סדנה לעצבים: מכבי ת"א בדיכאון קליני
מכבי ת"א, בהרכב בו הופיעה אתמול ללא דווין סמית,' היא קבוצת כדורסל לא כל כך טובה, ולא רק במושגים אירופים. לאור הדיכאון הקליני בו שרויה היריבה שלה אתמול, מוטב היה להפועל אילת להימנע מהחגיגות בסיום
מאמנים גדולים נוהגים למחוא כפיים לשחקניהם במקרה של זריקה טובה שמסתיימת בהחטאה ולגעור בהם בסל שנולד כתוצאה של זריקה רעה. ככה מלמדים שחקנים לשחק כדורסל נכון, וגם מחדירים בהם אמונה בדרכו של המאמן. דייויד בלאט, לעומת זאת, הוא גוש של תסכול, שרוטן אחרי כל החטאה ומוחא כפיים אחרי סלים שהושגו בזריקה קשה. אולי בגלל זה מגיעה קבוצתו לדקות ההכרעה מבולבלת וחסרת ביטחון.
חמור מכך, בלאט משלם כעת על המחיקה המתמשכת של הספסל. הוא מדבר על משחק אימון, אבל גם כאן לא הצליח לשקם את ביטחונו של ליאור אליהו, לתת יותר משלוש דקות משחק לדרקו פלאניניץ' או זמן משמעותי למורן רוט. חלוקת הדקות שלו הראתה שהוא רוצה לנצח, וכך גם התגובה ההיסטרית בעקבות פסק הזמן של עודד קטש לקראת הסיום.
בלאט פוסל במומו, אחרי שהשתולל על הקווים ולקח פסקי זמן במשחקים רבים שהוכרעו מזמן, בליגה ובאירופה. אז הוא דיבר על מקצוענות ופרפקציוניזם, אבל אלו תקפים כנראה רק למאמן אחד בליגה.
לכך מתווספות הבעיות האובייקטיביות והקבועות של מכבי: רק שחקן אחד, ריקי היקמן, שמסוגל לחדור לצבע במשחק עומד; מגבלות התקפיות ששולחות את בלאט לפתרונות נואשים של חסימות מדורגות לקליעות טירוף של דייויד לוגאן )מכבי זרקה 27 פעמים משלוש מול 21 לאילת ;) והתלות בשון ג'יימס, שהגנת הפיק'נ'רול שלו הולכת ונחלשת ככל שהמשחק מתמשך, וששגיאותיו ההגנתיות פתחו לרווחה את רחבת הסל של הצהובים בדקות האחרונות.
לאור כל זאת, מוטב היה לו אילת היתה נמנעת מהחגיגות הפרובינציאליות בסיום. סקוטי הופסון הוא כנראה הזר בעל היכולות האישיות הטובות בארץ, אפיק נסים שחקן התקפה טוב יותר מיוגב אוחיון ואלי הולמן הוא אחד השחקנים היחידים בליגה שיכול לשים גוף על ג'יימס. בשלב הזה, התוצאה היחידה בגמר שתפתיע אותנו תהיה אם בלאט יסיים את העונה ללא התמוטטות עצבים. האליפות, לעומת זאת, פתוחה לגמרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם