נקודת האפס: הנבחרת ממשיכה לבייש
ליפול לפיגור 44 דקות לסיום בלי יכולת מכה שנייה זו בשורה רעה מאוד. חצי שנה לפני צפון-אירלנד, נראה שמשימת הריגול של אבוקסיס בבלפסט מתגמדת מול עבודת המודיעין בעזה
אלי גוטמן. אין מה לספר בבית צילום: דני מרון
איזה נבחרת דיכאון. לא יודע במה יש לאלי גוטמן להיאחז עם החבורה הזו, שאת הרכבה הוא מחליף בוקר וערב בלי סימנים לבשורה. אחרי שני הניצחונות על לוקסמבורג, התעקשו שם לדבר במונחים של דף חדש וניקוי השולחן. בלארוס, ולא אוקראינה או אורוגוואי, היתה אמורה להיות יופי של מקפצה לדרך חדשה, אבל גם משחק מול יריב לייט הפך לקיר ברזל בלתי עביר.
הלכתי לבדוק מה עשתה בלארוס בתשעת משחקיה האחרונים. ארבעה הפסדים, שלוש תוצאות תיקו (כולל מול לוב עוד כשקדאפי חי!) ושני ניצחונות, על ארמניה וגיאורגיה. שום דבר לספר עליו. גוטמן ממשיך לגשש את דרכו באפלה. בינתיים אין לו כלום. אם יגיד שהוא לא מצטער שלקח על עצמו את הג'וב הנורא הזה, לא בטוח שאצליח להאמין לו/
מכבי חיפה מתייסרת ונדרשת לשלם כופר עבור בן-שמעון, הפועל ת"א לא דומה לכלום, וגוטמן מניח קונוסים ומשכנע אותנו שעוד יהיה טוב. בינתיים הוא לא מצליח במשימות בסיסיות כמו הקניית מחויבות או בניית אישיות לדבר הזה שנקרא נבחרת ישראל, שאנחנו מחבבים
אותה בערך כמו את חברת חשמל.
ליפול לפיגור 44 דקות לסיום בלי יכולת מכה שנייה זו בשורה רעה מאוד. חצי שנה לפני צפון-אירלנד, נראה שמשימת הריגול של אבוקסיס בבלפסט מתגמדת מול עבודת המודיעין בעזה, שהפכה רכב מסוג קאיה לפח. כמו הכדורגל פה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם