בעולם מקביל: מעריב ספורט בוחר את כמעט אנשי השנה ל-2012
חוסר מזל, יריב שהתעלה, התמוטטות ברגע הלא נכון, סתם מקום שני. עשרת האנשים והקבוצות שלפניכם עשו ב-2012 דברים גדולים, אבל אף אחד לא יבחר אותם לספורטאי השנה. לכן אנחנו כאן
השיא העתיק של אדוארדו מנג'יארוטי, אותו שברה עם עלייתה על הפודיום, לא ניחם את ולנטינה וצאלי. זו היתה המדליה ה-39 של הסייפת בת ה-38 במשחקים האולימפיים ובאליפויות העולם, הישג היסטורי, אבל סוג המתכת לא היה יאה לה, ולכן הדמעות לא היו של אושר.
ולנטינה וצאלי צילום: Getty Images
היא רצתה זהב. רק זהב. זהב שהיה הופך אותה לאישה הראשונה בראש הפודיום בארבע אולימפיאדות רצופות. סידני, אתונה, בייג'ינג ועכשיו לונדון. רק שאז, בחצי הגמר בסגנון רומח, נושאת הדגל של איטליה נתקלה בדבר הכי גרוע שאפשר לבקש: איטלקיה אחרת.
אריאנה אריגו, צעירה ב-14 שנים מווצאלי ואלופת העולם ב-2010, לא השאירה לאגדה יותר מדי סיכוי, ושלטה בקרב לאורך כל הדרך, לפני שניצחה 12-15. "כל כך רציתי את הזהב הרביעי הזה", התייפחה וצאלי, שנאלצה להתגבר בקושי על הקוריאנית נאם כדי להשיג את הארד.
בשלב ההסברים, לא דבר טריוויאלי עבור וצאלי, הבהיר המאמן ג'וליו טומאסיני שאלמלא תאונת דרכים שעברה הסייפת, ושהכריחה אותה "להיות מוכנה למשחקים תוך 30 יום", הזהב היה שלה. גם אריגו, אגב, נתקלה בגמר ביריבה קשה במיוחד: שותפתה לחדר, אליסה די פרנציסקה. אליסה ניצחה, והפודיום היה כולו Azzurro. תחרות מצד מדינות אחרות? תשכחו מזה.
אז השיא הלך, אבל החיים נמשכים. וצאלי כבר מדברת על ריו 2016, ובינתיים עובדת על פרויקט אחר, אחות לפייטרו בן ה-7. הגיבורה הלאומית באיטליה צירפה לעצמה בכל זאת זהב שישי לרזומה בתחרות הקבוצתית, לאחר גמר חד צדדי מול הרוסיות.
היא מפרסמת שוקולד, מפזזת ב"רוקדים עם כוכבים", נשואה לכדורגלן דומניקו ג'וליאנו, סופרת ושוטרת. באחת מהופעותיה בטלוויזיה היא אפילו הסתבכה קלות כאשר ניסתה ללמד את סילביו ברלוסקוני לסייף ואמרה לו, "זה בסדר, מותר לך לגעת בי". ברלוסקוני בן ה-76, כידוע , לא מתעסק עם נשים שגילן הוא חצי מגילו. ומה עם שליש? או, עכשיו אתם מדברים.
(ערן סורוקה)
עין הראפ
אירופה תמיד היתה רציונלית. כמו בפוליטיקה, ככה באתלטיקה. לאלו יש נפט וגודל, לא נלך נגדם; לאלה יש רצים למרחקים ארוכים, נלך לחפש את המדליות שלנו במרחקים אחרים. אמריקה מנגד היא הדוד המופרע, הנרקיסיסט, זה שמסתכל על מה שיש לאחרים ורוצה לקחת הכל.
גיילן ראפ צילום: Getty Images
גיילן ראפ, מדליסט הכסף בריצת 10,000 מטר באולימפיאדת לונדון, הוא התגלמות פילוסופיית הספורט האמריקאי. הוא אימפריאליזם בנעלי ריצה, הוא סניף מקדונלד'ס באמצע פיונגיאנג. הוא האמריקה שאמריקה מתה להיות ב-2013.
ב-4 באוגוסט , כשראפ הגיע 48 מאיות אחרי מו פארה (27.30.42 דק'), הריצה שלו, גם אם לא בתוצאה יוצאת דופן, השתיקה הרבה חוקרים. אנשים לבנים מסוגלים לרוץ הרבה ומהר. בעוד ההמון המקומי דחף את הרץ יליד סומליה לזהב, הדיוטות האתלטיקה נצמדו למסכים ונדהמו מהתופעה מפורטלנד.
מי זה האשכנזי הזה ומה הוא עושה לפני האחים בקלה? בסיבוב האחרון, המתקפה האתיופית דוכאה ביעילות ובתום ריצה טקטית מופלאה בריטניה שאגה ראשונה. ארה"ב ספרה את הכסף במדרגות.
ראפ, שמתאמן עם פארה תחת המאמן אלברטו סלזאר באורגון - מעצמת הריצות הבינוניות והארוכות בארה"ב, הוא לא סנסציה של 2012.
את שיאו בכלל עשה בליגת היהלום ב-2011 בבריסל , אז קבע את התוצאה ה-15 בטיבה בהיסטוריה (26.48.00 דק'). זה אמנם רחוק מה-26.17.53 התלוש של קנניסה בקלה, אבל מדהים לראות את שמו של הבלונדיני הכחוש בין כל הרצים ילידי אתיופיה, קניה, אריתריאה, מרוקו, אוגנדה וסומליה.
האמריקאי הראשון שמאיים לקחת זהב אולימפי במרחק הזה מאז בילי מילס בטוקיו 1968, האולימפיאדה האחרונה לפני תחילת ההשתלטות האפריקאית על המקצה.
הקיץ בלונדון הגשימה ארה"ב יעד חשוב, כשהמתעמלת השחורה גבי דגלאס לקחה זהב בקרב רב המזוהה כענף לבן. תסמכו עליהם שטיפול ה-10,000 של ראפ הוא רק ההתחלה.
(עידן סגל)
אייקום
מרי קום אינה אלופה. לפחות לא אלופה אולימפית. מרי קום היא השילוב של כל הדברים שבונים אנטי-ספורטאית שנה. היא מתאגרפת, היא הודית, היא מבוגרת יחסית למקצוע (בת 29 ואם לזוג תאומים), היא חמש פעמים אלופת עולם (במשקלים עד 46 ו-48 ק"ג), שנאלצה להשתתף בטורניר האולימפי עד 51 ק"ג (המשקל הנמוך ביותר בלונדון 2012) והפסידה בחצי הגמר. היא הסתפקה במדליית ארד. היא חיה בסרט.
מרי קום צילום: Getty Images
לפני פתיחת המשחקים, אם.סי מרי קום הגיעה כתקווה גדולה של המשלחת ההודית. אלופה מקומית, שממשלת מדינתה מאניפור הבטיחה לה לפני שנתיים שטח אדמה וקידום בתפקידה במשטרה בעקבות הישגיה (ולא קיימה). במשך התחרויות עקבו אחריה ברחבי הודו, דיווחו על ההתקדמות שלה לעבר הזהב. אך המסע נקטע בחצי הגמר על ידי ניקולה אדאמס הבריטית, שהמשיכה לזכייה בתואר.
מה שעלולים לזכור מ"מרי המופלאה" הוא ההפסד, המטרה שהוחמצה. מה שעשויים לזכור ממנה היא ההיסטוריה, הזכייה במדליה בענף הגברי האחרון באולימפיאדה שפתח את שעריו לנשים. האישה היחידה במשלחת האיגרוף ההודית, שהגיעה ללונדון מלאה בציפיות, היא גם הנציגה היחידה שחזרה הביתה עם מדליה.
"זכיתי בחמש אליפויות עולם, אך מעטים זיהו אותי. עכשיו, אחרי קריירה של 11 שנה אפילו ילדים מכירים את השם מרי קום", אמרה הלאאלופה לרויטרס חודש וחצי לאחר טקס הנעילה של לונדון 2012, בו נשאה את דגל ארצה. לא רע למתאגרפת ששידרגה רקע של חיי דלות למעמד רשמי של "אייקון" בהודו.
מרי קום אינה ספורטאית השנה של 2012, לפחות לא כאן. כי גם גיבור/ה זה עניין של גיאוגרפיה. ברוב העולם לא שמעו עליה, אבל בהודו כן. כעת עובדים בבוליווד על סרט ביוגרפי על חייה. גם בלי ניצחון בקרב האחרון בלונדון, מובטחים בו כל מרכיבי התהילה: דם, יזע והמון דמעות.
(מיכה להב)
הטיל ביצה
מימיה של הבריכה האולימפית ראו בלונדון רגעי שיא רבים - החל מהמופעים של לוכטה ופלפס, עד לילדות הפלא מסין ומליטא. אבל עבור נבחרת השחייה האוסטרלית, שכמעט בכל אולימפיאדה אחראית לאלופים רבים, המשחקים בלונדון היו כישלון. קחו למשל את ג'יימס מגנוסן.
ג'יימס ''הטיל'' מגנוסן צילום: Getty Images
למרות נבחרת אפורה מעט, בנו באוסטרליה על "הטיל" מגנוסן כתקווה הגדולה של היבשת. 1.95 מטר , מהיר במיוחד, ומתמחה במשחים הקצרים. במבחנים האוסטרליים במארס הוא קבע את הזמן הטוב ביותר אי פעם ב-100 מטר חופשי ללא חליפות השחייה, כשעבר ב-47.10 שניות את המרחק והותיר מאחוריו את מחזיק השיא האוסטרלי אימון סאליבן. ללונדון הגיע מגנוסן כאלוף העולם ב-100 מטר חופשי, ואפילו שם לעצמו מטרה: לשבור את שיא העולם של סזאר סיילו הברזילאי, 46.91 שניות .
בהתחלה הכל התנהל כמתוכנן. במוקדמות ובחצי הגמר ניצח מגנוסן בקלות, ללא מאמץ, ובגמר הוא ניצב כפייבוריט המובהק לזהב, כשסיילו רחוק מאוד משיאו ושאר היריבים לא התקרבו לתוצאות שלו. ברגע האמת, בדיוק כמו שאר חבריו של מגנוסן לנבחרת, משהו השתבש.
במשך כל המשחה מגנוסן וניית'ן אדריאן מארה"ב נאבקו, ואת הזהב האוסטרלי הפסיד במאית שנייה לאדריאן, שקבע שיא אישי, 47.51, כל כך רחוק מזמניו הטובים של מגנוסן. אחר כך התייצב הטיל מול התקשורת האוסטרלית בלונדון והודה: "אלה היו משחקים קשים מאוד אבל מה שלא הורג, מחשל".
למרות ההצהרה הזו, מבחינתו של הטיל המצב רק הלך והפך גרוע יותר. לגמר ה-50 מטר הוא אפילו לא העפיל ובמקצה השליחים, בו אוסטרליה היתה פייבוריטית לזכות במדליה, הוא קבע את הזמן החלש ביותר מבין חבריו לנבחרת. וכך, למרות ש-2012 היתה עבורו מלאה בהישגים אישיים נפלאים, מגנוסן הוכיח שקל מאוד לפספס ולסיים שנה ללא מדליית זהב.
(גיא שחר)
סוס בסוסיתא
חודש יוני האחרון, רגע לפני שסבב הפורמולה 1 יצא לפגרת הקיץ, זימן לוקה מרמוריני, ראש מחלקת המנועים והאלקטרוניקה בפרארי, את פרננדו אלונסו לשיחה חשובה. "יש לי חדשות טובות ורעות עבורך", אמר המהנדס לנהג הבכיר שלו. "נמאס לי מהחדשות הרעות, גש ישר לטובות", ביקש אלונסו בזעם. "איכשהו, כרגע, אתה הנהג הטוב בעולם", סיים מרמוריני את המפגש הקצר.
פרננדו אלונסו צילום: AP
אלונסו לא היה צריך שיספרו לו כי המכונית בה הוא נוהג היא ממש לא מה שציפו. ה-F2012 היא אמנם לא סוסיתא כרמל, אבל גם לא מה שחולמים עליו בבית המדרש במודנה, איטליה. כבר שנים שהיצרנית המפוארת לא מצליחה לפתח מכונית שתהיה ראויה לשם המפוצץ "פרארי".
הסוס הצוהל הוא לא יותר מפוני נחמד. העונה המשוגעת שעברה על הסבב, כששבעה נהגים שונים זוכים בשבעת המרוצים הראשונים, גרמה לאלונסו להבין שהשנה זאת לא המכונית, זה בעיקר הנהג, ואם יש מישהו שיתחרה בכבוד גם עם המאזדה 3 הביתית שלכם, זה רק פרננדו אלונסו.
רק שני מרוצים העונה הספרדי לא סיים. באחד מהם נאלץ לפרוש לאחר שהלוטוס של רומן גרוז'ן ריחפה באוויר ופספסה בסנטימטר את ראשו החשוף. נהג אחר היה מתקשה לצאת מההלם. שלוש פעמים סיים ראשון, ארבע פעמים שני, חמש פעמים נכח במקום הנמוך בפודיום.
הספרדי גירד נקודות, נלחם בחיות אלימות שפעם היה טורף בלי קרב. ובכלל, אלונסו הראה שוב שמבחינה אישית יש לו את החבילה המושלמת - סבלנות, נחישות, ביצים גדולות ובעיקר לב ענק.
ב-2005 ו-2006 זה הספיק לאליפות העולם. לצערו, ולצערם של מיליוני אוהדי פרארי, העשור הנוכחי הוא סיפור אחר לגמרי. "אלונסו הוא הנהג הטוב ביותר בעולם", אמר מרמוריני בסיום העונה. "סבסטיאן פטל ורד בול הם פשוט לא מהעולם הזה כרגע".
(עדן גבאי)
היה רע לתפארת
ב-29.5.2012 היו סן אנטוניו ספרס הקבוצה הטובה בעולם. החבורה הקשישה, שפרשני הכדורסל חוזים כמעט בכל שנה את מותה עקב שילוב קטלני בין זקנה לפציעות, נהנתה מתחייה מפתיעה של טים דאנקן ושיחקה את הכדורסל המרהיב בתולדות ה-NBA.
טוני פארקר מתייעץ עם גרג פופוביץ' צילום: אי-פי
אוהבים לומר על הקבוצה של גרג פופוביץ' שהיא משעממת. אם כדורסל קבוצתי, מדויק, חכם, עם ריווח מושלם, מסירות בעיתוי נהדר ובחירת זריקות שאין שניה לה פירושם שיעמום, אז כן, הספרס היו משעממים מאי פעם. הם ניצחו בפעם ה-20 ברציפות , עלו ל-0-2 בגמר המערב על הסייחים הצעירים מאוקלהומה סיטי ודרכם עד לאליפות נראתה סלולה.
אבל אז קרה משהו. כלומר מישהו. קווין דוראנט הפסיק להחטיא. יחד עם סקוט ברוקס, שנזכר שהוא מאמן כדורסל, וראסל ווסטברוק, ששכח לנחות מהאוויר, הנעורים של הת'נדר ניצחו. סן אנטוניו חזרה להיות מבוגרת יותר, איטית יותר.
ב-6 ביוני, בסך הכל שבוע מאוחר יותר, השלימו הת'נדר ניצחון 2-4 ומחקו לחלוטין את ההישג הלא נתפס של פארקר, דאנקן וג'ינובילי. דייויד סטרן קיבל את הגמר שבו רצה: דוראנט נגד לברון, אינדיבידואל מול אינדיבידואל, אגו מול אגו. כמו שאמריקה אוהבת.
רק שאת הספרס לא מוחקים כל כך מהר. בעונת 2012/3 מדברים כולם על הספסל של הקליפרס, על הפריחה של הניקס, על עונות ה-MVP של כרמלו אנתוני, דוראנט וכריס פול. שוב, אף אחד לא מדבר על סן אנטוניו.
ובכל זאת, הנה הם שם, מאזן 8-23, קרוב לפסגה, בזכות שמירה קפדנית על היסודות, הובלת הליגה באסיסטים, מאמן שמתייחס לכל השחקנים - מאחרון המחליפים ועד לדאנקן - כאל שווים, ומודל לחיקוי לכל איש מקצוע ברחבי הגלובוס. לא צריך לחיות בעולם מקביל כדי להבין שהספרס אמנם לא זכו בתואר ב-2012, אבל היו קבוצת הכדורסל הטובה ביותר ב-2012.
וגם אם לא, לפחות הם הותירו מאחור את נאום הספורט הטוב בהיסטוריה (מילים: פופוביץ' גרג. נכתב בפסק זמן במשחק מספר 1 מול אוקלהומה סיטי. הלחן: עממי):
"אנחנו כבר נהנים?/
אני רוצה עוד מנה קטנה של 'נאסטי' (רוע)/
אני מבחין בקצת חוסר ביטחון/
בקצת היסוס/
זה לא אמור להיות קל/
בכל סיבוב זה נעשה קשה יותר/
חידרו לסל בכוח! /
מסירות טובות! /
זירקו לסל בביטחון/
אני רוצה קצת נאסטי!"
(אודי הירש)
הו-הא, תקלה
בקיץ 2011 פרשו שניים מעמודי התווך של צסק"א מוסקבה עד לאותה תקופה, ג'יי.אר הולדן וטראג'ן לנגדון. בצסק"א ידעו להיפרד יפה מצמד האמריקאים, ולהמשיך הלאה. בתחילה, היו אלו מילוש תאודוסיץ' מאולימפיאקוס וננאד קריסטיץ' מבוסטון שנחתו תמורת כ-6 מיליון דולר, והפכו את צסק"א למועמדת מובילה לזכות ביורוליג, אבל מעל כולם, היה אנדריי קירילנקו.
אנדריי קירילנקו AP
חזרתו של שחקן ה-NBA לאלופה הרוסית, עשור לאחר שעזב אותה ליוטה, איימה לקחת את מודל חוסר השוויון מהליגה הישראלית ולהעתיקו ליורוליג. בסך הכל, שפכו בצסק"א כ-40 מיליון יורו במהלך עונה אחת, וכל סנט וסנט מתוכם יועד להשגת פריים אחד בלבד: קירילנקו וחבריו מניפים ב-13.5.2012 את גביע היורוליג.
העונה התקדמה לפי התכניות, ולגמר מול אולימפיאקוס הגיעה צסק"א במאזן 2-17. אולימפיאקוס , שתקציבה קוצץ בחצי בעקבות המשבר הכלכלי ביוון ופגיעה בשריר החשק של משפחת אנגלופולוס, בעלי השליטה במועדון, היוותה אנטיתזה צנועה לנובורישיות הרוסית.
בדקה ה-28 של הגמר העלה אלכסי שבד את צסק"א ליתרון 34-53, ונראה היה כי הריאליזם הקר והמחושב - כסף שווה תארים, ולהיפך - בדרך לניצחון מוחץ. אך דווקא אז, משהו השתנה. משום מקום, היוונים שטפו את הפרקט עם 14 נקודות ללא מענה, בדרך לסל של גאורגיוס פרינטזיס, 0.7 שניות לסיום, שקבע 61-62 סנסציוני ליוונים.
אירופה כולה חגגה עם אולימפיאקוס, שהוכיחה כי נשמה גדולה מנצחת לעתים כסף גדול. הרוסים לא התחברו לפרץ הרומנטיקה, וכבר ביוני החזירו בצו 8 את המאמן האגדי אטורה מסינה.
ראשי צסק"א העניקו למסינה תקציב כמעט בלתי מוגבל, 44 מיליון יורו, עבור מטרה אחת: מחיקת החרפה מ-2012. ב-12.5.2013, שנה פחות יום אחרי הטראומה באיסטנבול, תהיה לצסק"א הזדמנות לסגור מעגל בלונדון. גם הפעם, במוסקבה חושבים רק על תסריט אחד.
(גלעד צוויק)
מון בלאנקו
"ראי, ראי, היש כדורגלן טוב ממני בכל היקום?". "לא... מה פתאום". "שמעתי היסוס?". "יש דיבור על איזה ארגנטינאי, ליאו משהו. די, עזוב את הנבוט, תוריד את הרובה. צחקתי איתך. שוטר, שוטר!!".
(כריסטיאנו רונאלדו מתעורר כל בוקר לקול ציוץ הטוויטרים).
כריסטיאנו רונאלדו AP
תחשבו מה היה קורה אם רונאלדו היה חי בתקופה אחרת. ימים בהם השטח היה קצת יותר פנוי. בעצם טיפה יותר פנוי. בעצם מינוס שחקן אחד בכל העולם, לא בקשה גדולה מדי עבור סופרסטאר בקנה מידה שלו. בלי מסי באיזור, הפסגה היתה פנויה, ריקה ממזיקים. לא זידאן ולא דל פיירו וגם לא רונאלדו, הגרסה הברזילאית.
הרי קחו רק את המספרים היבשים, אלה שמופיעים בדפי הסטטיסטיקה. העונה הפורטוגלי כבש 23 שערים במדי ריאל מדריד, ואנחנו רק בחצי הדרך. 14 בליגה, 6 בליגת האלופות, 2 בסופר קאפ הספרדי, 1 בגביע. בעונה שעברה כבש 60. 26 ברגל ימין, 9 בשמאל, 7 בראש, 4 בבעיטות חופשיות, 14 בפנדלים. אתם יודעים מה זה 60 שערים בעונה? זה פסל מחוץ לברנבאו וחג על שמו.
אבל כשמגיעים לרואה החשבון כדי לדבר על מאזנים וחובות, וההוא עושה את החישוב היבש, יוצאת הודעה מסודרת שהפרעוש מברסה כבש העונה בליגה 26 שערים ובעונה שעברה כשכריסטיאנו הרשית 46 בלה ליגה, מסי החזיר עם 50 עגול.
איפה הצדק? מסי אפילו לא יודע לכבוש עם ראש. הרי אם נשב ביחד, אני ואתם, ונבנה אב טיפוס לשחקן האידיאלי הוא יהיה הרבה יותר דומה לרונאלדו, מבחינת נתונים. הפורטוגלי גבוה מהארגנטינאי ב-17 סנטימטרים.
כל ריבוע בבטן כאילו שורטט עם סרגל, לעומת השני שנראה כמו מביא כדורים קלאסי. כשרצים למרחקים ארוכים רונאלדו מהיר יותר, הבעיטה שהוא מייצר חזקה יותר )119 קמ "ש מול 95 קמ"ש(, אז איך כשמסכמים שנה הקטן, חסר הנפח, אוכל אותו בלי מלח?
יד האלוהים, רגל הגורל. לדעתי, שחקן שמבקיע 91 שערים בשנה צריך להוציא מהמשוואה ולהשאיר את התחרות לנו, בני האדם. אלה שנפצעים ויורד להם דם. לכן בעולם האמיתי לרונאלדו מריאל מדריד אין מתחרים. שחקן השנה 2012, 2013, 2014. עכשיו רק נותר לשכנע את אופ"א, פיפ"א ואתכם, הספקנים.
(אייל לוי)
יחס הפוך
דבר כזה עוד לא קרה לכדורגל האנגלי ב-145 שנותיו . ב-15בנובמבר שחקן אחד השחיל לרשת הנבחרת ארבעה שערים במשחק שחנך את האיצטדיון החדש בסולנה, ליד שטוקהולם.
זלאטן איברהימוביץ' חוגג אי-פי-אי
השער הרביעי הוציא משליטה אפילו את אנגלים שראו הכל בחייהם. למרות שהיו הקורבן, הם דיברו במונחים של "השער הכי יפה שראו מעולם". סטיבן ג'רארד התפייט, המאמן המנוצח רוי הודג' סון דיבר על "התפתחות באמנות".
למרות שחבריו הקרירים לנבחרת הגיעו אליו וטפחו על שכמו כמו שרק סקנדינבים ופולנים מייצרים רגש. שלושת הראשונים של זלאטן איברהימוביץ' במשחק נפלו בדקות 20, 78 ו-84, והאחרון , באותה מספרת מופרכת מ-30 מטר , פתח לרווחה את הוויכוח אם אנחנו לא עושים עוול בהתרכזות הילדותית בגדולתם הבלעדית של מסי ורונאלדו. באוקטובר-נובמבר היה זלאטן עסוק בחלוקת ארבעת הבישולים במשחק נגד קרואטיה, בשלישייה מול גרמניה שהשיבה את הנבחרת מ-4-0 ל-4-4 וכמובן בהרואיקה מול אנגליה.
אם אני צריך לבחור עם מי אני רוצה לבלות, לדבר, להתרגש ולראות אותו משחק - זלאטן, מסי או רונאלדו - החבילה הכוללת של הבחור שנולד לאבא בוסני ואמא קרואטית שגדל ברובע מהגרים נטול בלונדינים ובלונדיניות במאלמו, תקרוץ לי בהרבה. הסיפור שלו גדול ועוצמתי יותר. הוא חריג, חתיכת מפלצת שלקח שמונה אליפויות רצופות עם קבוצות. פיזי, טכני ובעל אישיות נדירה ודומיננטית, מטורף ואמיץ, שכלול של אריק קנטונה. הוא עושה על המגרש ואומר מחוצה לו דברים שרק הוא יכול, הזכר אלפא של היבשת, גם אם זה כולל בעיטות בחברים באימון נבחרת.
הוא העז להעביר ביקורת על גווארדיולה, והיה אחראי להגיד שצ' אבי ואיניסייטה הם ילדים קטנים שמקבלים הוראות. הוא כתב ספר אוטוביוגרפי מעולה שהפך בן לילה מועמד לספר השנה בשבדיה, בה תעשיית הספרים קדושה. הוא הכוכב שהקבוצה שלו תלויה בו.
זלאטן הוא לא רק זולל אליפויות סדרתי בכל מקום אליו יגיע, אלא זולל חיים. רק הוא יחיה בפרק זמן מרגש באמסטרדם, מילאנו, ברצלונה ופריז. השבוע הוא הפך לערך במילון תחת ההגדרה JAG ZLTANERAR שפירושה נחישות ומנהיגות.
ברור לי שיום אחד, לא עוד הרבה זמן, הוא יקום ויודיע כי הכדורגל היה עוד פרק בחייו, והוא ממשיך קדימה. אתם מתארים את מסי עושה משהו בחיים חוץ מכדורגל? אז ה"גרדיאן" דירג אותו במקום החמישי. אותו זה מצחיק.
(אביעד פוהורילס)
ובסוף, מפסידה
כיסי התנגדות קטנים עוד נותרו, אבל יותר ויותר ישראלים מכינים בקיץ את האבטיח והבירה ומחכים למשחק של גרמניה. עם כל הכבוד לכדורגל המסחרי של המועדונים, שם תאגידי ענק קונים שחקנים ובונים הרכב, הרי שכדורגל הנבחרות של הקיץ הוא הדבר האמיתי.
נבחרת גרמניה חוגגת צילום: AP
איזה תענוג לראות התקפה מתחילה באגף של פיליפ לאם, ממשיכה בהברקה של בסטיאן שויינשטייגר (רק שם כזה היה מקלקל לנו את הצפייה במשחקים לפני כמה עשרות שנים) ונגמרת בהבקעה של מולר, קלוסה או גומס.
שמות כמו אוזיל, פודולסקי, חדירה ובואטנג צובעים את הנבחרת הזו ועוזרים לנו לנקות את המצפון הלאומי, שהיה נרתע בעבר מהמוזיקה הווגנרית של צלילי שמות שחקני העבר. "העבר". מאיפה מוכרת לנו המילה הזו?
אלא שכל קיץ קורה דבר מה. אחרי כמה תצוגות פלא, כמו נגיד, 0-4 על ארגנטינה בגביע העולמי, או אחרי שריסקו את בית המוות ביורו האחרון (הולנד, פורטוגל ודנמרק), התמוטטה הנבחרת הנהדרת הזו, שעושה את הכדורגל הכי שמח בעשור האחרון, אלא אם כן אתם באמת מתלהבים מהכדורגל הציני, המשעמם והקר של ספרד.
היא נגמרת לנו מהר מדי בקיץ, גרמניה. לפרקים, כשהיא בשיאה, היא מפרקת ודורסת. ביעילות כמו פעם, אבל בסטייל. הכי יפה, הכי טובה, אבל כבר 16 שנים מאז שער הזהב של אוליבר בירהוף בגמר היורו, היא לא נוגעת בזהב. פתאום, אחרי יתרון 0-4 על שבדיה במוקדמות הגביע העולמי, גרמניה יורדת מובכת מהדשא על 4-4. כדורגל משחקים עדיין 90 דקות, אבל גרמניה כבר לא מנצחת. בעצם, כלום לא השתנה משנות השבעים: גרמניה עדיין מחרבת לנו טורניר.
(ניר שועלי)
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם