הלך הדור ואני איתו: העתודה כמשל
לפתע, בין מחשבה על גורלו הספורטיבי של שחר גורדון לזה של איציק אוחנון, חלחלה ההכרה: הצתב"שתי
נבחרת העתודה 2000: איפה הם היום?
עוד לפני שהגעתי (31) לחצי מגילו של בר שירה, השבוע הצתב"שתי לראשונה,
והנה אורי יצחקי, הצלף האולטימטיבי, פרש בגלל פציעה בגב. איציק אוחנון, האתלט האדיר, נעלם בנבכי הליגות הנמוכות. יניב גרין, מגדולי הפייטרים של הספורט הישראלי, מחפש קבוצה בסוף אוגוסט, והוא רק בן 32. צעיר בשבע שנים מסטיב נאש.
הדור ההוא היה אמור לסחוב את הכדורסל שלנו, רק שרובו נשר לאורך הדרך, באיטיות. נעלם לחו"ל, התכווץ לתוך תפקידי משנה (כולל ארז כץ שקולגה הגדיר כ"בלם אחורי"), התפייד אל החשיכה. האנשים שאחריהם רדפתי בשקיקה שבוע אחרי שבוע באוטובוסים, מעירוני ט' לתיכון היובל בהרצליה לעמית עמל בראשון לציון, כבר מפנים את הבמה בנבחרת הנוכחית. חוץ מעידו קוז'יקרו, יליד 1978 וקיר בטון. בינינו, גם הוא בסוף יקבל תמ"א 38, הרי משהו יצליח לשבור אפילו אותו.
היתה אופטימיות גדולה באותן שנים.
עד היום אני זוכר מדליסט זהב אולימפי מנבחרת ארה"ב - אל תדאג, אנדרה איגודאלה, שמך שמור במערכת - מספר לי ערב דראפט 2004 ש"עמית יכול לעזור לכל קבוצת NBA". באמת. אגב, עמית עדיין גבוה, וקולע מבחוץ. לא בטוח שאיגודאלה יזהה אותו היום ברחוב.
היום לרובנו יש ילדים, אנשים המשיכו הלאה בחיים. בפרופיל הפייסבוק של שחר גורדון, הסנטר שכל ליגת התיכונים רדפה אחריו, מופיעה מפה של לונדון עם סימון קטן במרכזה - הענק עם היד הרכה לקח את כישוריו לבנק "קרדיט סוויס".
על נבחרת הנוער הנוכחית אף אחד כבר לא מדבר בעיניים נוצצות, בערך עשר מדינות עקפו אותנו מאז בדירוג האירופי. פרט לכמה רגעים יפים של הנבחרת הבוגרת, נאלץ האוהד הממוצע לצפות בעיניים כלות בריב בין קופל והמגה-עסקנים, לבין צביקה והארכי-מצורעים.
חזרה למצב צב"ש. הנה איתי לב חודר ומטביע בעוצמה, הנה נסיעה עם שמוליק ברנר באוטובוס אחרי אליפות התיכונים בירושלים, ובזפזופ מהיר, הנה עוד שערה לבנה על הראש. ההכרה מחלחלת. העצב שוקע, ונותר רק להתנחם באמרה מ"כבלים", עוד סרט מאותן ניינטיז עליזות: יו קנט סטופ דה טיים, צ'רלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם