לפחות הפועל ירושלים הוכיחה שיש לה רגשות
העובדה ששחקני הפועל ירושלים כועסים, מתעצבנים ומקללים היא דווקא סימן מעודד עבור הקבוצה - אכפת להם
קורטני פלס. להראות רגש זה טוב צילום: עודד קרני
כי הבעיה של הפועל ירושלים לאורך מרבית העונה הנוכחית לא הייתה בהכרח רגשות שליליים, אלא היעדר רגשות. מאמנה, שרון דרוקר, ניסה לטאטא כל זכר לאנושיות מתחת לשטיח. ההפסדים תורצו במשפטים חסרי שחר כגון "הבחורים רצו יותר מדי", התקריות טויחו, המחלוקות הועלמו.
במשחק החשוב ביותר שלה העונה, מול מכבי חיפה בחצי גמר הגביע, ירושלים לא התעצבנה עקב יכולתה האיומה. היא סתם הייתה אפאטית והובסה. כך היה גם במרבית המחצית הראשונה אתמול: היא לא שמרה, לא ירדה להגנה וספגה סל אחרי סל בצבע. לו הייתה פוגשת קבוצה מעט יותר מוכשרת או עמוקה (השחקן השמיני של נתניה, טמיר אריאלי, לא שייך לליגה), היא הייתה יורדת להפסקה בפיגור של 15 נקודות הפרש.
ברבע השלישי ירושלים עשתה משהו פשוט מאוד ונדיר מאוד: מיצתה את הכישרון שלה. דרוקר עלה בהרכב שיכול לשמור אישית אגרסיבית, אחרי עונה שלמה של בונקר הגנתי, וניצל את הרגליים של לימונד, פלס וסטיל, ואת היעדרו של טפירו הכבד, כדי ללחוץ ולרוץ. בהתקפה, בכל הרכב יש לירושלים כישרון עצום, והיא רק צריכה להיות טיפה פחות אנוכית, לרווח את המשחק (משימה שצירופו של רון סטיל וכושר הקליעה של דאנקן מקל עליה מאוד) ולמסור. נכון, כל שחקן שהוחלף התעצבן, ודרוקר צעק על השופטים ועל שחקניו יותר מאי פעם מעבר. אפשר להבין אותו: הוא שכח מתי ניצח בסדרת פלייאוף.
למרות כל זאת, חשוב לזכור: זו הייתה עונה מביכה להפועל ירושלים, עם מאזן שלילי, מתקפה מכוערת של מאמנה על אחד משחקניה, חילופי שחקנים ואוהדים מנוכרים. רק ניצחון על מכבי תל אביב יכול למחוק את החרפה, והקבוצה המתוסבכת הזאת מוכשרת דיה כדי להשיג זאת. נכון, היא מגלה רגשות שליליים, אבל לפחות מוכיחה שיש לה רגשות. אמת מכוערת, אבל לפחות אמת. כי די והותר שקרים סופרו בירושלים השנה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם