סוויט 16: פותחים שולחן, הסיבוב הראשון
לאיזו סדרה צריך להיצמד ומאיזו מומלץ להימנע, איזה שחקן יעמוד תחת זכוכית מגדלת ואיזה ינצל את הבמה כדי לשדרג את המניה שלו, והאם יש מישהי שתוכל להפתיע את כל התחזיות? חמש שאלות, שישה משיבים, והימורים בסוף
אודי הירש: תלוי איזה כדורסל אתם אוהבים: בניקס-בוסטון יהיו דם רע ומכות, כמיטב המסורת של המזרח, אפילו אם הקצב של אחת הקבוצות (ניו יורק) יהיה מהיר; בדנבר נגד גולדן סטייט ואוקלהומה סיטי נגד יוסטון יהיט קצב מטורף והרבה נקודות.
הקליפרס ייאבקו מול ממפיס על עתידו של כריס פול במועדון, כלומר על עתיד המועדון. אני הולך דווקא על סן אנטוניו נגד הלייקרס, דווקא מפני שהספרס בירידה ובעיקר משום שכשחוזים במשך עונה שלמה בטלנובלה של דאנטוני, הווארד וגאסול, רוצים לראות גם את הפרק האחרון, אפילו אם הגיבור הראשי (והמרושע) פצוע.
ערן סורוקה: כל הסדרות במערב יצאו נפלאות, ולכל מצ'-אפ מהן סטוריליין משלו (יריבות גדולה, פיקנטריה אישית) ודרך משלו להגיד ש-לום. על פניו, הסדרה היחידה שאין בה סיפור מרכזי היא זו בין דנבר וגולדן סטייט, ולכן מלבד הכדורסל האטרקטיבי, היא צפויה להיות סופר-מרתקת.
הסדרה הזו, בין שתי קבוצות "עונה רגילה" שהסגנון שלהן לא אמור לעבוד בפלייאוף - לדנבר אין סופרסטאר, הווריורס מציגים גאנרים בקו האחורי לצד הגנה בינונית – יכולה להתפתח לכל כך הרבה כיוונים.
אני משוכנע, למשל, מסיבה שטרם ביררתי עם עצמי, שהווריורס, אחת הקבוצות היחידות בליגה שיכולה לרוץ בקצב של הנאגטס, ינצחו לפחות באחד משני משחקי הפתיחה באולם בו לא נרשם הפסד ביתי מאז 18 בינואר. תנו לנו שבעה משחקים, תוצאה ממוצעת של 115:119, והרבה ג'אוייל מקגי וקנת פארייייייייייייד פרום דה רולז אוף גראוויטי.
שגיא רפאל: כאוהד הווריירס, כמובן אבחר בסדרה בין גולדן סטייט לדנבר, בטח אחרי הביקור האחרון של הווריירס בפלייאוף. יהיה שם הרבה כדורסל התקפי, הרבה שלשות, הרבה ריצות, והרבה לחץ. כאוהד ותיק של ה-NBA אני נאלץ לבחור בסדרה בין סן אנטוניו ללייקרס. כמה עוד הזדמנויות יהיו לנו לראות את טימי בפלייאוף ביכולת כזו?
כאחד שמחפש קצת פיקנטריה, אני כמובן אלך על המפגש בין דוראנט, ווסטברוק והארדן. רק לחשוב מה יעשו אוהדי הת'נדר לסאם פרסטי במקרה של הפסד. כחובב מהפכים ודרמות, אני בהחלט הולך לצפות בסדרה בין הקליפרס לממפיס. זוכרים איך זה נגמר לפני שנה?
את חלוקת התארים הראשונה כבר ראיתם?
גם החלק השני מחכה מחכה לכם בחגיגת ה-NBA שלנו
לדף הפייסבוק של סורוקה כבר הצטרפתם?
סמי זליקסון: הכל. לשם שינוי יש המון עניין כבר מהסיבוב הראשון. סן אנטוניו מול הלייקרס זה מעדן (אם כי חסרונו של קובי בהחלט יורגש), הסלטיקס עם הגאווה הבלתי נגמרת שלהם ינסו לחדש את היריבות עם הניקס המבטיחים, הבולס הקשוחים שעוד עשויים לקבל את אדון דריק רוז (אם יחליט להואיל בטובו לשחק) מול המיליונרים מברוקלין.
ממפיס הנפלאה מול הקליפרס שרוצים להראות שהם רציניים גם בפלייאוף, החזרה של ג'יימס הארדן לאוקלהומה, הכדורסל שובה העין של גולדן סטייט ודנבר ראש בראש והמצ'-אפ הלא מאוד חד צדדי בין מכונת ההגנה מאינדיאנה ל(כנראה) סדרת הפרידה של ג'וש סמית' האדיר מאטלנטה. כל הסדרות מבטיחות משחקים מעניינים, גם אם התוצאה בחלקן מאוד צפויה, ומכניסים אותנו לפלייאוף בקצב גבוה. כולן חוץ מזו שבסעיף 2.
ערן שור: בדרך כלל מפגשי קצוות בפלייאוף לא מושכים עניין מיוחד, אלא אם יש מאחוריהם יריבות היסטורית או סיכוי ממשי להפתעה. השנה הרקע הוא הדילמה שניצבה בקיץ האחרון בפני סם פרסטי, מנג'ר אוקלהומה סיטי - להשאיר את הארדן או את איבקה? הפור כידוע נפל על איבקה. רצה הגורל ולאיניגו מונטויה שחור הזקן תהיה הזדמנות להראות לפרסטי (ולכם) האם בחירתו הייתה הנכונה.
רגע, אבל זה לא הכל. אם רציתם אמוציות, אל תפספסו את הביקור של הניקס בבוסטון. שבוע אחרי הטרגדיה בבוסטון מרתון, הסלטיקס הבטיחו להתעלות בשביל "לתת מעט מזור לעיר דרך הספורט". ועם כל הכבוד לאמוציות, לא פחות מעניין יהיה לראות את קבוצת ההגנה של העונה האחרונה מנסה להאט את ה-"לוב סיטי" במפגש חוזר מהפלייאוף שעבר. ואיך אפשר לוותר על הנאגטס בעונת שיא נגד הלוחמים הרעבים. בקיצור, הפלייאוף השנה זה כמו להיות ילד בחנות ממתקים.
מיכה להב: אני מתכוון לראות את בוסטון – ניו יורק. מצד שני, גם בחרתי לראות את הסלטיקס במשחק מול מילווקי בינואר 2007, שקטע רצף של 18 הפסדים. בקיצור, אצפה בכל משחק של בוסטון שאני יכול. אז אני משוחד. עם זאת, הבחירה הבלתי משוחדת שלי היא בוסטון – ניו יורק. יש כאן את כל מה שמבקשים בסדרת פלייאוף: שתי קבוצות ששונאות אחת את השנייה, שתיים שיודעות לתת מכות ושני מועדונים וקבוצות אוהדים עם המון גאווה.
חוץ מזה, גארנט מול כרמלו (מול, אהם, יצרניות דגני בוקר), פירס מול קוונטין ריצ'רדסון, ג'יי.אר סמית' מול אייברי בראדלי וג'ף גרין נגד הידיים המושטות של טייסון צ'נדלר. יהיה כיף.
סורוקה: פרסום ראשון! בלעדי! הנה לכם תקציר של מה שיגיד גארד כלשהו במילווקי – נקרא לו ברנג'יי אליס, כי זה לא ממש משנה על מי מהם מדובר – בשבוע וחצי הקרובים. לפני פתיחת הסדרה נגד מיאמי: "אנחנו הולכים לזעזע את העולם".
אחרי תבוסה 103:79 במשחק 1: "הגענו לא מוכנים היום, הסדרה לא נגמרה". אחרי תבוסה 102:85 במשחק 2: "הרגשתי שהיינו יותר קרובים היום, הם עוד לא ניצחו אצלנו בבית, הכל אפשרי". אחרי הפסד צמוד, 99:91, במשחק 3: "נפלנו בדברים הקטנים, אני עדיין מאמין בנסים". אחרי הפסד 108:94 במשחק 4, בו הורחק חמש דקות לסיום: מסרב להתראיין, נקנס על כך ב-5,000 דולר, מאחל בטוויטר ללברון שייקח אליפות.
שור: בשביל שמילווקי תפתיע את מיאמי (כלומר, תגנוב משחק אחד) צריכים לקרות כמה נסים: ברנדון ג'נינגס ולארי סנדרס יצטרכו להיות ממושמעים, דוויין ווייד ינקע את הקרסול ארבע דקות בתוך משחק 1, כריס בוש ימתח את הגב ולברון ג'יימס יחטוף קלקול קיבה במלון במילווקי. אם הדברים האלה לא קרו, לפחות, הבראדלי סנטר יהיה מבריק אחרי שיסיימו לטאטא אותו.
זליקסון: מיאמי – מילווקי. אין לבאקס שום סיכוי. הם צריכים התפוצצות מוחלטת של כל שחקני הסגל וקריסה קולוסאלית של לברון ושות' כדי לייצר הפתעה כלשהי, ואני לא רואה את זה קורה.
רפאל: זו צריכה להיות סדרה של כדורסל רע. כדורסל שמזכיר את משחק 7 מעונה שעברה בין הקליפרס לממפיס. כדורסל חסר השראה ופחדני. וגם את המשחק ההוא ראיתי. אני מניח שהבחירה תיפול על הסדרה בין אינדיאנה ואטלנטה. מעט נקודות, קצב איטי, הרבה חפירות. ג'וש סמית' ישתולל בצד של אטלנטה, פול ג'ורג' בצד של אינדיאנה. גם הסדרה בין הניקס לסלטיקס תהיה קשה לצפייה עבורי. ליבי יוצא לקווין גארנט, ויהיה כואב מאוד לראות אותו מפסיד.
הירש: הכדורסל בברוקלין מול שיקאגו יהיה מכוער להפליא, אלא אם כן דריק רוז יפתיע וישחק, אבל תמיד מעניין לראות את הקבוצות של טום ת'יבודו שומרות ונלחמות. אינדיאנה ואטלנטה, לעומת זאת, הם שני מועדונים שמאז ימי רג'י מילר מכאן ודומיניק וויליקינס משם לא מצליחות ליצור שום סוג של סקס אפיל. מי שעולה, ברוכה הבאה - נמתין לך בסיבוב השני.
מיכה: ברוקלין! שיקאגו! משלימים שעות שינה! בואו נודה בזה, לראות את הבולס משחקים אנטי כדורסל מול אנטי קבוצה זה לא הדבר הכי מלבב בעולם. גם ג'ו ג'ונסון מול לואל דנג זה לא בדיוק מץ' אפ מרטיט. אולי אם מה שקרה ביוטה לא יישאר ביוטה ונגלה סודות מהחיים הסודיים של דרן וויליאמס וקרלוס בוזר, תהיה סיבה לפתוח טלוויזיה או אינטרנט. בהנחה שמה שקורה ביוטה הוא בעיקר כלום, אני בעיקר מחכה ששיקאגו תנצח, כי מיאמי מחכה בסיבוב הבא.
זליקסון: כרמלו אנתוני. בפעם האחרונה שמלו התחרה בלברון ועמד איתו בקו אחד, הוא נשדד במירוץ לתואר רוקי העונה. כיום שניהם עומדים בראש המזרח, אבל עולם שלם של הערכה והישגים מפריד ביניהם. עם המאמן הנכון על הספסל, עם צוות מסייע שנראה הזוי לחלוטין אבל עובד ועם ג'יי.אר סמית' שכבר הגיע לצדו לגמר איזורי, עכשיו זה הזמן של מלו להראות שהוא הדבר האמיתי ולא סתם עוד סקורר של עונה סדירה. דרך החתחתים שהוא אמור לעבור בדרך למפגש עם לברון (בוסטון בסיבוב הראשון, ברוקלין/שיקאגו בשני) רק תעצים את גודל ההישג, אם וכאשר.
שור: שעון החול של כרמלו ממשיך לתקתק. נכון שבעבר הוא נתן משחקי פלייאוף גדולים וגם כמה הופעות קלאץ', אבל בשורה התחתונה הציפיות ממלו בשלב הזה של הקריירה היו ליותר מהופעה אחת בגמר המערב (8 פעמים עף בסיבוב הראשון עם דנבר או הניקס). הניקס החבולים יזדקקו לא רק לנקודות ולריבאונדים, אלא גם לקצת מנהיגות ורוע, בשביל לנסות לדגדג את מיאמי בגמר המזרח. כרמלו, לטיפולך.
הירש: יש שלושה חשודים מיידיים: כרמלו אנתוני, שמשחק בעיר הספורט הכי ביקורתית בעולם ובמועדון שכבר שכח איך נראה סיבוב שני; דווייט הווארד, שעם פציעתו של קובי בריאנט איבד את תירוצי ה"לא מוסרים לי" החביבים עליו; ובלייק גריפין, שיצטרך להוכיח שהוא יותר ממכונת הטבעות משומנת. עם זאת, נראה לי שהאיש עם המטרה על הגב הוא דווקא ראסל ווסטברוק.
זו היתה עונה שקטה יחסית לרכז הפרוע של אוקלהומה סיטי, פרט לריב אחד היסטרי עם תאבו ספולושה על הפרקט בניצחון על ממפיס, אבל ככל שאוקלהומה סיטי תתקרב לשלבים הגבוהים, עשויות לעלות שוב הטענות על האנוכיות, על הסירוב למסור לקווין דוראנט ברגעים המכריעים ועל מספר הזריקות השערורייתי. מעל הכל, יהיה עליו להוכיח שסם פרסטי ויתר על הסופרסטאר הנכון כשהניח לג'יימס הארדן ללכת. תשובות ראשונות - כבר בעימות החזיתי ביניהם בסיבוב הראשון.
סורוקה: בסוף תמיד חוזרים לדווייט הווארד. אחרי הפציעה של קובי בראיינט וערב משחקי ההכרעה נגד הספרס והרוקטס, מג'יק ג'ונסון אמר בטלוויזיה פחות או יותר שאם הווארד לא מביא את הלייקרס לפלייאוף, אין לו מה להראות יותר את פרצופו בסטייפלס סנטר. 42 נקודות, 35 ריבאונדים ושבע חסימות אחרי, נראה שהווארד אוהב את האתגר הנוכחי.
הפעם אין לו תירוצים: הכדורים הולכים אליו, ההגנה בנויה סביבו, והוא משחק עם פאו גאסול, הביג-מן המוסר הטוב ביותר ביקום (אולי פרט לאחיו). אין הרבה שישימו את הכסף על הלייקרס מול הספרס, אבל גם להפסיד יש דרך. ואם הווארד יפסיד עם סדרה צמודה וחזקה שלו, הוא הרוויח ביושר את ההימור של ג'רי באס, יהי זכרו ברוך.
להב: בהתלבטות בין כרמלו לדווייט הווארד זוכה דרן וויליאמס. יתרון הביתיות בסיבוב הראשון והשיפור אחרי פגרת האולסטר עוזרים לרזומה, אבל רק עלייה לסיבוב השני תעשה את העבודה. כאן המקום להזכיר שפרחורוב בונה בברוקלין פרויקט לאליפות, או לפחות לצמרת הגבוהה, ושחובת ההוכחה עדיין עומדת על וויליאמס: שהוא סופרסטאר, שהוא יכול להיות צלע מרכזית בקבוצת צמרת, שצריכים לבנות קבוצה איתו ומסביבו, לא במקומו. הדחה בסיבוב הראשון לא בדיוק תעביר את המסר.
רפאל: ג'יימס הארדן. זה מתחיל מהנפילה שלו בגמר שנה שעברה, בו הוא פשוט לא תפקד. הוא צריך להוכיח שהוא שחקן שלא רק יכול לקחת קבוצה לפלייאוף, אלא גם יכול להעביר אותה סיבוב. וכן, כל הסיטואציה בה הוא מול קבוצתו לשעבר, מול קהל שרק לפני שנה עודד אותו, מול מנג'ר שויתר עליו בשביל לחסוך, רק אמורים להגביר את המוטיבציה שלו.
גם לנייט רובינסון בשיקאגו יש הרבה מה להוכיח. שוב הוא נותן עונה טובה, ושוב יש דיבורים שהוא לא ימשיך בקבוצה לעונה נוספת. רובינסון מספיק טוב כדי למצוא בית, וכל זמן שרוז ממשיך לשבת, נייט אמור לספק בדיוק את מה שחסר לבולס.
להב: אתם יושבים? מג'יק ג'ונסון כבר אמר (עוד לפני הפציעה של קובי, אבל נתעלם מזה לרגע) שאם הלייקרס מקבלים את סן אנטוניו יש להם מץ' אפ עדיף והם עוברים אותם. לא כזה מופרך, עם דווייט הווארד ופאו גאסול שיכתשו כל מה שזז מתחת לסלים של כל יריבה, כולל מר טים דאנקן.
תוסיפו לזה את קללת הסיבוב הראשון של טרייסי מגריידי, ואם יש מאמן שיש לו ניסיון להתמודד בפלייאוף עם הטריקים של גרג פופוביץ' זהו מייק דאנטוני, ויש סיכוי להפתעה. בסיבוב השני סגנון הפלייאוף הקשוח של הלייקרס החדשים יכניע גם את חבורת האתלטים בדנבר. הפסד בשישה משחקים בגמר המערב לאוקלהומה סיטי יהיה מתוק במיוחד אחרי מה שעבר על אל.איי העונה. הגיוני? לא? אז לא תקבלו סוס שחור.
סורוקה: במידה וממפיס תעבור את הקליפרס – וזה לא בטוח לכשעצמו – יש לאוקלהומה סיטי הרבה הרבה ממה לחשוש בחצי גמר המערב. הגריזליס אולי בנויים טוב יותר מכל קבוצה במערב להתמודד עם הת'נדר: מארק גאסול ורנדולף הם אולי צמד הגבוהים הכי יעיל בליגה, ומבין טוני אלן, טיישון פרינס ומייק קונלי, שניים יכולים להתיש ברוטציה את דוראנט וראסל ווסטברוק.
שתי הקבוצות נפגשו רק פעם אחת מאז הגריזליס נסגרו על עצמם בהרכב החדש: זה נגמר ב-89:90 בהארכה לגריזליס, כשדוראנט ו-ווסטברוק קולעים יחד 18 מ-53 מהשדה. זה לא סוס, זה דב שחור.
הירש: אני כותב זאת בכאב, אבל זאת כנראה תהיה דנבר, שתעבור על פני גולדן סטייט בסיבוב הראשון ותנצל את העומק שלה כדי לגבור על סן אנטוניו אהובתי בסיבוב השני. הנאגטס יתגברו על הפציעה של דנילו גלינארי בעזרת וילסון צ'נדלר וקורי ברואר, ויחד עם העומק, המהירות והשמחה יוכיחו שאפשר להגיע רחוק בפלייאוף גם בלי סופרסטאר. אם בעיות הכימיה בת'נדר יתפרצו כצפוי, הנאגטס אולי אף יזכו בכבוד להפסיד למיאמי בגמר.
זליקסון: דנבר - הקבוצה של ג'ורג' קארל אמנם מגיעה קצת חבוטה עם סיום העונה של גלינארי והפציעה של פאריד, אבל השיטה חסרת הסופרסטאר של ג'ורג' קארל תחפה על חסרונו של כל שחקן (כל עוד זה לא טיי לוסון), ויתרון הביתיות אמור לתת לקבוצה עם מאזן הבית הטוב בליגה את הניצחון בסיבוב הראשון.
המצ'-אפ עם מי שתעלה בקרב האלאמו המודרני בין הספרס ללייקרס יושב בול על הנאגטס הצעירים והרעננים, שיחפשו לטוס ולהתעופף מול קבוצה מבוגרת, בעיקר אם זו כבר עברה קרב התשה בסדרה ארוכה ומייגעת. ריצה שכזאת אמורה להסתיים בתיאוריה בגמר המערב, אבל יש לנאגטס את הכלים להתמודד לפחות ברמה מסוימת עם אוק סיטי (איגואדלה וברואר ימררו לדוראנט את החיים ויתנו לווסטברוק את המושכות, כמו שעשתה מיאמי בגמר אשתקד) ואולי נקבל גרסה מחודשת לדטרויט 2004.
רפאל: הבולס לא מגיעים כפייבוריטים, אבל הולכים להרביץ לכל מי שיעמוד בדרכם. קבוצות ושחקנים יצטרכו להקיז דם בשביל לקנות סל בצבע. לואל דנג וג'ימי באטלר יוציאו את המיץ לשחקנים שמולם, עם הגיבוי של ג'ואקים נואה שלא ייתן שיקלעו עליו ליי אפ גם אם הבולס מפגרים ב-50 נקודות.
בהתקפה בוזר יחפור ויחפור, בזמן שנייט רובינסון יעלה מהספסל בשביל להאיץ את המשחק. כשנואה ובוזר ינוחו, מוחמד וגיבסון יעלו להכות. הם לא בלתי עבירים, אבל את הסימנים הכחולים שהם ישאירו יזכרו להרבה זמן. וחוץ מזה, תארו לכם שפתאום דריק רוז עולה בחמישייה?
שור: לפעמים אלי-אופס יכולים להטעות. הקליפרס העונה הם יותר מקבוצה אתלטית שמככבת בטופ 10. העומק בספסל, ההגנה החזקה והשיפור במשחק ההתקפה העומד הופכים את הקליפרס לקבוצה שבנויה היטב לפלייאוף במערב.
"כריס פול לא נותן לנו רגע מנוחה באימונים" התלונן העונה דיאנדרה ג'ורדן, ונתן דוגמה להלך הרוחות השנה בקבוצה. ראשות הבית ועונה נדירה של 50 פלוס ניצחונות נראים פתאום טריוויאלים לאוהדי הקליפרס. אני כבר רואה בעיני רוחי את השלט בסטייפלס סנטר בסדרת הגמר "זוז הצידה ג'ק ניקולסון, זה הכסא של בילי קריסטל עכשיו".
שור: ג'ף גרין, בוסטון. אחת הסיבות שהסלטיקס לא החליקו במורד הטבלה אחרי הפציעה של רונדו הוא הסמול פוורוורד שהוכיח בחצי השני של העונה שהשאיר מאחור את ניתוח הלב שעבר. גרין הפך העונה לאחד השחקנים האהודים בגארדן ולא רק בזכות שם המשפחה; הרבה אחריות תונח על הכתפיים שלו בפלייאוף 2013, החל מהעלאת התרומה בצד ההתקפי עד השמירה על כרמלו בסדרה נגד הניקס, ואם וכאשר אז גם נגד פול ג'ורג מאינדיאנה. בכמה מצבים העונה כבר הראה גרין שהוא נכון לאתגרים שמציבים בפניו, אין סיבה שלא יממש את ההבטחה גם בפלייאוף.
הירש: זה יישמע מוזר לומר זאת על שחקן שכנראה יעוף בסיבוב הראשון, אבל נדמה לי שלא כולם מבינים איזה שחקן הוא סטפן קארי. הוא קולע משלוש כמו ריי אלן, שולט בכדור ומוסר כמו כריס פול, חודר כמו דריק רוז מינוס הניתור. יחד עם דרן וויליאמס, הוא היה הרכז הכי טוב בליגה מאז פגרת האולסטאר. חבל שבגלל אותו קרסול שביר אנו עלולים ליהנות ממנו למשך כל כך מעט זמן.
סורוקה: התלבטתי בין קליי תומפסון מגולדן סטייט (חוסה בצלם של קארי ולי) לכריס קופלנד מניו יורק (רוקי בן 29), בהנחה שג'ף גרין מבוסטון כבר משך את תשומת הלב העונה – ואיכשהו השם "ג'ריד ביילס" תקוע לי בראש לפני כולם. אחרי שרודי גיי עזב, ביילס בן ה-24 נשאר ה"וויילד קארד" היחיד של ממפיס. השחקן הבלתי צפוי שיכול להתפוצץ ולנצח משחקים משום מקום.
מאז הטרייד על גיי, היו לגארד בוגר אריזונה חמישה משחקים של 23 נקודות ומעלה, ובימים רבים הוא האופציה היחידה של הגריזליס לשלוש. בסדרות בהן שתי הקבוצות יתקשו לעשות נקודות, ביילס צריך לספק אינסטנט-אופנס מהספסל.
זליקסון: ג'ימי באטלר. שחקן השנה השניה ממארקט נכנס יפה מאוד לרוטציה של טים ת'יבודו בשיקאגו ולפי מה שההיסטוריה מספרת לנו, כשיגיע מלטדאון הפלייאוף המסורתי של לואל דנג (שלהוציא את 2007, ירד בתפוקה שלו בכל פלייאוף באופן עקבי) באטלר יהיה שם כדי למלא את החור. הסווינגמן האתלטי זז בלי הפסקה ללא הכדור, מושלם לגבוה עם יכולת מסירה כמו של ג'ואקים נואה, ומול היכולת הלא מרשימה במיוחד של ג'ראלד וואלאס הדועך, אמור באטלר הצעיר לעשות את קפיצת המדרגה שלו בפלייאוף הקרוב.
רפאל: שני שחקנים של ממפיס, שלא מקבלים את ההערכה שמגיעה להם. טוני אלן ומארק גאסול. אלן, אחד משומרי הכנף הטובים ב-NBA, הולך להפוך את החיים של כריס פול לקשים מאוד, וכשהוא ינוח, טיישון פרינס יעשה עוד מאותו דבר. גאסול יעשה את העבודה שלו בשני צדי המגרש. בהגנה הוא יסגור את הצבע, ויקשה את החיים על בלייק גריפין, ובהתקפה הוא ישחק הרבה על קו העונשין, משם ייצר נקודות על ג'ורדן, או ימצא את החברים.
להב: ליידיז אנד ג'נטלמן, זה אוסטין קרוז'ר! מה, הוא כבר לא משחק? אתם בטוחים? בדקתם מתחת לכל המיטות באינדיאנה? כי גם בימים הטובים לא שמעו עליו בעונה הרגילה והוא פרץ רק בפלייאוף. אולי הוא עדיין כאן. לא? וג'ארט ג'ק, הוא עוד כאן? כן? בגולדן סטייט? היתה לו עונה טובה, אפילו טובה מאוד? לא שמעו עליו בגלל השטויות של הלייקרס ולברון וכרמלו? הוא אפילו עשוי היה להיבחר כשחקן השישי של העונה? כל סימני השאלה ייעלמו בפלייאוף. זאת הבמה לשחקנים הטובים להוכיח את עצמם גם למי שלא ממש מכיר. ג'ארט ג'ק, זה הזמן שלך.
הירש: ת'נדר 2:4, ספרס 3:4, נאגטס 1:4, גריזליס 3:4; היט 0:4, ניקס 2:4, פייסרס 1:4, בולס 2:4.
זליקסון: ת'נדר 1:4, ספרס 0:4 (מקסימום 1:4 אם פופ ייתן לכוכבים לנוח), נאגטס 2:4, גריזליס 3:4, היט 0:4, ניקס 2:4, פייסרס 1:4, בולס 3:4 (ואם רוז חוזר, 3:4 לנטס).
להב: ת'נדר 1:4, ספרס 0:4, נאגטס 1:4, גריזליס 3:4; היט 0:4, ניקס 1:4, פייסרס 2:4, בולס 2:4.
סורוקה: ת'נדר 1:4, ספרס 2:4, נאגטס 3:4, גריזליס 3:4; היט 0:4, ניקס 1:4, פייסרס 1:4, נטס 3:4.
רפאל: ת'נדר 1:4, ספרס 0:4, ווריורס 2:4, גריזליס 3:4; היט 0:4, ניקס 1:4, פייסרס 2:4, בולס 2:4.
שור: ת'נדר 1:4, ספרס 1:4, נאגטס 3:4, קליפרס 2:4; היט 0:4, ניקס 3:4, פייסרס 2:4, בולס 2:4.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם