פטריוט בחופשה: בעד השחקנים, נגד הנבחרת
הלוואי שגולסה, ביטון, תורג'מן, דבור, זגורי וחבריהם יצליחו, אבל הנבחרת תיכשל. אין לי עניין בהאדרת שמם של הלוזונים
הנבחרת הצעירה, אתמול. הכדורגל הישראלי שרוי בתקופה אלימה צילום: דני מרון
ראיתם ושמעתם פעם את סטיוארט פירס בזמן ההמנון הבריטי? רק תת מקלע חסר לו כדי לחסל איזה גרמני או צרפתי לפני השריקה. תעיפו הערב מבט בפירס לפני המשחק נגד איטליה ותקבלו מושג במי ובמה מדובר. לא הייתי מוציא מכלל אפשרות שמינויו למאמן אנגליה הצעירה הוא בונוס לימיו הגדולים כסולן הנבחרת האנגלית הבוגרת בעת שירת ההמנון.
אבל דווקא אני לא מצליח להתחבר לנבחרות ישראל בכדורגל. בעיקר בדור האחרון. מאז ששלמה שרף מונה לתפקיד המאמן הלאומי. זה לא היה זה. חיפשתי נוסחה שבה רביבו ועטר וחזן ינצחו, אבל שרף והנבחרת שלו יכשלו. הכל נראה לי אז זיוף אחד גדול. לא הפגנתי פטריוטיות כלפי הנבחרות הלאומיות ההן. אגב, במינונים כאלה ואחרים גם כלפי הנבחרות של נילסן, גרנט, קשטן ופרננדס.
והיו לי רגעי שמחה ואושר. מודה. למשל בפארק דה פרינס באוקטובר .1993 לא אשכח את הפגישה עם שרף בחדר ההלבשה לאחר ה2:3- המדהים על צרפת. היריבות איתו היתה קשה במיוחד. אבל היא היתה אידיאולוגית. יש שיטה, אין שיטה. באותם ימים שיחקתי את הבולשביק שכאילו רצה שיהיה רע כדי שיהיה טוב. צעדתי לחדר ההלבשה מאחורי מאיר איינשטיין. לכו תדעו איך שרף יגיב. אבל הוא היה ג'נטלמן. חייך ואפילו העניק חיבוק. בחדר ההלבשה נשמעו מחיאות כפיים. מאז אני לא זוכר את עצמי שמח בניצחונה של נבחרת ישראלית.
עם הנבחרת של גיא לוזון אין לי בכלל בעיה. חזרתי לימים שבהם הלוואי שגולסה, ביטון, תורג'מן, דבור, זגורי והחברים המוכשרים הנוספים שלהם יצליחו, אבל הנבחרת תובס. אין לי שום עניין בהאדרת שמם של אבי לוזון והאחיין שלו. הכדורגל הישראלי מצוי בתקופה חשוכה ואלימה, ומנוהל על ידי קומץ עסקנים חשוך ואלים.
מישל פלאטיני ראוי למלוא ההערכה על תמיכתו בכדורגל הישראלי. אבל מצטער, לא עד כדי כך שארצה שלאבי ולגיא לוזון יהיה במה להתפאר. כי הכדורגל כאן רקוב. על נגינת ההמנונים, אגב, אשמח לדלג הערב. מה גם שיש לי תחליף לא רע לשבועיים הקרובים: .FRATELLI D'ITALIA
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם