נושא הדגל: תודה לך, ריצ‘רד מולר נילסן
אני לא חושב שמישהו מאיתנו אי פעם הודה למאמן הדני. אבל זה כל כך מגיע לו, על שהראה לנו שאפשר גם אחרת. פרידה מאיש שכמוהו אוכלים כאן בלי מלח
אנשים שוכחים, אבל נילסן נחת בנתב“ג בדיוק אחרי פרשת נערות הליווי, כשהציבור תיעב את הכוכבים והביע חוסר אמון בענף המתפורר. גברי לוי, אז יו“ר ההתאחדות, עשה מהלך מבריק: במקום ללכת על קוסם מקומי, שיתדלק מחדש את המדורה, הוא הביא אלוף אירופה במיל,‘ איש שחי חמישה הילוכים מתחתינו. שקט, שלווה. נילסן שם אותנו על ספת הפסיכולוג בכדי להרגיע.
נסו לשחזר בדמיונכם את דיבורו האיטי וחיתוך המילים הסקנדינבי שבא אחרי הבן טיבוגה העצבני של שלמה שרף. כמעט אף פעם לא הרים קול וגם אם נזף, זו הייתה ציניות דנית מקפיאה ולא עיניים יוקדות מזעם.
היו שחקנים שלא אהבו את הדני המזדקן, שלא התאים לקצב הים תיכוני, בו הם ביקשו לזרום. דווקא עם אייל ברקוביץ‘ והפתיל הקצר הוא מצא שפה משותפת.
אני זוכר משחק בספרד, מוקדמות המונדיאל, אוקטובר 2000. נילסן החליט שברקוביץ‘ לא בהרכב. מתכון בדוק למלחמת עולם, אבל הדני לקח את אייל והסביר לו בארבע עיניים, בעדינות, את הסיבה מאחורי ההחלטה. הוא פירק את המוקש ונשאר בחיים.
נילסן היה אחר, כל כך חריג בנוף המיוזע. במארס 2001 ביקשתי להתלוות אליו לסבב המגרשים שהוא עשה מדי מחזור. נילסן אמר "בבקשה“, וקבע איתי בשבת ב-13.00 בביתו שבהרצליה.
אמרתי שהמשחק בין אשדוד להפועל חיפה מתחיל ב-15.00 ואני תוך חצי שעה נמצא אצל רפי נידם בחצר, אין מה למהר, אבל הדני התעקש, חשש שניתקע בפקקים. אולי בכל זאת יגיעו אלפים מהכרמל ויסתמו את כביש החוף.
ב-13.45 מצאנו את עצמנו מחוץ למגרש, עוד לפני שהסדרנים הגיעו. ילדים ניגשו אליו בצעקות "נילסן, נילסן“ והוא הקדיש זמן לכולם, לא היה מוטרד לרגע. שאנטי.
האיש שלקח יורו סנסציוני עם דנמרק, ב-1992היה כל כך צנוע. הוא מעולם לא התפאר במדליות או התנשא מעל הכדורגל העלוב שלנו. להיפך - אין אחד שהוא לא דיבר איתו בסבלנות. סיפר לי שברוך אופיר, אז יו“ר קרית אתא, הציע לו לבוא כשיסיים את דרכו בנבחרת. אין כסף, הסביר אופיר, אבל יקראו רחוב על שמו. צחק.
לא העריכו את נילסן בזמן שהיה כאן. אנשים כאלה אנחנו אוכלים הרי בלי מלח, את כל המנומסים והשקטים. פה צריך נחשים שמסוגלים להכיש ולא דובוני נחמד-לי.
נילסן סיים את דרכו אחרי תבוסות במשחקי אימון נגד גרמניה ודנמרק. הוא חשב שבמעמדים כאלה עושים ניסויים כדי להגיע לזמן אמת מוכנים, אבל שכח שפה או שיש לוויה, או מסיבה. אין באמצע.
נילסן חזר לדנמרק והשאיר את הזירה לאברהם גרנט, משם לדרור קשטן, לואיס פרננדס, עכשיו אלי גוטמן. עליות, ירידות. מהר מאוד שכחנו מהדני החביב וחזרנו לסיפור חיינו הממורמר. "איך שוב לא עלינו למונדיאל, יא בני טיבוגה“.
אבל נילסן, בביתו שבדנמרק, מעולם לא שכח אותנו. יצא לי לדבר איתו לא פעם בשנים האחרונות ותמיד, אבל תמיד, ביקש למסור ד“ש חם ולספר כמה הוא אוהב אותנו.
אני לא חושב שמישהו מאיתנו אמר לו אי פעם את התודה שהגיעה לו. תודה, על שהראה לנו שאפשר גם אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם