התעשת בזמן: רצון מפרגן לגוטמן
שפונגין וזיו? מקובל. מורי וטיבי? ראוי. בניון בתפקיד משני? עדיף. נאתכו ואלברמן? מצוין. עזרא לצד מליקסון? טוב וגם נעים. חמד? יהלום. לא תאמינו: רצון מפרגן להרכב של גוטמן
נבחרת ישראל מגיעה לבאקו בתקופת שפל. אולי התקופה הקשה ביותר של הכדורגל הישראלי מאז שבנו לאירופה לפני קצת יותר משני עשורים.
אין טעם לבנות על משהו מסוגנן ומאורגן. הרי הכל כאן מקרי. מספיק לחשוב על אופן התנהלותה של ההתאחדות והעומד בראשה כדי לא לפתח ציפיות. אתה לא יכול לקבל נבחרת רצינית באווירת הפרטאץ' שסובבת את הכדורגל כאן.
אפשר לנצח את אזרבייג'אן, אבל אין סיכוי שניצחון שכזה יהווה
אל התת-תרבות הזו נכנס אלי גוטמן בטבעיות רבה. מי בכלל זוכר נגד מי שיחקה (והפסידה) הנבחרת שלו - זוכרים שהוא לא גיבש הרכב והשיטה לא עבדה. אבל לאף אחד זה לא הזיז. השעמום והאפרוריות השתלטו על השיח המקצועי.
גם האמירות הפרובינציאליות של גוטמן על מה אמר לו יואכים לאב ומה הוא ראה באימונים של מאמן אירופי כזה או אחר, עשו את שלהם. זה היה מביך. כי גוטמן החזיר אותנו לשנות ה-50 וה-60, בהן התלהבנו מדברי הנימוס של אנשי מקצוע שהיו עסוקים בצרות שלהם.
בחודשי עבודתו הראשונים חזר גוטמן להיות אשף פוליטי. בלתי נסבל. הוא עסק כמעט בכל דבר משני, רק לא באזרבייג'אן שבשנים האחרונות הוכיחה התקדמות עצומה. אזרבייג'אן כבר כמה שנים איננה באנקר מבחינת יריבותיה. הרושם היה שגוטמן מזלזל. אולי הוא צפה יותר מדי בקלטת הניצחון של שלמה שרף על האזרים בטרבזון משנת 1994.
לזכות גוטמן יאמר כי הוא התעשת בשבועות האחרונים. לא שזה אמור להספיק, אבל זה כבר התחיל לקבל צורה. האווירה הפכה מקצוענית יותר. חלומות ה-4-4-2 קיבלו תפנית. אולי אי אפשר להתעקש על השיטה, ואם אי אפשר, נלך על 4-2-3-1 או 4-4-1-1, וזה בסדר כל עוד הקו האחורי מורכב מארבעה שחקני הגנה והעסק מתורגל. הביזיון של חמישה שחקני הגנה נגד הונגריה אופסן.
ולא פחות חשוב: עשרה שחקנים מבינים כבר כמה ימים כי הם מיועדים להרכב הפותח. על דודו אוואט אין הרי עוררין. שפונגין וזיו הם האופציות הטובות ביותר כיום. נכון לבנות על השניים הללו, אם כי הגיע הזמן שאלעד גבאי יקבל יחס קצת יותר רציני גם בנבחרת. הבעיה הגדולה של גוטמן היא כמובן במרכז ההגנה אבל דן מורי ואיתן טיבי, שיהיו מי שיגדירו אותם כברירת מחדל, הם בהחלט פתרון ראוי בתנאים של היום. אם השניים יוכיחו עצמם, מותר יהיה לבנות עליהם גם נגד רוסיה בשבוע הבא ולדלג על בן-חיים למשל.
תחזיקו חזק: המזל הגדול של גוטמן הוא הקישור. והמזל הגדול שלנו הוא שגוטמן אזר אומץ והחליט שיוסי בניון לא יפתח. תתפלאו, אבל לא צריך היה אומץ כדי לקבל החלטה שכזו.
המציאות חזקה מכל פנטזיה או פנטזיסט. אני עדיין חושב שבניון הוא גדול כדורגלני ישראל בכל הזמנים. אבל הוא לא משחק כבר תקופה ארוכה ואתה לא יכול לבנות על שחקן שרק מתאמן או בקושי מתאמן. גם אם קוראים לו בניון.
אבל טוב שיוסי שם. למחצית השנייה, אם יהיה צורך. אפילו רק ל-20 דקות . את זה עדיין יש לו, ואף אחד לא ייקח ממנו. בינתיים עושה רושם שההחלטה של גוטמן לא פוגעת באווירה בנבחרת. שבניון מקבל את הספסל בהבנה, גם אם הוא לא מאושר ממנה. זהו הישג עצום לגוטמן. כי בניון על הספסל זה לא שיר צדק על הספסל.
הלאה: האלטרנטיבה של גוטמן לבניון היא מאור מליקסון. פתרון מכובד. פנטזיסט אחד בחוץ והשני, למרות פציעה קלה, בכושר מצוין, בפנים. גם ביברס נאתכו וגל אלברמן הם בחירה מצוינת. גוטמן התאפס. וכמה כבר יש לו לתמרן. אלמוג כהן יחכה על הספסל. לא נורא. אגב, אם בירם כיאל היה כשיר, היה כמעט מושלם להציב אותו לצד נאתכו.
אם הפרסומים על כך שחן עזרא יפתח לצדו של מליקסון מדויקים, ועזרא גם יהיה כמה שיותר קרוב לתומר חמד ולשער האזרי, הנה מה טוב. ויכול גם להיות נעים.
דווקא שילובו של איתי שכטר בהרכב קצת לא מובן. על היכולת האישית של שכטר, כאשר הוא משחק, אין עוררין. אבל שכטר לא משחק בסוונסי. ושכטר יחד עם מליקסון ועזרא, זה קצת שכונה ולא רציני. זהו פלונטר מובטח. אלא אם מדובר ב-4-4-2 ושכטר הוא החלוץ השני לצדו של חמד. מה שכלל לא בטוח.
ההחלטה על תומר חמד בחוד מוכיחה שגוטמן מגיע מפוקס למשחק. מי שמשחק באופן סדיר בליגה הספרדית וגם לא מפסיק להבקיע, חייב לשחק. חמד הוא סחורה מוכחת. אבל כמו במאיורקה, הוא תלוי במפעילים שלו. בעיקר בנאתכו ובמליקסון. אם הם, יחד עם עזרא כמובן, יהיו שם בשבילו, חמד יידע להחזיר.
מהסטטיסטיקה גם עולה כי אחוזי ההצלחה שלו נדירים. הזדמנות אחת, ויש שער אחד. שתי הזדמנויות, והוא יוצא עם שני שערים. מתי היה לנבחרת חלוץ שכזה? הרי היו ימים, לא רחוקים אגב, שגם חמש הזדמנויות במשחק לא הביאו אפילו שער אחד. יש לחמד מה ששנים, אם בכלל, לא היה לנבחרת. חלוץ עם נוכחות ומאסה ברחבה. זהו נכס שחייב להיות מנוצל על ידי אלה שמשחקים לצידו.
סיכום: הכל טוב ויפה ונכון על הנייר. עכשיו נותרנו עם האזרים המשתפרים. עבור ברטי פוגטס, ההרכב של גוטמן הוא כאב ראש לא קטן. פוגטס מאמן שמרן. לא פשוט עבורו לשחק פתוח מול הרכב שבו נכללים מליקסון, עזרא, שכטר וחמד.
מאמן עם אוריינטציה התקפית היה הולך ראש בראש עם גוטמן ומדגיש את העובדה שמשחק ההגנה של ישראל אמור להיות קצת רך. למרות נאתכו ואלברמן. ובבית, מול נבחרת שעדיין לא מגובשת, מותר ואפשר לנצל יתרון שכזה.
שתיקתו של אבי לוזון נראתה לי מוזרה. הוא הרי חי מאירועים שכאלה. לא יכול להיות שהוא ישתוק. אתמול אחר הצהריים כבר הגיעו הקולות מבאקו. הנודניק פתח פה והזהיר את עם ישראל שאין תוצאה אחרת פרט לניצחון. ועוד כהנה וכהנה דברי הבל ושטות ורעות רוח. למשל, שהוא הציב לגוטמן מטרה לנצח את כל הנבחרות הקטנות. כבוד היו"ר לא הוסיף אם הוא מאפשר לגוטמן להפסיד לנבחרות הגדולות.
בקיצור, הגיע הזמן שיימצא האחד שיבהיר ללוזון ששהייתו במחיצת שחקני הנבחרת לא רק שאיננה תורמת דבר, היא אפילו מזיקה. ששום דבר טוב עדיין לא יצא מנסיעותיו עם הנבחרות לדורותיהן. שהוא מטרד. שהוא המוני ומלחיץ. שינסה פעם להישאר בבית. מי יודע, אולי הוא יגלה שהוא לא חסר לאף אחד והמרחק רק עושה טוב לכל הצדדים.
מה לי כדורגל בלי אלכס. הוא הרחיק עד סידני. היה לי חלום: עונת פרידה של דל פיירו. אם לא במדי יובה אז במדי מילאן, בה הוא עובר ממגרש למגרש לאורך המגף והאלפים מריעים לו. קיבלנו משהו מכך לקראת סוף השנה שעברה. אבל זה לא הספיק. רציתי להזריק את הארוס (FIDANZATO) לווריד . רציתי שאלכס לא ייגמר לעולם.
הוא לא בגד, הנסיך. אבל הוא הותיר לבבות שבורים של אוהדים שנאלצו לאורך השנים להתמודד בין אהדתם האינסופית לרוסונרי לבין אהבתם האסורה, הבלתי נשלטת, לנסיך.
אקו"ם