גול העולם כולו: מי בדיוק יעצור את גרמניה?
עוד לפני שקראו לזה פה מונדיאל, לפני שבהולנד ידעו מה זה דשא, לפני שהילד פלה נעשה ילד פלא, אמנון לורד כבר עקב למענכם אחרי המאורע הארבע־שנתי שבאמת ברומו של עולם (ואל תטרידו אותו עכשיו עם בחירות וכאלה). רק דבר אחד היה שם אפילו לפניו, והוא צמד השאלות הנצחיות: האם ברזיל תזכה? ומי יעצור את הגרמנים
אז עכשיו רמוס מגדל זקן. כרים בן־זמה מגדל. דוד וייה? מגדל. צ‘בי אלונסו מגדל. פירלו ודי־רוסי מזמן לא התגלחו. אולי זה מסביר משהו לגבי הירידה של נבחרת איטליה. לפי התפיסות השמרניות המיושנות שלי, זקן אצל שחקן כדורגל זה כמו שפיץ בשם פרד. להופעה, לשם, יש ערך. אפשר היה לראות מיד שהבחור הגבוה, עם היציבה השלוכית, שנקרא פרד, ושסקולרי שם אותו בחוד ההתקפה של ברזיל, לא יניב שערים.
בספר הכדורגל היה פעם מקום לקצת שפמים. במידה. לא צריך להגזים וטוב שהעסק הזה ירד. אבל גרוע מאוד שהחליף את השפם זקן. למצולה האיטלקי היה שפם. לברייטנר הגרמני היה שפם. לריבלינו היה שפם. לדידי. לתקווה היה שפם! וגם לסטלמך. תקופה מסוימת. שפם פלומתי כזה נוסח תנועת הנוער בשנות ה־50.
אני רוצה לעבור, ברשותך נחמיה, לסוגיית הגמרים הגדולים. ייאמר מיד: אחד הגמרים הגדולים בכל הזמנים עבר בזמן התרחשותו מתחת לראדאר הביוגרפי של כותב שורות אלה. מסיבות טכניות. הייתי אולי בן שנה וחצי בעת שהתרחש המאורע הקטקליזמי נורא ההוד, ב־1954, בשוויץ, כאשר גרמניה המערבית ניצחה את הונגריה. בכלל, להסביר לאזרחי ישראל שהיה פעם דור שלא חווה שידורים טלוויזיוניים חיים, זה כמו להגיד שנבחרת הונגריה הייתה פעם מעצמת הכדורגל מספר 1. זה נשמע לקוח מאיזו קומדיה בולגרית שבקושי התברגה לפסטיבל סרטי הסטודנטים בקארלוויווארי.
נבחרת הפלא ההונגרית, כפי שכונתה, הייתה אמורה להגיע לשיאה בגביע העולמי בשוויץ ולקחת לבודפשט את הגביע שהיה אז, גביע ז‘יל רימה. אלא שבגמר, תשע שנים בלבד אחרי מלחמת העולם השנייה, הם פגשו את גרמניה המערבית. פרנץ פושקש עלה לשחק פצוע והונגריה כבר הובילה 2:0. המשחק, איך לא? הסתיים 2:3, לטובת הגרמנים.
אני הולך על הגמרים שאין מחלוקת כי הם שייכים לליגת הגדולים ביותר. וכך אנחנו מגיעים, תוך דילוג על הגמר של פלה ב־58‘, לגמר בוומבלי ב־1966. שוב גרמניה שם – נגד אנגליה. שחזור של הבליץ והקרב על בריטניה, אני שומע מישהו? מעולם לא היו חייבים רבים כל כך כה הרבה למעטים כל כך, פעם שנייה? כן. בדיוק כך. הייתי מוסיף: מעולם לא שנאו רבים כל כך, בעוצמות גדולות וצודקות כל כך, מעטים כל כך.
11 שחקנים על הדשא. ספ מאייר בשער. אובה זיילר, טנק פנצר שמן, בחוד ההתקפה. למעשה, ארמיה באופנסיבה. שנלינגר, ובר, מאחור בהגנה. עזבו. הם היו בסך הכול ילדים כשכל זה קרה. אבל האנגלים! זה היה בימים שהאנגלים עוד עוררו אהדה אינסטינקטיבית. כהן בהגנה. האחים ג‘קי ובובי צ‘רלטון. בובי מור. מרטין פיטרס. נובי סטיילס בלי שיניים. אלן בול הג‘ינג‘י. אל תגידו שלקבל רוח גבית מהביטלס ומהאבנים ומהקינקס ומלהקת ספנסר דייויס וציפורי החצר לא עוזר. כל אלה היו אז בשיאם. והגרמנים? מגיעים לדקה ה־90 בפיגור אחת שתיים, כמו שאמר מישהו בשידור הרדיו מלא הרעשים, ומשווים לאחר שהמגן וֶבר, כמדומני, שולח רגל ארוכה בערבוביה ברחבת החמש ומשווה.
אני זוכר את הקיץ הזה, את הדשא, את המעבר משידור חורקני, של נסים קיוויתי, כמדומני, לשידור בבי־בי־סי. עוד לפני שמנחם בגין הפך את חדשות הבי־בי־סי למקור המודיעין החשוב ביותר שלו ב־1982. הארכה. ג‘ף הרסט. עד היום נמשך הוויכוח, עכשיו באמצעות עזרים טכנולוגיים, אם השער שכבש אכן עבר את הקו. הרסט בעט טיל מתוך הרחבה למשקוף והכדור נחת בעוצמה אל הדשא. איך אומרים? השופט לא היסס לרגע והצביע על נקודת האמצע. 2:3. אחרי זה הבקיע גול נוסף. תחושת סיפוק אדירה.
שוב אנחנו עם גרמניה, תוך דילוג על אחת הזכיות של ברזיל ב־1970, הנבחרת האגדית שהייתה אז בשיאה – עם פלה, ריבלינו, טוסטאו וגרסון. פחות משנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, קיץ 1974, סוף סוף רואים בישראל שידור טלוויזיוני ישיר של גמר הגביע העולמי. עוד עובדה: המושג המוזר “מונדיאל“ נכנס לשימוש רק כשהמונדיאל נערך ב־82‘ בספרד. בגמר הגדול ההוא, כהרגלה, מערב גרמניה.
ספ מאייר בשער. בקנבאואר. גרד מילר. זה בערך כל מה שצריך לדעת. למילר היו רגליים עבות וקצרות. לא בדיוק מודל של גברים בטייטס ובמחליקי קרח. מילר היה מסתובב על מטר מרובע, נוגע במשך 90 דקות פעמיים בכדור, אבל באותן שתי נגיעות היה מכניס את הכדור לשער. תחשבו על פרד השלוך מנבחרת הבנות ועל ברטי, שדווקא כן אפשר לדמיין אותו מודד את הטייטס לפני הראי.
ומולם? הולנד בהופעת הגאלה הגדולה של היורשת של נבחרת הפלא ההונגרית. יוהאן קרויף, נייסקנס. נשבר העיפרון וזהו סוף הזיכרון. קרויף וחבריו המציאו את הכדורגל מחדש. הגרמנים לא המציאו שום דבר חדש שאנחנו לא יודעים על גרמניה. הם ניצחו 1:2.
עכשיו לגמר ב‘ עולה הגמר שבו ברזיל, לפי חשבוני, זכתה לראשונה בגביע ז‘יל רימה. 58‘. שוודיה. ההבדל בין שטוקהולם לריו דה־ז‘ניירו הוא כמו ההבדל בין קודש לקור. שם נתן פלה, בן ה־17! את הופעת הבכורה שלו לעיני הקהל הבינלאומי והוליך את ברזיל לדפיקה של 2:5 נגד שוודיה המארחת. הייתי בן חמש בערך, ובכל זאת אני זוכר ששמעתי את השידור מהגמר.
ברשותך, גיולה מנדי, אני רוצה לעבור לסוגיה שתמיד הטרידה את גדולי הכלכלנים מאז ימי ריקרדו וקרל מרקס ועד ימי נוריאל רוביני וסטנלי פישר. ואם שכחתי מישהו, אז ברשותכם יאיר לפיד ובנימין נתניהו, אני רוצה להחיל את נושא המחזוריות של שוק עולה ושוק יורד בנושא נבחרות הכדורגל. אמרנו הונגריה.
הייתה שם תרבות כדורגל מאז ימי ד“ר שרושי בשנות ה־30, והיא הגיעה לשיאה בימיהם של פושקש, קוצ‘יש, צ‘יבור, גרושיץ, הידגקוטי (תמיד התלבטנו בעניין הגימ“ל), בוז‘יק (שם משפחה, לא כינוי של מנהיג מפלגת פועלים), טוט, בודאי ומי לא. נבחרת הפלא פעלה פחות או יותר בין 1952 ל־1956. מה קרה ב־56‘? הפלישה הסובייטית. הכוכבים ניצלו שהות בחו“ל כדי לא לחזור עוד למולדתם, ושיחקו בספרד. נראה לי שיש קשר ברור בין דמורליזציה פוליטית לאומית לנסיגה ושקיעה.
אנגליה בסוג של דעיכה מאז ששמענו שיש כדורגל. והולנד הגדולה: מי זוכר היום, שעד תחילת שנות ה־70 זו הייתה נבחרת בינונית שהתקשתה בבלומפילד. פתאום היא פרצה משום מקום עם אייאקס והכדורגל המהיר והחדשני המשוחק על כל המגרש. מנפרד סיפר לי פעם ששארית הפליטה של יהודי אמסטרדם החלו לחפש אחד את השני כדי למצוא מי נשאר בחיים ביציעי אייאקס.
ההולנדים היו הנבחרת האהודה בישראל, וזה סיפור סוציולוגי מרתק, נושא למחקר. איך זה קרה? היום יש להם רובן, שמשחק כמו המטאטא של שוליית הקוסם. הם כבר לא מעוררים אצלי הרבה אהדה. הם הטובים הרעים לעומת הרעים הטובים – הספרדים.
שקיעתה הפתאומית של ספרד, כמו המפולת של אוקטובר 29‘, מזכירה את המחזוריות. אומרים שבשש השנים האחרונות היא הייתה הגדולה ביותר. ראשו של אנדרס אינייסטה הפך שיבה באותן שנים. אפילו לאיטליה, שתמיד הייתה בצמרת, מאז שנות ה־30 היו בעיקר ירידות.
אז מה פשר התופעה של ברזיל, ואני מבקש מסניף בואנוס־איירס לשבת חזק על כפות הידיים. מאז שיש כדורגל במפעלים בינלאומיים ובראשם המונדיאל, מאז שנות ה־30, ברזיל תמיד שם. ותמיד מצפים ממנה לזכות בגביע. זה כאילו הסיפור המתמשך של המונדיאל הוא הדרמה של ברזיל וגרמניה.
מהרגע הראשון שנפתח עוד טורניר של מונדיאל כולם עוסקים בשאלה, האם ברזיל תזכה? ומנגד עולה השאלה הגורלית: מי יעצור את הגרמנים? מי?! ניתנו על כך תשובות רבות מאז ימי הקייזר. אני מתכוון לווילהלם, לא לפרנץ. היו לא מעט פעמים שבהן השאלה הגרמנית נותרה ללא מענה, ובשנים האחרונות הרצון לראות במפלתם כרוך יותר בפרופ‘ צימרמן. מעולם לא חיכו רבים כל כך למחוק חיוך אחד בלבד באולפן.
ברזיל תמיד שם, תמיד הייתה שם. היא מעניקה עוגן של זהות למשחק. הסיבה כנראה היא שהכדורגל כמו הסמבה והקרנבל הוא חלק מהגדרת הזהות של הברזילאים. הזיכרון הפרטי והקולקטיבי נאחז בעוגנים של הקרנבלים והמונדיאלים. כל דבר פרטי קרה לפני הקרנבל ההוא או לאחריו או כנראה בתוכו. וכך גם מאורעות הכדורגל. הייתי פעם באיזו עיירה בברזיל ליד סאו־פאולו.
במסעדה ישב איזה קשיש שליטף חתול. התברר שהוא היה פעם נשיא ברזיל. קוואדרוס. מי בכלל זוכר אותו? כבר שכחו את לולה דה־סילבה. אבל לא את גרינצ‘ה. במונדיאלים שאחרי 58‘ תמיד חיפשו לשבור לפלה את הרגליים. ב־62‘ הוא חוסל במשחק הראשון. זה לא הפריע למחליף שלו, אמרילדו, להוביל את ברזיל לזכייה שנייה.
אפילו המאבק החברתי המהפכני של הדור האחרון באזור סאו־פאולו כרוך לבלי הפרד במועדון המפואר של קורינתיאנס. אחד המובילים שלו היה סוקראטס זכרונו לברכה, כוכב המונדיאל הטרגי של 82‘. יש לי עוד סקופ לחטיבת מחקר באמ“ן: המונדיאל התנהל במקביל למלחמת של“ג. אם כבר מדברים על השאלה האם תזכה או לא תזכה. זו הייתה אחת הנבחרות הברזילאיות הגדולות בתולדות הכדורגל. אבל עם פריננסה בשם סרג‘יניו בחוד זה קצת קשה. הם לא עברו את שלב רבע הגמר.
פאולו רוסי. גם הוא נוגע פעמיים שלוש בכדור במשחק. 2:3 לאיטליה. אם כבר להפסיד, אז לאיטלקים. אני שואל את עצמי, מה היו כל הגמרים מאז 82‘? היו בכלל? היה משהו לפני ארבע שנים כשספרד זכתה לראשונה מאז 1492. מי יכול להאמין שהיו פעם גמרים בלי יהורם ארבל. אבל זה כבר לקוח מקומדיה פולנית שהוגשה לתחרות הסרט הקצר בפסטיבל אוברהאוזן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם