התבלבלנו, חנהל'ה: מה יעזור האיזרוח של קנייזבה?
אחרי כל כך הרבה שנים של השקעה, סוף סוף הצלחנו לייצר אתלטית ראויה, רק חבל שזה לא ממש הגיע מאיתנו.
שנים של השקעה, ניוד תקציבים, טיפוח מאמנים וישיבות מרתוניות אל תוך הלילה. לא לחינם חיים הדליק את האורות על מסלול הרקורטן המשובח. הנה, אנחנו מועמדים למדליה.
רק שזה לא באמת אנחנו. כן, מאוד נחמד לראות דגל ישראל קטן ליד שמה של חנה קנייזבה בכתובית ביורוספורט. אם וכאשר תגיע מדליה, הדגל עוד יגדל. עשרות מיליוני צופים ברחבי תבל יתנו לנו את הקרדיט. רובם המוחלט לא יידע לעולם שהקופצת הישראלית מייצגת אותנו בערך חודש, ובאולימפיאדה האחרונה התחרתה בשם אוקראינה. בענף כמעט מחתרתי עבור הציבור הרחב, אין בעיה לעבוד על כל העולם. הבעיה היא שהאתלטיקה העברית עובדת בעיקר על עצמה.
אזרוח ספורטאים אינו המצאה ישראלית. במינון נכון, האפשרות שספורטאית על בקליבר של קנייזבה תתאמן בארץ ותייצג את הנבחרת היא זכות גדולה, וחשוב מזה, הזדמנות להרוויח ערך מוסף אדיר שלא נגמר בתוצאות שלה עצמה.
יותר מזה, במציאות הספציפית שלנו קליטת עלייה היא ערך כשלעצמו. ספורטאי בכיר יכול לשדרג משמעותית את הענף בפרט והספורט בכלל. הוא יכול להיות גשר חברתי, ומודל להזדהות. אפשר ללמוד ממנו, להעריץ אותו, לרוץ אחריו. רק שהאתלטיקה הישראלית בעיקר מסתתרת מאחוריו.
בשחייה, אחרי גמר אולימפי עם ואדים אלכסייב ודן קוטלר באטלנטה 1996 גדלו פה איתן אורבך ומיקי חליקה, גת, בורוכובסקי, נבו, ברנע, טומרקין, קופלב ואחרים. באתלטיקה כמעט כל הישג בוגרים משמעותי נולד מייבוא.
אם בעקבות קונסטנטין מטוסביץ' היו גדלים בארץ עשרה דימה קרויטרים, לא היתה שום בעיה. אבל היחס הפוך. 20 שנה אחרי שדני קרסנוב הרים את הרף בברצלונה, הנבחרת ללונדון גירדה שלושה אתלטים: עולה מאתיופיה ושני אמריקאים, שהמשלחת הישראלית היתה הטרמפ שלהם לאולימפיאדה.
קנייזבה, לזכותה ייאמר, לא צריכה אותנו. אנחנו כן צריכים אותה, אבל לא כדי להביא מדליה ממוסקבה, אלא כדי לגדל חמש קנייזבות חדשות בפ"ת ובר"ג. כשבאיגוד האתלטיקה יבינו שזו המשימה שלהם, אולי תהיה פה אתלטיקה. עד אז, נמשיך לעבוד על עצמנו ולספר שישראלית עלתה לגמר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם