הכל אישי: חלוקת התארים ב-NBA, חלק א'
מי השתלט על הליגה לחלוטין, מי בלטו בהגנה, מי עשה את השיפור הכי גדול ואיזה רוקי פרץ דרך והשאיר לכולם אבק. Nrg מעריב פותח שולחן ומסכם את התארים האישיים של עונת 2012/13, חלק ראשון
אודי הירש: הוא סקנד גארד של 2.08 מטר. הוא מסיים עונה היסטורית של למעלה מ-90 אחוז מהקו, 50 אחוז מהשדה ו-40 אחוז משלוש נקודות. הוא קלע 28.1 נקודות למשחק. הוא סייע לקבוצתו לשרוד כמעט בלי שריטה פרידה מסופרסטאר. ובכל זאת, קווין דוראנט מדורג שני בלבד ברשימה שלי, ושל שאר העולם, כי הוא עדיין טיפה אנושי. ולברון ג'יימס לא, אז התואר הולך אליו.
מיכה להב: בואו נעבור על השמות: קובי, הארדן, כריס פול, דאנקן, כרמלו, דוראנט. כולם טובים, כולם היו מצוינים השנה, ואם אחד מהם מקבל קול על חשבון לברון זה פשע נגד הכדורסל. סוף.
רוצים להמשיך ולהתכונן לפלייאוף? היכנסו לדף הפייסבוק של סורוקה
הכל אישי: חלוקת התארים, החלק השני
ערן סורוקה: השאלה היא לא האם לברון ג'יימס יהיה ה-MVP, אלא מתי בפעם האחרונה היה שחקן שנתן עונה כל כך טובה ולא זכה בתואר. קווין דוראנט הוא השחקן השני בלבד בהיסטוריה שרושם למעלה מ-28 נקודות למשחק, מ-50 אחוז מהשדה, 40 אחוז משלוש ו-90 אחוז עונשין; הוא סיים ראשון במערב עם המאזן השני בטיבו בליגה; הוא הפך לשומר טוב יותר, מוסר טוב יותר ובאופן כללי טוב יותר; וכנראה שהפער של לברון בפסגה עדיין יהיה גדול. כן, מר ג'יימס נתן עונה ממש בסדר גמור.
ערן שור: כריס פול וכרמלו אמנם נתנו עונות יפות, אך הם לא יותר מרעשי רקע לקרב האמיתי שמתחולל מתחילת העשור על התואר. קווין דוראנט לא סתם הצטרף למועדון ה-50/40/90 היוקרתי, הוא היחיד מבין חמשת חברי המועדון שעשה זאת כסגן מלך הסלים תוך שהוא מוביל את קבוצתו לפסגת המערב.
בכל עונה אחרת הוא היה הבחירה המתבקשת לזכייה בתואר האישי האולטימטיבי, אבל גם העונה הקדים אותו לברון ג'יימס. ההתעלות של המלך החלה אי שם בפברואר, עם רצף 27 הנצחונות המפורסם במהלכם ראינו שילוב של אוסקר רוברטסון ולארי בירד בשחקן אחד עם ניצוצות של מר קלאץ'. עכשיו גם בקליבלנד יודעים מי מספר אחת.
שגיא רפאל: הנהלת ה-NBA היתה צריכה לתת את התואר לדוראנט בעונה שעברה, ולו רק מהסיבה שלא נראה שלברון ייתן לו להתקרב לתואר בשנים הקרובות. עונה לאחר שהמרוץ בין השניים היה צמוד, ובעונה היסטורית של דוראנט, הפער ביניהם רק גדל.
לברון לא משאיר ולו ספק קל שהתואר השנה הוא שלו. זה המאזן הטוב בליגה, זה רצף 27 הנצחונות, אלה המספרים שלו, רצף המשחקים של 30 נקודות מעל 60% שדה, הדומיננטיות שלו, העובדה שהוא יכול להשתלט על המשחק בכל רגע. ראויים לאזכור כריס פול וכרמלו אנתוני שיסתפקו במקום בחמישיה הראשונה.
סמי זליקסון: שלישי מגיע כרמלו. יותר מהמספרים (28.7 נקודות, 6.9 ריבאונדים) והסטאר פאוור של ניו יורק, הוא הצליח היכן שרבים נכשלו והחזיר את הניקס, לראשונה מאז עידן פטריק יואינג, לפלייאוף כפייבוריטית לפחות בסיבוב הראשון.
שני, לברון ג'יימס: בלב כבד ואחרי לבטים רבים הגיע השחקן הטוב בעולם רק למקום השני. בעוד המספרים בהחלט עומדים לזכותו (26.8, 8 ו-7.3 מפלצתיים למדי), הסיבה שבגללה לא בחרתי בו למקום השני היא העובדה שבניגוד לזוכה שלי, כל המשחק של קבוצתו מבוסס עליו ועובר דרכו ללא הפרעה. הוא האופציה הראשונה בהתקפה, מוביל הכדור, מקבל ההחלטות ושחקן הפוסט הכי טוב, ולכן, מגוחך ככל שזה יישמע, הוא יסתפק במקום השני.
ראשון מסיים האיש ששם את ה-Value ב-MVP, קווין דוראנט. הוא הוביל את הקבוצה שלו למאזן השני בטיבו בליגה במערב הרצחני, עם 28 נקודות, 8 ריב' ו-4.6 אסיסטים; הכניסה שלו למועדון ה-50/40/90 ע"ש סטיב נאש מטורפת, בהתחשב בכמות הזריקות מבחוץ.
העובדה שהוא משחק לצד ראסל ווסטברוק קשה הגולגולת, שלפעמים מתעקש להתעלם מהעובדה שיצרן הנקודות הטוב בתבל משחק לידו, ונוגע בכדור הרבה פחות מלברון - הופכת את דוראנט ל-MVP שלי.
בחירת קוראי עמוד הפייסבוק של סורוקה: לברון 61.4% (35 קולות מתוך 57 כשרים); קובי בראיינט 14% (8); דוראנט, טים דאנקן וכרמלו אנתוני 7% (4 כ"א). כמעט 30 מצביעים, במפנה דרמטי, בחרו משום מה בסורוקה עצמו, מה שמעלה אצלו חשש כבד מהרגע בו יצטרך לשמור על לברון בפלייאוף הקרוב, אם וכאשר.
סיכום: ג'יימס 6 קולות; דוראנט 1.
להב: אני רוצה להרחיב על כישורי ה-MVP של לברון. זו לא רק ההתקפה היעילה, הקטלנית הדומיננטית ברמות לא נעימות. זו גם היכולת להגן ברמה עילית כמעט על כל שחקן בליגה, בכל עמדה, בכל קבוצה, בכל מצב.
לפעמים הייתי רוצה שלברון יהיה פחות מיומן בהתקפה כדי שנתמקד בהגנה הנהדרת שלו, בשימוש שלו בגודל ובכוח ובמהירות ובחוכמה כדי לעצור את הכוכבים של היריב כשצריך. אותו ניצב במרכז אחת ההגנות החזקות והקשוחות בליגה. אותו מתעלם מעמדות ופשוט דומיננטי גם בצד הזה של המגרש. העונה הנדירה שלו שווה גם את הפרס הזה.
הירש: למארק גאסול הנהדר נגיע בהמשך, והתואר מן הסתם יילך אליו, אבל הבחירה שלי הולכת שוב ללברון ג'יימס. 8 ריבאונדים, רגליים מברזל, האיש שמאפשר למיאמי היט לשחק בהרכב נטול פאוור פורוורד קלאסי ולהתמודד בלי בעיה עם ענקי הליגה, והאדם היחיד בפלנטה שבאמת מסוגל לשמור כל שחקן מהעמדות 1 עד 5. דווקא ההגנה היא שהופכת את העונה שלו למופלאה כל כך.
סורוקה: לא בחירה קלה. לברון הוא לברון; לממפיס היתה הגנה מצוינת, אבל קשה לומר אם זה יותר בזכות מארק גאסול בצבע או בזכות שומרי הפרימטר הנהדרים שלהם, בראשות טוני אלן. רוי היברט נתן עונה מעולה בקטגוריה הזו, גם טים דאנקן.
אבל אני הולך על ג'ואקים נואה, מכיוון שהוא היה העוגן ההגנתי בקבוצה שהצליחה לשרוד עונה מרובת פציעות, מכות וחוסר ודאות ולסיים חמישית במזרח, רק בזכות ההגנה. לא שלם ב-100 אחוז עם הבחירה, אבל בעונה בה לפעמים נראה שהאיש חוסם, חוטף ומוריד שני ריבאונדים בו זמנית, מגיע לג'ו לפחות שי לחג.
שור: ממפיס היא קבוצת ההגנה הטובה ביותר השנה ומארק גאסול הוא אחת הסיבות לכך. מייק קונלי וטוני אלן יכולים להיצמד וללחוץ על יריביהם בידיעה שגאסול מאחוריהם עם מוטת הידיים ועבודת הרגליים. עם היכולת לשים גוף על שחקנים מסיבים ולסגור נתיבי מסירה גם לשחקנים מסיביים פחות, גאסול הוא הסנטר ההגנתי הטוב ביותר כיום, נקודה.
רפאל: המספרים מספרים מעט מאוד. הרבה שחקני פנים מועמדים לפרס (איבקה, דאנקן, מארק גאסול, נואה, צ'נדלר), ואני אלך דווקא על גארד, המנהיג של ההגנה הטובה בליגה בפרמטרים סטטיסטיים רבים, וכנראה השומר האישי הטוב בליגה, פול ג'ורג'.
ג'ורג', גארד-פורוורד בגובה 210 ס"מ, שומר באופן קבוע על הכוכב של היריבה, ותמיד מוצא זמן לעזור. 6.5 ריבאונדים בהגנה, 1.8 חטיפות, 0.6 חסימות, והמון המון דברים שלא ניתן למדוד במספרים.
זליקסון: היו קרובים – פול ג'ורג' (רוצח), לארי סנדרס (קיר בלוקים), ספולושה ואיבאקה (תאווה לעיניים). הזוכה הוא טים דאנקן. אין כמו לתת לאגדות את ההזדמנות להגדיל את ארון (או קונטיינר במקרה שלו) התארים עוד קצת. הסבא הזה, אוטוטו בן 37 שיהיה בריא, עושה בית ספר לכל מיני מוטציות גנטיות פעם אחרי פעם ומראה שאפשר לקחת ריבאונד, לחסום, לשמור ולהיות העוגן ההגנתי של אחת הקבוצות הטובות בליגה גם כשאתה בדרך לפנסיה. ענק.
בחירת קוראי הפייסבוק: טים דאנקן 36.5% (19 קולות מתוך 52); נואה 19.2% (10); מארק גאסול 13.4% (7); טוני אלן 11.5% (6).
סיכום: ג'יימס ודאנקן 2 כ"א; נואה, מארק גאסול ופול ג'ורג' 1 כ"א.
שגיא: איך מודדים שיפור? איך משווים שיפור? האם צריך לנטרל שינוי סיטואציה? התקדמות טבעית של שחקן צעיר? אי אפשר לדעת, ובגלל זה לדעתי אין בחירה נכונה ולא נכונה.
מועמדים רבים עשו צעד משמעותי העונה: ג'יימס הארדן (סיטואציה, הפך למספר 1), אשיק (סיטואציה ודקות), גריוויס ואסקס (פרץ בסוף העונה שעברה בעיניי), ג'יי.אר סמית' (שיפור מנטלי בלתי ניתן למדידה), פול ג'ורג' (התקדמות טבעית וגריינג'ר שלא שם), ניקולה ווצ'ביץ' (סיטואציה ודקות), והמועמד שלי, לארי סנדרס.
סנדרס היה אמור להחליף את דאלמברט מהספסל, אבל פשוט לקח לו את התפקיד, והפך לסנטר לגיטימי בליגה. הוא שני בחסימות רק לאיבקה, וגם ההתקפה שלו השתפרה מאוד ככל שהעונה התקדמה. הוא לא נופל באף אחת מהקטגוריות, ולכן המועמד המועדף עליי.
להב: במילווקי עושים קמפיין מרשים לבחירת לארי סנדרס לשחקן ההגנה של השנה, ואם לא אז לפחות לפרס הזה. אני שייך לקבוצת ה"אם לא". מול הדילמה הקשה של הימים האלה, מה בדיוק מגדיר "שחקן משתפר", התשובה שלי פשוטה יחסית: לארי סנדרס הוא השחקן שהגדיל את המקום שלו ברדאר שלי יותר מכל אחד אחר בליגה העונה.
אם שחקן הופך לבולט בגלל ההגנה שלו, משהו טוב קורה כאן. אם הוא מבסס את עצמו בלי שנשים לב כשם המוכר ביותר בקבוצת פלייאוף, משהו טוב קורה כאן. אם אנחנו מדברים על שחקן ממילווקי, משהו טוב קורה כאן.
שור: אפשר ללכת עם השיק של עומר אשיק, שעבר מהספסל הרחב של שיקגו לדאבל דאבל ביוסטון; ווצ'ביץ' עדיין גורם לצביטה בלב לכל אוהד סיקסרס שרואה את סגן מלך הריבאונדים באורלנדו. פול ג'ורג' הפך בין לילה לאולסטאר הטרי של אינדיאנה אחרי שהפרימה בלרינה (דני גריינג'ר) נפצעה לכל העונה.
כולם מועמדים טובים. אבל לארי סנדרס, בשנתו השלישית במילווקי, חתום על ההופעה הראשונה של הבאקס בפלייאוף מזה שלוש שנים שחונות. לאחר שדשדש במקום בעונתו השניה, הכפיל השנה השחקן הצעיר את מספריו והפך לאחד הסנטרים האתלטיים בליגה, בשני צדי המגרש, וליקיר העיר.
סורוקה: הדילמה היא תמיד אם ללכת על שחקן שקיבל תפקיד מוגדל והצטיין בו (הארדן, עומר אשיק, ניקולה ווצ'ביץ'), שחקן שניצל הזדמנות ופציעה של מישהו אחר (פול ג'ורג'), או כאלה שפשוט חפרו את דרכם ללגיטימיות (לארי סנדרס, גריוויס ואסקס).
בלית ברירה, אחזור למחקר קטן שעשיתי לפני שנתיים, שהעלה שהזוכה הממוצע הוא שחקן בעונה רביעית, בן 24.5, שהיה קלעי מוביל בקבוצת מרכז טבלה, מיעט להחסיר משחקים והשתפר בכ-8 נקודות למשחק; הארדן ופרסונס מגיעים לקו הגמר, ובעוד הקפיצה של הארדן למעמד סופרסטאר היתה צפויה לטעמי – בעיניי, דווקא השיפור אצל פרסונס היה מרשים יותר.
הירש: התואר הכי מיותר ברשימה. בדרך כלל זוכה בו שחקן שסתם התייבש על הספסל בעונה שעברה והשנה קיבל הזדמנות. שני מועמדים מהזן הזה: לארי סנדרס ממילווקי וגריוויס ואסקס מניו אורלינס, שהיה מחליף בממפיס ופרח בניו אורלינס.
אופציה שנייה: שחקן ששיחק גם בעונה שעברה, אבל הסיטואציה בקבוצתו השתנתה משמעותית. כאן נופל הפור על פול ג'ורג', ששיפר את מספריו בעיקר כי דני גריינג'ר נעלם והפסיק להפריע. אופציה שלישית: שחקן שבאמת השתפר בקבוצה שנפלה.
זהו ג'רו הולידיי כמובן, אולסטאר בטרגדיה של פילדלדפיה. אני מעדיף ללכת על צ'נדלר פרסונס, ששיחק בקבוצה מנצחת (יוסטון רוקטס), השתפר בעונתו השנייה מ-9.5 נקודות ל-15.5 ובעיקר מוכיח את חוכמתו של הג'נרל מנג'ר דריל מורי, שדג אותו בסיבוב השני בדראפט.
זליקסון: גריוויס ואסקס, ניקולה ווצ'ביץ', עומר אשיק ולארי סנדרס התקרבו; אבל הזוכה שלי הוא ג'יימס הארדן. רבים פוסלים אותו בגלל השדרוג במעמד, אבל בואו לא נשכח דבר אחד חשוב. יש המון שחקנים טובים בליגה, אין הרבה שחקני פרנצ'ייז, בטח לא מלהיבים ומרגשים כמו הארדן.
אז מה אם הוא נבחר גבוה בדראפט, אז מה אם הוא מקבל יותר דקות וזריקות? הוא הצליח בגיל 23 לקפוץ את המדרגה שהרבה נתקלו בה ולא חזרו לעצמם, ועל זה מגיע לו.
בחירת קוראי הפייסבוק: ג'יימס הארדן 31.4% (27 קולות מתוך 86); פול ג'ורג' 26.7% (23); לארי סנדרס 17.4% (15).
סיכום: סנדרס 3; פרסונס והארדן 2 כ"א.
שור: אמנע מהקלישאה המתבקשת על כך שאף אחד לא ירים גבה אם מי שייקח את התואר יהיה דמיאן לילארד (נו, אז לא נמנעתי). אנתוני דייויס עשה עונת רוקי סבירה פלוס, גם יחסית לבחירת דראפט ראשונה בקבוצת לוטרי. החצי השני המשופר שלו הוא סימן לבאות.
לילארד, לעומתו, תפס את המושכות וההנהגה מתחילת העונה והוביל כל ערב במשך כמעט 40 דקות את הבלייזרס החבולים להיות תחרותיים. שיא מועדון לשלשות וזכייה בתואר אישי הם תגמול נאה לעבודה הקשה של הגארד במהלך העונה.
סורוקה: התואר הובטח לו כבר מזמן, אבל את הסיפור המקסים הבא על דמיאן לילארד קראתי אתמול ב"אורגון לייב": בגיל 4 הוא התחיל לשחק בחצר של סבתו, עם קליעות לתוך ענף שהתעגל מהעץ בגובה 3 מטר ויצר טבעת; הוא ואחיו, יוסטון, החשיבו רק את הזריקות שנכנסו חלק.
אחר כך הם עברו לשחק משני צדי הכביש, החשיבו רק את הזריקות שפגעו באבן השפה בצד השני וחזרו אליהם – וכשהיו מכוניות, הם פשוט זרקו קשתי וגבוה יותר. אגב: 3,167 דקות משחק העונה הן הנתון הגבוה ביותר לרוקי מאז טים דאנקן ב-1998.
הירש: אם אנתוני דייויס לא ייפצע, תהיה לו הקריירה הטובה והמשמעותית ביותר מבין הרוקיז. חסידי הסטטיסטיקות המתקדמות גם מנופפים במספריו המשוקללים, שהם הטובים ביותר במחזור שלו. ועדיין, התואר יילך לדמיאן לילארד, שהחזיק את פורטלנד בתמונת הפלייאוף בצוותא עם למרקוס אולדריג' למשך חלקים ארוכים של העונה למרות סגל חיוור, הציג שילוב מפחיד בין ניצנים של קליעה לשלוש ברמה של סטפן קארי לאתלטיות של דריק רוז בריא, ובעיקר המשיך סיפור סינדרלה שהחל בטורניר המכללות בעונה שעברה, אז כיכב בוובר סטייט הננסית.
להב: במבט על הדראפט הקרוב, יש לי הצעה: לאפשר לשנתון הנוכחי של הרוקיז לזכות בתואר פעמיים. לתת את התואר לדמיאן לילארד העונה ולהתחיל את התחרות עם אותם שחקנים גם בעונה הבאה. כי מה שהיה לנו השנה ייראה כנראה כמו סוגה עילית לעומת נפילי הריאליטי של הדראפט הקרוב.
התחזיות המוקדמות מדברות על כך שנרצה לשכוח את מחזור הרוקיס של 2013/14 עוד לפני שנדע מי זה מי. חוץ מזה, מדדי היעילות השונים יגידו שהרוקי המצטיין הוא בכלל דייויס. לילארד והגבה טובים וראויים, כנראה הרבה יותר ממה שנראה בעונה הבאה - אז למה לא לחלק לשניהם פסלונים בהקפה? דייויד סטרן, לטיפולך.
זליקסון: דמיאן לילארד מפורטלנד, במירוץ הכי חד צדדי אי פעם?
רפאל: כן. הרושם הראשוני שהשאיר אנתוני דייויס על הליגה הוא של פוטנציאל אדיר, אך שביר. ווייטרס, קיד-גילכריסט, דראמונד, בארנס, ביל וחבריהם עוד ידברו בהמשך הקריירה, אבל השנה כולם נותרו בצל של דמיאן לילארד.
לילארד ביטל את כל הספקות שהיו לגביו, ניהל את ההתקפה של הטריילבלייזרס, לקח על עצמו אחריות וזריקות מכריעות, ופשוט נראה כמו שחקן ותיק. הוא היה השחקן הבשל ביותר במחזור. רצוי לציין את הרוקיס של הניקס, פריג'יוני הרוקי המבוגר בהיסטוריה בגיל 35 עם עונה טובה, וקופלנד בן ה-29 שהגיע משום מקום, והוכיח שמקומו ב-NBA.
בחירת קוראי הפייסבוק: לילארד 87.5% (49 מ-56 קולות); פאבלו פריג'יוני 7.1% (4 קולות).
סיכום: דמיאן לילארד 7.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם