המראה מלוד: מדינת ספורט כושלת
חוסר ההשקעה בספורט בערי שדה כמו לוד הוא רק סימפטום. הממשלה, הרשויות המקומיות ובתי הספר פשוט לא מייצרים מספיק פעילות ספורטיבית. ניסיתם כבר שוטרים, אבטחה, עובדים סוציאליים. לכו על ספורט, מה כבר יכול לקרות?
"המדינה נכשלה בשיקומה של לוד", קובע דוח מבקר המדינה. לא התבלבלתם, אתם עדיין במדור הספורט. הנה עוד נתון: "בסלובניה, מתוך שני מיליון תושבים רשומים, 250 אלף פעילים בספורט לעומת 78 אלף בישראל. בדנמרק, כ-90 אחוז מבני הנוער בגילאי 15-12 פעילים במועדוני הספורט", כך נמסר אתמול בכנס היחידה לספורט הישגי על ידי מנכ"ל הוועד האולימפי, אפרים (זיגי) זינגר, שהוסיף גם את דעתו: "אין תרבות ספורט ואין אהדה ואהבה לספורט בקרב מקבלי ההחלטות במדינה".
טוב, זה לא שהוועד האולימפי ממלא את המדינה בספורט ומשריש את ערכי התנועה האולימפית בלוד, ירוחם ושפרעם, אבל הדברים נכונים. הממשלה, הרשויות המקומיות ובתי הספר לא מייצרים מספיק פעילות ספורטיבית, ולכן גם ההישגיות בשפיץ חלשה. הוועד האולימפי מנסה להביא מדליות על ידי השקעה בטובים ביותר שצמחו בערוגות הכלום שלנו, אבל אם בשתי האולימפיאדות האחרונות כל מה שיש לנו זה ארד אחד בגלשני רוח, אולי שווה לבדוק אפיקי פעילות נוספים.
אם העם לא בא למוזיאון האולימפי,
ובחזרה ללוד. כל דבר ניסו לעשות שם חוץ מספורט. פרט לזכייה ההיא בגביע המדינה בכדורגל לפני עשרות שנים, ופה ושם הישגים בקריקט בזכות העדה ההודית, לא שמענו על הספורט בעיר. בטח לא על מתקני ספורט. עוד שוטרים ועוד עובדים סוציאליים, וכלום לא עובד. מעניין מה היה קורה אם היו משקיעים במאמנים ובמדריכי ספורט כפי שמשקיעים באבטחה ובשירותי רווחה.
אגב, בל נעשה עוול ללוד, מכיוון שהאלימות היא מכת מדינה. הנחלת ערכים אולימפיים כאחווה קבוצתית, חתירה למצוינות והוגנות, לצד טיפוח הכישרון האישי והקואורדינציה מגיל צעיר, אולי היו מייתרים כמה משירותי העזרה הראשונה של המדינה, שתמיד מגיעים מאוחר מדי ובוודאי שאינם מטפלים בשורש הבעיות.
תנו לכל ילד להגיע אחר הצהריים אל המגרש, להיפגש עם החבר'ה, לשחק, לפרוק אגרסיות, לחלום, לשים פעם בשבוע את החולצה עם סמל העיר והמועדון (אולי גם ספונסר?), ואם הוא יהיה טוב, ללבוש את החולצה עם סמל המדינה, לטוס למדינות אחרות ולגרום לדגל ישראל להתנופף בעת נגינת התקווה. זוהי אפשרות לברוח מפיתויי הסביבה המוזנחת והזדמנות לסביבה לקבל צבע אחר ולהשתנות.
כל עיר שדה צריכה להתמחות במשחק אחד לגברים ומשחק אחד לנשים, בדומה לאירופה, ומעליהן, נבחרת לאומית מקצוענית, שתעמוד בראש הפירמידה אליה ישאפו להגיע כולם. מתישהו ייפלט חלק מהנערים, ואז אפשר יהיה לקחת אחד מהכישרונות הייחודיים שלהם ולטפחו באתלטיקה: בזריקות, בקפיצות, בריצות, והנה הרווחנו גם את הענף האישי מספר אחת במשחקים האולימפיים. יכ
ולנו לדבר גם על הפוטנציאל שבמפגש היומיומי בין ערבים ויהודים בערים כמו עכו, לוד, רמלה ועוד, אבל היום, להיות חברתי זה הכי, וחלילה, עוד יחשבו שאנחנו אומרים כי ספורט גם מקרב את השלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם