עברה לצרפת בדרכה חזרה לארצות הברית. הבית היה יהודי רפורמי, כזה שבו נסעו בשבת לבית כנסת במכונית ולא שמרו על כשרות, אבל בכל זאת - "בית יהודי רפורמי טוב", כהגדרתו של בלאט.
ב-1979 הגיע להתנדב בקיבוץ גן שמואל בהזמנתו של המאמן בוב גונן שאימן את נבחרת העתודה ואת קבוצת הקיבוץ. בלאט עבד משש בבוקר עד צהרי היום בכותנה, ומשעות אחרי הצהריים עד הלילה שיחק כדורסל. בסוף היום היה נופל מותש על מיטתו בביתם של הוריו המאמצים, ציונה ועוזי לוי. שנתיים אחר כך הגיע לישראל במסגרת משחקי המכביה, שם שיחק בנבחרת ארצות הברית.
הוא קיבל הצעה מגונן לבוא לכפר בלום ולשחק בגליל העליון, אבל אמו של בלאט הטילה וטו על הגליל בגלל הקרבה לגבול לבנון, ובלאט הלך לשחק שלוש שנים במכבי חיפה. "הנעורים שלי עברו בחיפה וזו עיר שאני מאוד אוהב עד היום, יש לה תרומה גדולה להחלטה שלי להישאר כאן".
גם את כנרת אשתו הכיר דרך הכדורסל, כשהייתה שחקנית באליצור נתניה. בלאט קיבל הצעה לאמן את קבוצת הנשים הנתנייתית. "כנרת שיחקה שם עם אחותה פנינה, אשתו של הכדורסלן דני גוט. התואר הראשון שלי כמאמן היה בקבוצת הנשים הזאת. זכינו בגביע האיגוד של עונת 88/89".
זו היתה אהבה ממבט ראשון?
"היינו יותר רבים מאשר חברים בהתחלה. היא הייתה גארדית טובה מאוד ואני אומר תמיד שאחרי ליאור ליובין, היא הסטילרית הכי גדולה שאימנתי בחיים. רק שנה אחרי זה, כשעברתי לגור ולשחק בגליל, חזרתי יום אחד לבקר בנתניה ופתאום ראיתי אותה ברחוב, והסתכלתי עליה יותר כאישה ולא שחקנית. הבנתי שהיא העתיד שלי".
גדלת באמריקה שחשבה דברים איומים על ברית המועצות ועל רוסים. חשבת פעם שתבוא לעבוד ברוסיה?
"בחיים לא חלמתי שאגיע לשם אי פעם, אז לעבוד? רוסיה נחשבה פעם בארצות הברית למקום מפחיד, סגור, אפילו אויב. כולם, כולל אני, חשבנו עליה באותם ימים במונחים של סדין אדום. היום מה שאירוני הוא שהדגלים של שתיהן באותם צבעים - אדום, כחול ולבן".
איך מוסקבה בעיניך היום?
"מאוד מעניינת ומורכבת, עם שכבות של עומק שאי אפשר לתאר. מאוד עשירה בתרבות ובהסטוריה ובאינטליגנציה, אבל יש הרבה בעיות ולא מעט חששות. בהחלט מקום עם עוצמה".
מה שבטוח, רוסיה זו לא דמוקרטיה.
"אני לא מומחה למדע המדינה, אבל אי אפשר להשוות את רוסיה לדמוקרטיה בארצות הברית או בישראל. לא בטוח אפילו שהעם שם רוצה דמוקרטיה, כי אצלם זה עניין של התפתחות הדרגתית. להרבה מאוד אנשים היה נוח לחיות תחת הכיסוי הזה של הקומוניזם והפרולטריון, ולוקח הרבה זמן להשתנות. כמה זמן עבר, 20 שנה? זה כלום בהיסטוריה".
למה בחרת ללמוד ספרות אנגלית בפרינסטון?
"עניין אותי. חשבתי שתואר ראשון זה כלום, ורציתי ללמוד משפטים. הספרות האנגלית באה מהרצון ללמוד לכתוב ולקרוא בצורה ביקורתית ולפתח את השכל שלי לקראת לימודי המשפטים. אהבתי מאוד לקרוא מגיל צעיר. אמא שלי הייתה מורה והדבר הכי טוב שעשתה עבורי זה לפתוח את הדלת בחדר שלי ולזרוק לי ספרים על המיטה.
"הספר שהכי השפיע עלי זה 'האיליאדה'. אכילס וכל האלים. פשוט התאהבתי בהם ובכל הגיבורים. אמא שלי הייתה חכמה, והיא ידעה שאני אוהב ספורט ודאגה שיהיה לי את ה'צ'יפ הילטון סירייז', שנכתבה על אתלטים צעירים".
עוד לפני לונדון סיכם לשנתיים נוספות במכבי תל אביב, אבל מערכת היחסים שלו עם ההנהלה לא פשוטה, אפילו מורכבת. בלאט מרוויח יפה במכבי, משהו כמו 700 אלף דולר לעונה, אבל יודעי דבר מדברים על כך שהיה יכול להרוויח בקלות כפליים לו היה חותם באחת הקבוצות האירופיות הגדולות שגילו בו עניין. הוא העדיף את מכבי.
תסביר למה.
"קודם כל, כי אני בבית ואני אוהב אותו, ואני מוקף באנשים שאני אוהב והם חברים שלי. אני גם לא צריך להזיז את המשפחה שלי ממקום למקום. יש לי ילדים בני 14 ו-15 ותאומות בצבא. זה הזמן שצריך להיות בישראל, אחרי שהיינו ברוסיה ובאיטליה".
לפני מכבי, תסביר מה לא הלך בפילזן הטורקית.
"המקום היחיד שלא אהבתי ולא הצלחתי בו. לא התחברתי עם המקום. המועדון הזה, למרות שהתייחס אלי למופת מבחינה חוזית, זה לא מועדון עם אוהדים, אלא קבוצה של איש עשיר מאוד שמחזיק אותה כצעצוע. אין שם אווירה של כדורסל. הבעלים השקיע שם לפי מצב הרוח שלו, וכשאני אימנתי, הוא לא השקיע. כשאני הלכתי הוא פתח את הכיס והוציא סכומים בדיוניים, אבל התוצאות נשארו אותו דבר. אבל אתה יודע, דווקא כנרת מאוד אהבה להיות שם".
בוא נחזור למכבי וליחסים שלך עם הבוסים. אתה לא רצית את מורן רוט, והוא הובא בכל זאת.
"כל חברה עוברת שינויים במבנה שלה במוקדם או במאוחר. שינויים ניהוליים, אישיים, פילוסופיים. מכבי עוברת תהליך של שינוי תפיסה וזה משנה דברים".
השינויים האלו הם לטוב או לרע?
"הזמן יגיד. אני יכול להגיד שאם בעבר הייתה לי השפעה גדולה באיתור של שחקן ובמעקב חזק יותר של בניית קבוצה, השנה הנוכחות שלי פחות דומיננטית. אני חלק מהתהליך, אבל לא מוביל את הכל".
נשמע משונה.
"מכבי היא קבוצה אבל גם חברה פרטית. אני חי עם השינוי הזה ומחפש איך לחיות איתו טוב. להגיד לך שזה קל לי? לא, אבל זה בסדר. אם זה מה שהמועדון רוצה, אז אוקיי. אם לא היה מתאים לי, יכולתי לקום וללכת, אבל עובדה שאני כאן. יש פה עניין של כסף. אני יכול להמליץ ואם כלכלית זה מסתדר, אז בסדר. מכבי זו מערכת שמחפשת לעשות דברים בצורה הכי טובה שאפשר, ויש לי מה להגיד ברוב ההחלטות, אבל לא בהכל".
המנהלים האלה יושבים על הספסל לידך. זה נראה לך?
"הם מאוד מעורבים בקבוצה ואין לי בעיה עם זה. אני לא מכיר אנשים יותר טובים משמעון מזרחי, דייויד פדרמן ואודי רקנאטי, ואם הם רוצים ששי רקנאטי ודני פדרמן יהיו מעורבים יותר, אין לי בעיה".
זה לא פתטי, שאחרי מה שאתה עושה עם נבחרת רוסיה, באים עסקנים, טובים ככל שיהיו, ובוחרים לך שחקנים? הקהל של מכבי עוד ירדוף אחריהם עד לרכב אם זה לא יעבוד.
"לא פתטי ולא בטיח. המבנה במכבי השתנה לא מעט, וזה לא אומר שאני רב איתם. תמיד יכולים להיות חילוקי דעות על דברים. מכבי לא מתכוונת לחרוג בהרבה מהתקציב שלה שבא מכסף שאנחנו מכניסים לה. אף אחד לא יכול להגיד לבעלים כמה כסף להביא מהכיס שלו. בסך הכל האנשים לא מחפשים לעשות כסף אלא לנהל עסק מאוזן".
עושה רושם שאתה נמצא במקום מאוד בוגר, שליו.
"צודק, מן. יש לי שקט נפשי. גם אם יהיה פחות כסף, ושחקנים שרציתי אבל לא יכלו להישאר כי שילמו להם יותר במקום אחר, נוכל להסתדר".
תיזהר, זה רשום.
"או-קיי. אני מסכים איתך שיש לנו בעיה עם יצירה של המשכיות כי הקבוצה משתנה הרבה, אבל גם הקהל שלנו מבין היום את הדברים אחרת. היה לנו קהל נפלא בשנתיים האחרונות, מאוד בוגר ותומך. הוא ראה קבוצה שמשקיעה, נלחמת ונותנת את הלב כל יום".
רצית את הנדריקס ולנגפורד.
"נכון, ולא ציפיתי לקטע הזה עם יוגב אוחיון, לא ממטר ולא מקילומטר. שלושתם הם אובדן, אבל הבאנו שחקנים חדשים וטובים ונבנה קבוצה".
למה לא תמכת בהחזרתו של שאראס? אמרת עליו אחרי שניצחתם את ליטא, שהוא עוד יחזור לאולימפיאדה כמאמן ליטא, ושהוא אחד מחמשת הווינרים הכי גדולים בהיסטוריה האירופית.
"זה לא שלא רציתי אותו. לא חשבתי שמתאים שהוא יחזור בתפקיד משנה. לא הסתדר לי בראש כי אני מכיר את האופי שלו, וזה לא היה מסתדר גם לו. הדמות והסטטוס של שאראס בישראל הם אדירים, וחזרה שלו הייתה עושה לו נזק. אני טוען גם עכשיו שצדקתי בעניין הזה שלו".
אמרת בלונדון ששמעון מזרחי וגור שלף התקשרו אחרי כל משחק. זה אומר שפדרמן לא התקשר?
"קיבלתי ברכות אחרי הטורניר מכולם. מדייויד, מאודי. נכון ששמעון התקשר כל יום. אחד הדברים שאני אוהב אצלו שהוא מאוד ענייני. הוא לא סתם מצלצל לברך אלא שואל מה היה במשחק ותמיד אומר מה הוא חשוב. זה כיף כי יש לו את הסגנון המיוחד שלו. אנשים לא באמת מכירים אותו. יש לו הומור ולב מיוחדים, למרות שכולם חושבים שהוא קשוח וסגור. הוא יכול להיות כזה, אבל לא באמת".
פיני גרשון אמר השבוע שהדבר הכי טוב שקרה לך זה שלא נתנו לך לאמן את נבחרת ישראל.
"פיני הוא איש חכם בהרבה דברים. דיברתי על זה שהמדליה שזכיתי עכשיו שייכת גם לישראל בגלל החינוך והאימון שקיבלתי בישראל, ופיני הוא אחד המשפיעים הכי גדולים על קריירת האימון שלי. הוא ואני השלמנו זה את זה, ולזכותו ייאמר שהוא נתן לי אפשרות להתפתח ולבוא לידי ביטוי בצורה מקסימלית. לרגע הוא לא עצר אותי ואני חייב לו על זה".
לפני שהלכת לאמן את רוסיה מונית לאמן את נבחרת ישראל, אבל טענו שלא השלמת את החובות שלך בקורס המאמנים, והחלטת לוותר. אתה כועס על חנן קרן שפעל אז נגדך?
"דווקא חנן לא עצר אותי, אנחנו ביחסים טובים. אבל שלושה עורכי דין זוטרים, עלובי נפש ומסכנים, עשו את כל הבלגן, וירמי אולמרט, שהיה יו"ר האיגוד, נכנס לצערי לפחד. גם אנשים אחרים באיגוד לא עמדו לצידו, והוא עשה מה שעשה".
מה היה חסר לך כדי לקבל תעודת מאמן?
"15-10 שעות עיוניות של הרצאות למאמנים צעירים, שגם ככה הייתי עושה אותן בלי קשר במשך עשר שנים. הם התעקשו שאני אפילו לא יכול להיכנס לאולם כדי להעביר אימון".
מה הרגשת?
"כעס גדול".
לא עבר לך.
"כמו שפיני אמר, נסגר חלון, נפתחה דלת. למרות השנים עם מולי קצורין בנבחרת, חסר לי הקטע הזה של לאמן לבד את נבחרת ישראל".
זה אולי עוד יקרה.
"זה לא יקרה. לא רואה את זה קורה".
עד כדי כך?
"לא חושב על זה בכלל".
ומה עם לאמן ב-NBA?
"לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב. מי יודע, אולי יום אחד".
נבחרת ישראל היתה יכולה לעשות משהו באולימפיאדה הזאת?
"לא. בעתיד אני מקווה שכן. הצוות והשחקנים היום הם מהטובים שהיו בשנים האחרונות. צריך לעבור תהליכים לפני שאתה מגיע לטורניר אולימפי".
אמרת לי בלונדון שהספורט הישראלי חולה כי הבעיות מתחילות בחינוך בבית.
"נכון, מן. קללות כמו שאתה שומע פה, זה בלתי אפשרי באמריקה. לא מקבלים שם חריגות כאלו, פשוט לא חיים עם זה. ללכת לספורט בקולג', בתיכון או במקצוענים, זה כיף. אני רוצה כיף, לא דם. בישראל אין כיף בספורט, יש דם. זה הכל מהבית. חינוך וחינוך של ההורים. הספורט הישראלי חולה".
אז אולי תיקח את זה עליך? שר ספורט בממשלת ישראל.
"אם יציעו לי דברים שקשורים בקידום חינוכי והסברתי ברמה הייצוגית, בוודאי שאשקול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם