הכל אישי: חלוקת התארים ב-NBA, חלק ב'

איזה מאמן יצר קבוצה אידיאלית ואיזה יישאר מקופח, איזה מנג'ר עשה עבודה הכי מרשימה, מי עלה מהספסל כמו גדול ואיזה תארים לא יחולקו העונה למרבה הצער. nrg מעריב פותח שולחן ומסכם את התארים האישיים של עונת 2012/13, חלק שני

כתבי nrg מעריב | 19/4/2013 10:33

תגיות: nba

מאמן השנה: מייל היי
סמי זליקסון: כמעט נכנסו: טים ת'יבודו (בלי רוז), מארק ג'קסון (חסרה קצת יציבות), גרג פופוביץ' (מובן מאליו?).

שלישי: מייק וודסון, בהתחשב בכמות האלמנטים הנפיצים שיש לו בקבוצה, הוא היה אמור להיות עוד שלב עצוב בכישלון של הניקס. נתראה בפלייאוף! שני: פרנק ווגל, שעשה עוד קפיצה קטנה במאזן למרות 27 הנקודות שדני גריינג'ר תרם בכל העונה, חיזק את מכונת החיסול ההגנתית שלו עם חיזוק המעמד של פול ג'ורג', ועם מאזן קצת יותר טוב היה זוכה בתואר.

הזוכה: ג'ורג' קארל. המאמן הוותיק שקורא תיגר על שיטת הסופרסטארים, בנה יחידת התקפה מהנה ומאוזנת במיוחד. אף אחד לא חשב לעצמו שהניסוי הלא שגרתי יעבוד אבל המקום השני בצבירת נקודות, מאזן הבית הטוב בליגה ושיא נצחונות של הפרנצ'ייז מדברים בפני עצמם. בונוס מיוחד: הוא מחזיק את ג'אוייל מקגי.

ערן סורוקה: 22 מתוך 32 המשחקים הראשונים של דנבר התקיימו בחוץ, כולל שני מסעות למזרח. הנאגטס היו רק צריכים לשרוד את הסיוט הזה עם ראש מעל המים. לשנת 2013 הם נכנסו עם רקורד של 15:17, והנה המאזנים הטובים ביותר בליגה בשנה האזרחית הנוכחית: מיאמי 8:45; דנבר 10:40.

קראתם נכון - רק מיאמי והנאגטס לא הפסידו יותר מעשרה משחקים מתחילת השנה. עכשיו לכו ותשאלו את אוהד הכדורסל הממוצע מי הכוכבים של דנבר. האמת היא שהכוכב הגדול שלה נמצא על הקווים, ואחראי לקבוצה שמשחקת את הכדורסל הכי מהיר ואטרקטיבי בליגה. ג'ורג' קארל, קבללל.

מיכה להב: רבים היו טובים וראויים. ספולסטרה חיבר את מיאמי לשחק כדורסל זורם. גרג פופוביץ' שוב היה גרג פופוביץ'. הבולס היו קבוצה העונה, וכל הקרדיט מגיע לטום ת'יבודו. אפילו העבודה של מייק וודסון בניקס שווה אזכור.

עדיין, אם תתנו לי מאמן אחד להתחיל איתו קבוצה העונה, זה יהיה ג'ורג' קארל. הוא בנה בדנבר קבוצה בלי סופרסטארים שמשחקת באוויר הדליל של קולורדו בצורה מושלמת. הם רצים, הם לוחצים, הם מנצלים את היתרונות של כל שחקן בסגל העמוק ומנסים להעלים את החסרונות שלו. אני לא יודע איך השיטה תצליח בפלייאוף, אבל קארל בנה קבוצת עונה רגילה כמעט מושלמת, ומגיע לו פרס על המאמץ.

את חלוקת התארים הראשונה כבר ראיתם?
לדף הפייסבוק של סורוקה כבר הצטרפתם?

ג'ורג' קארל חושב כדורסל צילום: איי-פי

אודי הירש: כולם יילכו עם ג'ורג' קארל. לקח קבוצה נטולת סופרסטאר למקום השלישי במערב, שיחק בסגנון מהיר ומרהיב והחבר'ה שלו עקפו את אפילו את הקליפרס בטבלה הווירטואלית של הכי הרבה היילייטס יומיים בטופ 10 של אתר הליגה.

אבל אצלי קארל מדורג רק במקום השלישי, ולא בגלל שהוא לא עשה עבודה נהדרת. במקום השני: אריק ספולסטרה הבלתי מוערך לקח קבוצה של סופרסטארים וגרם להם למסור, לשמור, להילחם ובקיצור - למלא הוראות. לא רע בהתחשב בעבר של רכז בליגה השנייה בגרמניה וקריירה של גיק וידאו.

במקום הראשון השנה, וכל שנה, מדורג גרג פופוביץ', שהעולם טרם מבין כמה גאוני ומושלם הכדורסל שלו בסן אנטוניו. לכאורה, יש לו כוכבי על בשעה שלקארל אין, אבל מי החליט שטים דאנקן הקשיש הוא סופרסטאר? במה טוני פארקר, שנבחר פעם במקום ה-28 בדראפט, עולה על השילוב בין טיי לוסון לבין אנדרה מילר? ומי אמר שמאנו ג'ינובילי הפצוע תמידית טוב מאנדרה איגודאלה או דנילו גלינארי שפצוע כעת? עד שיפרוש, התואר של פופ.

שגיא רפאל: פופוביץ' לעד יקופח כאן, כשהוותק וההצלחה של הספרס לאורך השנים עומדים לרעתו. המועמדים שלי: וודסון (ניקס), ווגל (אינדיאנה), קארל (דנבר), הולינס (ממפיס), ג'קסון (ווריירס) ומקהייל (יוסטון).

כל אחד מהם לקח את הקבוצה שלו גבוה יותר ממה שצפו לה בתחילת העונה, הוציא את המקסימום מהשחקנים שלו, וחיבר את הקבוצה. השניים שבעיני התעלו הם מקהייל, שחיבר קבוצה חדשה לגמרי עם כוכב שהגיע יומיים לפתיחת העונה, והולינס שנאלץ להתמודד עם החלטות שנויות במחלוקת של ההנהלה. האחרון יקבל את הקול שלי.

ערן שור: הגיע הזמן להגיד בקול רם וצלול שאריק ספולסטרה הוא הראוי ביותר. אחרי שבעונה האחרונה הוריד את כל הגורילות מהגב, התפנה העונה ספולסטרה לשכלל את הסמול-בול. עם קבוצה שנמצאת במקום האחרון בטבלה בריבאונד, בלי רכז טבעי ושלא לדבר על סנטר אמיתי, יצר העונה ספולסרטה קבוצה שהיא מיס-מץ' לכל הליגה.

לא קל ליצור כימיה קבוצתית בקבוצה שמשלבת שלושה סופרסטארים לצד וטרנים ורול פליירס שדורכים אחד לשני על הבלטה, אבל במיאמי השיטה עובדת, וספולסטרה הוא אבי השיטה.

בחירת קוראי הפייסבוק: קארל 35.5% (27 מ-76 קולות); מייק וודסון, ניקס, 18.4% (14 קולות); מארק ג'קסון, גולדן סטייט, ופרנק ווגל, אינדיאנה, 14.4% (11 קולות).

סיכום: קארל 4 קולות; הולינס, פופוביץ', ספולסטרה 1 כ"א.

השחקן השישי: מי ירה? ג'יי.אר

סורוקה: "הפתעתי את פקידי האוצר ואמרתי להם: אני לא רוצה לדבר על מספרים, למרות שגם 18.1 נקודות ו-5.3 ריב' הם מספרים אדירים; אני רוצה לדבר על מר סמית' מניו יורק.

מר סמית' משתכר העונה רק 2.38 מיליון דולר, אבל סוף סוף נרגע. הפסיק לעשות צרות. ואפילו כשכבר הסתבך... לפני משחק בפילדלפיה בפברואר, הוא הגיב לתיכוניסטית שכתבה לו שהיא באה למשחק ועשתה סמיילי, במלים "you trying to get the pipe?". כדי להבהיר את כוונותיו הטהורות, הוא מיד צירף תמונה של חנות מקטרות. בעונה בה הוא יוצא אפילו מזה, מר סמית' מניו יורק חייב לזכות בתואר" (י. לפיד, הפוסטים שלא פורסמו).

להב: לפני התשובה, אני רק שאלה: מקלחת פשוטה תספיק כדי לנקות אותי? אולי אצטרך אמבט? חומרי חיטוי מיוחדים? אני שוקל לקפוץ ראש למכונת כביסה, לעשות סיבוב ולצאת. אין ברירה, חייבים להתמודד עם המציאות: התואר מגיע לג'יי.אר סמית'. עכשיו אלך לחפש סבון.

מתישהו ג'יי.אר סמית' ייזכר שהוא ג'יי.אר סמית', אבל העונה זה כמעט לא קרה. השחקן הכי פחות רציונלי, מובן או שאפשר לסמוך עליו היה שווה אולסטאר השנה. הוא השחקן השני הכי טוב בקבוצה השנייה הכי טובה באזור השני הכי טוב בליגה הכי טובה בעולם. והוא עולה מהספסל, מה שמצדיק את התואר.

הירש: באנקר גדול לא פחות מה-MVP. לפעמים אני מתקשה להבין למה ג'יי.אר סמית הוא לא סופרסטאר בליגה, ואז הוא מסתבך בתקרית ירי או סתם לוקח זריקה מהחצי בשנייה ה-18 בשעון. ובכל זאת, ילד הפרא של הניקס קלע 18.1 נקודות במשחק, סייע לקבוצתו לצלוח עונה רוויית פציעות וסתם ניצח לה כמה משחקים חשובים. מגיע לו לשמוח קצת, אחרי שקיבל בקיץ חוזה קצת מעליב יחסית ליכולתו ותפוקתו.

רפאל: בשליש הראשון של העונה נראה שקרופורד, שזכה בפרס באטלנטה, כבר סגר תואר נוסף. אבל הקליפרס, שפתחו את העונה בצורה חלומית, התדרדרו למקום הרביעי-חמישי במערב, חלק מזה גם בגלל שקרופורד שיחק פחות טוב.

בהמשך ג'ארט ג'ק עשה קולות של מועמד, אבל לא יותר מזה. מי שבעיני השפיע הכי הרבה על המאזן של הקבוצה שלו מהספסל הוא ג'י.אר סמית', שבעונה יוצאת מהכלל, עזר לניקס לזכות במקום השני במזרח. יכולת הקליעה הייתה גם קודם, אבל השנה הוא עושה את זה ביעילות אדירה, ובלי לגרום למאמן שלו התקפי לב. הוא יהיה אחד השמות החמים בקיץ.

שור: המיקרו-ווייב 2.0 השתלב היטב במערך של מייק וודסון והניקס. ג'יי.אר סמית' אמנם עולה מהספסל, אולם לא פעם יורד אליו רק בסיום המשחק. בחודשים מרס ואפריל בלבד קלע סמית' 30 נקודות ומעלה בשש הזדמנויות שונות כולל שיא של 36 נקודות, כולן מהספסל. בקיצור, ג'יי.אר הזה לא נותן לאף אחד לכוון עליו, ומסתובב עם אקדחים טעונים מוכנים לשליפה.

זליקסון: היו קרובים: ראיין אנדרסון, ג'יי אר סמית, קווין מרטין. הזוכה: ג'מאל קרופורד. מעבר לנקודות שהתרגלנו לראות ממנו (16.5 השנה), הנתון הסטטיסטי הכי מרשים שלו הוא העובדה שהוא מהקלעים הטובים בליגה ברבע הרביעי הקלעי השני בטיבו בליגה ברבע הרביעי. היא זאת שהופכת אותו לשחקן השישי האולטימטיבי, אחד שלא שואל שאלות ומתעסק במדדים סטטיסטיים מופרכים, פשוט קם ומנצח משחקים.

בחירת קוראי הפייסבוק: סמית' 71.1% (74 מ-104 קולות); קרופורד 24.0% (25).

סיכום: סמית' 6 קולות; קרופורד 1.

מתי ישתחרר לו הקפיץ? ג'יי אר סמית' צילום: AP

מנהל השנה: יוסטון, יש לנו משהו

סורוקה: איפשהו באמצע אוגוסט 2012, הסגל של דריל מורי ביוסטון נראה כך: קווין מרטין, פטריק פאטרסון, צ'נדלר פרסונס, ג'רמי לין, טוני דגלאס, עומר אשיק, קרלוס דלפינו, ג'ון ברוקמן, שון ליבינגסטון, איטוואן מור, מרקוס מוריס, ג'וואן ג'ונסון, גארי פורבס, והרוקיז דונאטאס מוטיונאס, ג'רמי לאמב, רויס ווייט וטרנס ג'ונס.

בתחילת פלייאוף 2013, יש לו סופרסטאר (הארדן) שהושג על ידי ניצול הזדמנויות נכון, שלושה מועמדים לפחות לתארים אישיים (פרסונס, אשיק, המאמן מקהייל), קבוצה שניצחה ב-45 משחקים וזכות היסטורית על איחוד מחודש של המוריס טווינס (בפניקס, אז מה?).

יותר מכולם, מורי מזכיר לי את דמותו של "סינדרום", הג'ינג'י המעצבן מהסרט "The Incredibles": ילד חנון וואנאבי שבזמן שאף אחד לא שם לב, בונה מכונה שתכבוש את העולם. לסינדרום זה לא הצליח בסוף; לגבי מורי, חכו לעדכונים.

להב: את תואר מאמן העונה הענקתי לג'ורג' קארל ודנבר, אז את פרס מנהל השנה אני מרגיש חופשי לתת לדריל מורי ביוסטון. קשה לי לזכור מרוץ צמוד כל כך על התואר. כמה נקודות לטובת מורי: הטרייד של ג'יימס הארדן. ניצול החוקים החדשים כדי לעשות תרגיל לניקס ולהביא את ג'רמי לין. זיהוי הפוטנציאל של עומר אשיק.

הטרייד שהביא את תומאס רובינסון. הפיכת מה שנחשבה כקבוצת לוטרי עמוק לתוך הקיץ לקבוצת פלייאוף אמיתית, ולאחת ההצגות הטובות בליגה. ואחרי הכל, הרוקטס עדיין יהיו שחקן מרכזי במרוץ אחר כל דווייט הווארד שיהיה חופשי בשנים הקרובות. תנו לו כבוד.

רפאל: דריל מורי. בתחילת הקיץ היה נראה שיוסטון בדרך הבטוחה להיות הקבוצה הגרועה בליגה. מורי התחיל בהחתמות שנויות במחלוקת של אשיק ולין, והמתין בסבלנות לכוכב שיחבר את הכל. בסופו של דבר הוא שם את היד על ג'יימס הארדן, כשהתמורה העיקרית לטווח הארוך היא הפוטנציאל של ג'רמי לאמב.

שלושת ההימורים הצליחו; אשיק בהחלט מספק מספרים של סנטר פותח בליגה, לין צמצם את מספר האיבודים, והארדן הפך לשחקן טופ-5 בליגה. תוסיפו לזה החתמה מבריקה של דלפינו, טרייד שהביא את תומאס רובינסון, והרבה מקום מתחת לשכר בקיץ. אם מורי יצליח להביא שחקן נוסף ליד הארדן (הווארד? ג'וש סמית'?) יוסטון הופכת לקונטנדרית.

זליקסון: מסאי יוג'ירי (דנבר). ההיסטוריה מלאה באנשים ששינו את פני החברה שלהם ע"י השאלה האלמנטרית של "למה לא?". יוג'ירי בנה בתבונה רבה קבוצה מאוזנת לגמרי, בלי סופרסטאר על קפריזותיו, עם שילוב נפלא של חכמת משחק, אתלטיות, זרים, סקוררים חסרי מצפון וג'אוייל מקגי. אפשר רק לקוות שהפציעות לא יפריעו יותר מדי ושעוד קבוצות יאמצו את המודל המקסים הזה.

שור: מעסקת דווייט הווארד זוכרים בעיקר את המעבר של אנדרו ביינום לפילדלפיה (שוב אוהדי הסיקסרס מזילים דמעה), פחות זוכרים את הצלע השלישית בדיל שקבלה את אנדרה איגודאלה במבצע. מסאי יוג'ירי אולי לא הביא סופרסטארים לדנבר, אבל כן החתים את טיי לוסון (אולסטאר בפוטנציה) במחיר סיטונאי, והימר על השארתו של אנדרה מילר הוותיק.

אחרי ששחרר את כרמלו לחופשי למד המנג'ר הצעיר ממוצא אפריקאי כי לפעמים לא כדאי לשים את כל הז'יטונים על מספר אחד. בשנתיים האחרונות גיבש מסאי את התלכיד הנוכחי שאחראי לשיא מועדון לניצחונות בעונה. במועדון שעבר בו גם אלכס אינגליש ושהגיע לגמר המערב, מדובר בהישג שלא ניתן לזלזל בו.

הירש: הוא יהיר, הג'ל בשיער כבר נהיה פאתטי בגילו המתקדם והקבוצה שלו הורכבה בדרך טיפה לא הוגנת. אז מה? פט ריילי המשיך לקטוף את פירות האיסוף של השלישייה המוכשרת אצלו, וצירף להם בקיץ ובמהלך העונה בדיוק את החלקים הנכונים: הקליעה מבחוץ של ריי אלן ורשארד לואיס והאטרף של כריס אנדרסן, שמאז הצטרף למיאמי, הפסיד בשלושה משחקים בלבד.

בחירת קוראי פייסבוק: יוג'ירי 53.8% (14 קולות מ-26); מורי 34.6% (9). אז יוג'ירי עם 3 ומורי עם 3.

סיכום: מורי ויוג'ירי 3 כ"א, ריילי 1

ותואר נוסף, לפנים משורת הדין, למי שרוצה

להב: פרס דאנק השנה על שם בלייק גריפין מוענק לדיאנדרה ג'ורדן, אבל הפעם התחרות צמודה. אני רוצה להרחיב ולהציע שהתחרות בין הדאנק של ג'ורדן על ברנדון נייט ז"ל לבין זו של לברון ג'יימס על הגוויה של ג'ייסון טרי היא התחרות הצמודה ביותר על תואר אישי העונה.

שניהם מגיעים בסוף אלי-אופים, שניהם גבוהים וחזקים ומרשימים, שניהם משאירים יריבים קטנים על הרצפה. את שניהם ממש כיף לראות שוב ושוב. דיאנדרה מקבל את הכבוד כי הוא היה קצת יותר גבוה וקצת יותר טומאהוק ועם קצת יותר רצון וכי הוא גורם לצעוק "וואו" קצת יותר חזק.

הירש: בתואר "השחקן שכולם מכירים ומעריכים ובכל זאת אינו מוערך מספיק" זוכה מארק גאסול הנהדר. הוא כל כך חכם; כל כך מזכיר את ארווידאס סאבוניס; כל כך מאפשר לממפיס לשחק עם שני גבוהים בליגה שעברה לסמול בול, בזכות המסירה והחוכמה; כל כך עולה כרגע על אחיו המתוקשר פאו וגם על דווייט הווארד הנודניק, שאי אפשר לא לתת לו תואר כלשהו.

רפאל: פרס השלשיונר על שם ריי אלן. סטף קארי שבר את השיא של ריי-ריי עם 272 צליפות מעבר לקשת בעונה, שלוש פחות מהשיא הקודם. קארי קלע בכ-45 אחוז מדהימים. וזה לא הכל, 254 משחקים בתוך קריירת ה-NBA שלו קארי עומד על 621 שלשות.

אחרי אותו מספר משחקים ריי אלן עמד על 407, ורג'י מילר על 322. אם קארי יצליח לשמור על הקרסול והבריאות, הוא יהפוך לאחד הקלעים הגדולים בהיסטוריה.

סורוקה: פרס הדרמה קווינס של השנה, על שם הלייקרס של 2003/04, מוענק ל... לייקרס של 2012/13! בעלים אגדי שהלך לעולמו; מאמן אוברייטד שמשחק ב-10 קמ"ש, שמוחלף במאמן אוברייטד שמשחק ב-110 קמ"ש, ובסוף מתברר שהכי טוב להם בכלל לשחק ב-60 קמ"ש.

סופרסטאר בן 34 שמשחק באינטנסיביות של בן 25, הופך נגיש ואהוד יותר בזכות שימוש נכון במדיה חברתית, ובסוף סופג את הפציעה הקשה בקריירה; כוכב רכש שמתנהג בילדותיות, מסתכסך עם כולם ובסוף תופס את עצמו בידיים וחוזר להיות מפלצת;

פאוור פורוורד שלא מוצא את מקומו בגלל שיטת המשחק, ומנצל את הפציעה של חברו הטוב ביותר כדי למתג את עצמו מחדש כרכז; רכז שמקבל זריקות אפידורל ומוכיח שהצוות הרפואי של פניקס ראוי לפרס נובל לכימיה. ועוד לא הגענו לפלייאוף.

ועוד אחד - פרס השוד הציבורי הזועק לשמיים, ע"ש (הכנס שם של טייקון ישראלי שנוא): אנדרו ביינום.