סופו של עידן: עידן מימון בראיון פרישה
רגע לפני גיל 42, עם גוף מפורק ורשימת הישגים בלתי נגמרת, עידן מימון תולה את הנעליים. בריאיון פרישה מספר הכוכב הבלתי מעורער של הכדוריד הישראלי על ההחלטה הקשה, המעבר לתפקיד מאמן והפספוס הגדול ביותר בחייו המקצועיים
ענף הכדוריד הישראלי סובל בשנים האחרונות מפיצול אישיות. מצד אחד, בניגוד לשנים עברו - שבהן נשלטה הליגה בצורה מוחלטת על ידי הקבוצות מראשון־לציון - מתקיימת עכשיו תחרות אמיתית בין הקבוצות. מצד שני, מדובר עדיין בענף חצי־מקצועני שבו כל השחקנים, למעט בודדים, מחזיקים עבודה נוספת כדי להתפרנס בכבוד ומקדישים את עצמם לתחום בעיקר בשעות הערב. תוסיפו לזה חוסר הצלחה של הנבחרת הלאומית והקבוצות באירופה, מה שמוביל לפופולריות נמוכה שמתבטאת במיעוט קהל וחשיפה תקשורתית, ותמצאו ענף שנמצא מרחק שנות אור מהכדורגל ומהכדורסל הישראלי.
לכל אלו יש להוסיף את הודעת הפרישה הטרייה של עידן מימון - הפנים של הכדוריד הישראלי ב־20 השנה האחרונות. "זו ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי בחיים", אומר מימון, "היא לקחה ממני ימים ולילות של מחשבות והיה לא פשוט, בטח כשאני עדיין מרגיש מתאים לשחק ברמות האלה".
אז למה לפרוש?
"הגיע הזמן לעצור וגם הגוף מאותת. יש לי מגבלה רצינית בכתף ואחרי משחקים, במשך כמה ימים אני לא יכול לישון על יד שמאל. מדובר בכאבים חזקים וכבר חמש שנים, שלוש פעמים בשבוע, אני לוקח כדורי אתופן (תרופה לשיכוך כאבים - ד"מ) וזה לא בריא".
ספורט מקצועני זה פשוט לא בריא.
"זה לא סוד שכדוריד הוא משחק מאוד גברי ואגרסיבי. אני גאה שהצלחתי לשחק בגיל שלי, זה לא קורה הרבה וגם אני לא חלמתי שאצליח".
איך משחקים עם כאבים כאלה?
"הבריאות שלי אף פעם לא הייתה בראש סולם העדיפויות ומבחינתי הקבוצה תמיד באה לפניי. אנשים לא יודעים כמה פעמים עליתי לשחק אחרי שקיבלתי זריקות ולקחתי כדורים, כמעט שלא הפסדתי משחקים בחיים שלי. לא משנה באיזה מצב הייתי, תמיד עליתי לשחק. עכשיו אדאג לטפל בעצמי".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עידן מימון, שיחגוג 42 בנובמבר הקרוב, משחק כדוריד מאז שהוא זוכר את עצמו. הפועל ראשון־לציון הפכה לביתו השני כבר כשהיה בן שבע. "ראשון זו משפחה בשבילי. אני מבלה במועדון, באגודה ובאימונים יותר זמן ממה שאני נמצא עם אשתי והילדים. זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי כבר 35 שנה".
קבוצות אחרות ניסו לפתות אותך לעזוב?
"בכל הקריירה שלי לא חתמתי על חוזה ליותר מעונה אחת. ככה אני מאמין שזה צריך להיות. כל קיץ הייתי חופשי והציעו לי סכומים גבוהים יותר, אבל כולם הבינו מהר מאוד שזה לא בא בחשבון. אני גאה שלא התפתיתי לכסף. אתה רואה היום מה קורה עם זה בספורט המקצועני, אין לויאליות של שחקן למועדון וכמעט שאין סמלים בספורט. כיף לי שאני ייחודי ואני לא מצטער לרגע על משהו שעשיתי".
מי שאחראי לחיבור עם הפועל ראשון, הוא קובי מימון, אביו של עידן, שחקן עבר ומאמן בקבוצה. "כשהייתי ילד, כל יום החלפתי 300 מסירות עם אבא שלי בחניה של הבית", הוא מספר, "היה לי מזל, קיבלתי את המאמן הטוב ביותר ולא יכולתי לבקש יותר".
מימון פורש כשבאמתחתו רשימת הישגים מפוארת. הוא החל לשחק בקבוצת הבוגרים בגיל 16, וב־25 שנה הפך לשיאן תארים עם 13 אליפויות ו־12 גביעי מדינה. בגיל 18 רשם את הופעת הבכורה בנבחרת ישראל, שבה כיהן 11 שנה כקפטן ושבר שיאי שערים (168) והופעות (638). הוא שיאן ההופעות בליגה והראשון לחצות 3,000 שערים. והכול בעצם התחיל עם זכייה באליפות העולם לתיכונים בדנמרק 92', במדי תיכון "עמית־עמל".
"מאז שאני זוכר את עצמי, אני לא מסוגל להפסיד בכלום; לא במשחקים, לא באימונים ולא מול הילדים שלי בטאקי", הוא מנסה להסביר את הרעב הבלתי נגמר שלו לתארים, "רק מי ששיחק איתי יכול להבין במה מדובר וכמה חשוב היה לי להיות הכי טוב. עד לפני שנתיים, אחרי כל הפסד הייתי לוקח ללב, נכנס לדיכאון של יומיים. סוגר את הטלפון ונעלם. אשתי והילדים סבלו מזה, אבל בשנים האחרונות זה קצת נרגע. זה משהו שנולדים איתו כנראה, זה טירוף, אין דרך להגדיר את זה אחרת".
זה הוביל להרבה עימותים לאורך השנים?
"בלי סוף. היו שנים בהפועל ראשון, עם העולים החדשים מרוסיה והישראלים, שבכל אימון היו מכות רצח. אבל כשעלינו יחד למגרש, אף אחד לא יכול היה לנצח אותנו. כשאני חושב על זה היום, זה לא נורמלי".
מימון, שחזר בו מכוונתו לפרוש כבר לפני שנה, החל את העונה החולפת כשחקן הפועל ראשון־לציון, אחרי שזכה איתה בדאבל ראשון מזה 14 שנה. אבל העונה לא התפתחה כצפוי, הקבוצה לא נראתה טוב, ספגה הרבה הפסדים ובסוף ינואר השנה הוא נקרא לדגל, להחליף את המאמן הסרבי, דאמיר סטנויביץ'. הוא הפך לראשונה בקריירה למאמן־שחקן בקבוצת ילדותו. "לא היו לי הרבה ברירות אלא לקחת את התפקיד", הוא מסביר, "היחסים ביני ובין היו"ר, דודי פלאח, הם כמו של אחים וברגע שהוא פנה אליי, לא יכולתי לומר לו לא".
איך זה היה בהתחלה?
"זה הרגיש מוזר להפוך למאמן של שחקנים שנמצאים איתי כבר כמה שנים יחד בקבוצה, פתאום הדיסטנס הזה. אבל האמת שאני לא מאמין בהטלת מרות ובמניפולציות על השחקנים. לכל אחד ברמות האלה צריכה להיות רמת המחויבות הגדולה ביותר".
עד כמה זה שונה מלהיות שחקן?
"יש הרבה יותר אחריות ועבודה של שעות על גבי שעות אל תוך הלילה. זה לא שחקן שבא לשעה וחצי ביום. צריך להכין אימונים, לערוך וידאו, להחליט מה עושים ואיך מתקנים. חצי יום אתה רק חושב על הקבוצה והשחקנים, זה קשה הרבה יותר".
למה שלא תמשיך בתור מאמן־שחקן?
"אני לא יכול להמשיך בשני התפקידים, זה בלתי אפשרי עבורי. נוצרה לי כאן הזדמנות גדולה לצאת מתפקיד של שחקן למאמן, למרות שברור לי שאף אחד לא מבטיח לי כלום, שלא אלקק דבש ושלא מחכות לי פריבילגיות. אני יודע לאן אני הולך ואעשה הכול כדי להצליח".
אתה כבר קולט שלא תשחק יותר?
"יש את ההבנה אבל אני עדיין מעכל. קבעו שמשחק הפרישה שלי יתקיים במחזור הראשון בעונה הבאה, ככה שיש לי ארבעה חודשים להתאמן ולהישאר בעניינים".
אתה מאמין שהאימון ימלא את החלל עבורך?
"אני חושב שהדבר שהכי יחסר לי הוא האדרנלין והפיקים הרגשיים, שקיימים אך ורק כשאתה ספורטאי על המגרש, מי שעובד במשרד לא מכיר את זה. אני חי מתשוקה ומאהבה ומרגיש ככה גם ביחס לאימון. זה בטח לא יהיה כמו שחקן, כי אתה עדיין תלוי בחניכים שלך, אבל אני מקווה שזה ימלא את החלל".
קריירת האימון הקצרה של מימון כבר רשמה הישג, כאשר חודש לאחר המינוי שלו הוביל את הפועל ראשון לזכייה בגביע שני ברציפות ו־15 בכל הזמנים, לאחר ניצחון על היריבה העירונית המושבעת, מכבי ראשון־לציון, 27:29. "עברנו עונה קשה מאוד, עם זרים ומאמן שהוחלפו וכל התהפוכות, ואם עדיין זכינו בתואר אז אפשר להיות מרוצים".
היריבות עם מכבי ראשון־לציון היא המשמעותית ביותר בקריירה של מימון. היו שנים שבהן מפגשים בין המועדונים היו מאובטחים בכבדות, ועדיין לא הצליחו למנוע כמה מהומות שפרצו, כולל אחת בין השחקנים עם שריקת הסיום. "זה כתם לכולנו ולא דברים שרוצים לזכור", מודה מימון, "היו קטעים אלימים ומשחקים שבהם האגרסיביות חרגה מהתחום הספורטיבי. בשנים האחרונות העניינים נרגעו ואני חושב שזה מאחורינו".
תסכים לאמן במכבי ראשון?
"אני אף פעם לא סוגר דלתות ואי אפשר לדעת מה יקרה, אבל אני מזוהה מאוד עם הבית והקבוצה שלי, ככה שקשה לי לראות את זה קורה".
הכוכבית הגדולה בקריירה של מימון, היא חזרתו המוקדמת משנתיים מוצלחות מאוד בליגה השנייה בגרמניה, שבהן עלה עם שתי קבוצות לבונדסליגה, אחת הליגות הבכירות בעולם. בעונה השנייה, במדי גופנגין, אמור היה מימון להמשיך עם הקבוצה לליגה הבכירה, אבל הוא החליט לחזור הביתה. "אם הייתי מספיק חזק מנטלית כמו היום, לא הייתי מתפתה לחזור והייתי עושה קריירה ארוכה מאוד בגרמניה", קובע מימון, "הגשמתי חלום ולא מיציתי אותו. זה הפספוס היחיד".
אבל למה חזרת?
"בגלל הטבע הישראלי לחזור הביתה מוקדם, להתגעגע. מאיר ניצן היה אז ראש העיר של ראשון ולחצו עליי מאוד לשוב הביתה. אני זוכר שחזרתי לארץ בסיום העונה, כשאני אמור להמשיך בגרמניה וכל רגע טלפון מהקבוצה, וראש העיר שכנע אותי לחתום. הוא כינס מסיבת עיתונאים והודיע ש'ששבו בנים לגבולם', לא אשכח את זה בחיים".
אתה ממליץ לשחקנים לצאת לחו"ל?
"מי שיכול, שיילך על זה בכל הכוח. מבחינתי זו הייתה חוויה מדהימה. למדתי מה זו מקצוענות אמיתית, איך מתייחסים לשחקן ברמות הגבוהות, לשחק כל משחק מול אולם מלא לא משנה איפה. תרבות נהדרת של ספורט".
הכדוריד הישראלי אינו משופע בכישרונות, או לפחות בכאלה שמצליחים לפרוץ וההוכחה לכך היא שהשנה לא היה אף נציג ישראלי בחו"ל. ניבו לוי, שחקן אס"א תל־אביב, חתם לאחרונה לשנתיים בהונגריה ובכך ישפר במעט את המצב בשנה הבאה. "הכדוריד לא מצליח עכשיו ברמת הנבחרת והקבוצות באירופה, אז איפה אתה רוצה שיראו את השחקנים שלנו?" שואל מימון, "יש הרבה כישרונות אבל צריך לעבוד איתם נכון והבעיה היא שהיום ילד מתאמן בקבוצה פעמיים בשבוע, 45 דקות בכל פעם. כמה הוא כבר יכול להשתפר בשעה וחצי בשבוע?"
אז מה צריך לעשות?
"ללכת לערים, לפריפריות, למצוא את השחקנים הגבוהים ואת אלה שמתאימים, ולהביא להם מאמנים טובים, שיקנו יסודות מגיל קטן. שלא יגיע שחקן לגיל 14 וצריך ללמד אותו תפיסה ומסירה, כי זה מה שקורה כיום".
יש סיכוי שהענף ישתדרג?
"מנסים עכשיו בספורט ההישגי לדחוף אותו קדימה. זה עדיין לא בא לידי ביטוי בתוצאות, אבל הכניסו את הנבחרת לסגל הזהב והם מקבלים הרבה יותר יחידות אימון וכסף. לנו לא הייתה הפריבילגיה הזו ועדיין הגענו לאליפות אירופה בשוודיה, וקשה לדעת מתי תהיה הפעם הבאה. בכל מקרה, זה עדיין רחוק מלהיות ספורט מקצועני".
אם היית מוביל את הענף, מה היית עושה?
"קודם כול מגדיל את התקציבים, מביא ספונסרים והופך את השחקנים למקצוענים. בראשון, שתי הקבוצות מתוקצבות בעיקר מהעירייה, ככה שאתה מוגבל כלכלית וקשה מאוד להביא ספונסרים. עובדים אצלנו יפה מאוד באגודה, אבל כדי להביא תקציבי ענק צריך לשנות הכול".
אפשר לחיות מכדוריד?
"כשיש לך משפחה אי אפשר להתקיים בארץ רק מכדוריד. יש כאן מספר זרים זעיר שמקבל גם עשרת אלפים אירו לחודש, אבל בממוצע, אם אתה לא סטודנט רווק, אתה חייב עוד עבודה. אני עובד בעיריית ראשון משנת 1997 ומנהל אולם ספורט, בנוסף לאימון ולפרשנות בטלוויזיה".
אתה אופטימי ביחס לעתיד הענף?
"אני רוצה להיות חיובי ואופטימי, אבל בשטח כרגע המצב לא נראה טוב ושוב, העבודה צריכה להתחיל מלמטה".
אולי אתה זה שצריך להוביל אותו למעלה?
"הצעתי כבר כמה פעמים לבוא ולעזור לגורמים מובילים בענף, אבל אף אחד מעולם לא דיבר איתי. אני עוזר לכל מי שמבקש ממני, מרצה לילדים, מדגים בקייטנות. מעולם לא סירבתי לאף אחד שפנה אליי".
זה עניינים של פוליטיקה?
"יש פוליטיקה בכל ענף וגם בכדוריד, אבל מעולם לא נכנסתי לעניין וזה לא מעניין אותי. אין בי כעס על אף אחד ואני עושה דברים מאהבה".
בנוסף להצלחה בקבוצות, מימון הוביל את נבחרת ישראל במשך שנים ארוכות, ואף העפיל איתה ב־2002 לאליפות אירופה הראשונה והאחרונה עד היום בכדוריד הישראלי. "האהבה שלי לנבחרת היא משהו שאי אפשר לתאר אותו", אומר מימון, "זה היה כיף, גאווה גדולה וסיפוק אדיר בשבילי לעמוד ולשמוע את ההמנון. אני לא מצליח להבין שחקנים שמתלבטים אם לבוא לשחק במדים הלאומיים. אין דבר גדול יותר מלייצג את המדינה, הזימון לסגל זה רגע השיא של כל ספורטאי. תמיד נהניתי לבוא".
מימון הוא גם אבא לשלושה ילדים, שתי בנות בגיל 8 ו־12 והבכור בן ה־16, שמשחק דווקא כדורסל בנס־ציונה. "הבחירה הייתה שלו", מודה מימון, "הוא מוכשר וילד מחונן ושקט אבל חסרים לו קצת הרוע והקילר אינסטינקט שלי. אני מנסה לעזור לו, אבל זה דבר שקשה ללמד. אם זה יילך לו, אז מצוין, אם לא, הוא מספיק חכם ויש מספיק דברים שיוכל לעשות".
איך האבהות השתלבה לך בקריירה?
"התחתנתי צעיר והיה לי חשוב שהילדים שלי יזכרו אותי כשחקן על המגרש, למזלי זה קרה וכולם בשנים האחרונות באו למשחקים שלי. אני לא זכיתי לזה כי אבא שלי פרש מוקדם בגלל פציעה בגב. חלמתי להיות אבא צעיר ואני שמח שזה מה שקרה".
יהיה עכשיו יותר זמן למשפחה?
"עכשיו זו פגרה, אבל בעונה עצמה לדעתי זה יגזול ממני יותר זמן מאשר שחקן".
מה היה רגע השיא שלך?
"קשה לבחור רגע אחד בתוך כל כך הרבה שנים והישגים. היו את המשחקים מול ברצלונה בארץ שנתתי הצגה, שני המשחקים מול קיל ברבע גמר האלופות שפתחו בפניי את השער לליגה הגרמנית וכל אליפות עם המשמעות שלה".
השיאים שלך יישברו?
"שיאים נועדו להישבר, אם זה יקרה אני לא יודע. הלוואי, אני אשמח. כיף לשבור שיאים ולהיות שיאן. לא יודע מתי זה יקרה, מקווה שעדיין אהיה בחיים".
יש חששות מהעתיד?
"עברתי כל כך הרבה בקריירה, כולל קשיים ומשברים שהיה קשה להתרומם מהם ואני כבר לא חושש מכלום. אני תמיד נלחם ואף פעם לא מרים ידיים. ברור לי שגם כמאמן יהיו קשיים ולא יהיה קל, אבל אעשה הכול כדי להצליח. וגם אם לא, לא קרה שום דבר. את מה שעשיתי בתור שחקן אף אחד לא ייקח ממני".
יש עוד תוכניות חוץ מכדוריד?
"אני מאוד אוהב את עולם המדיה והתקשורת, במשך שנים אני מפרשן משחקים ונהנה מאוד. אם תגיע הצעה מהכיוון הזה, אני אשמח".
חלומות?
"אם אצליח לזכות בדאבל כמאמן הפועל ראשון זה יהיה חלום מתוק וכמובן שהמשפחה שלי ואני נהיה בריאים ושאמשיך לעבוד. כל השאר זה שטויות".
מה זה ספורט בשבילך?
"בשבילי לחשוב על חיים בלי ספורט זה מאוד קשה. מגרד לי בגוף כבר לשחק כדורגל או כדורסל אבל אני לא יודע אם במצב הגופני שלי זה אפשרי בכלל. אני צריך לתת לגוף להתאושש".
אתה צריך לשפץ את עצמך.
"הגוף מתאושש, אבל מעבר לזה כרגע לא אעשה כלום, גם אפסיק עם הכדורים. לצערי אני רואה היום גם את השחקנים הצעירים משתמשים בהם".
עד כמה עצובה עבורך הפרישה?
"בוודאי שיש עצב. נגמר לי פרק בחיים של 35 שנה עם הכדור. אני מאמין שעם הזמן זה יעבור ויהפוך למשהו אחר".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אי אפשר שהכול יהיה מושלם אבל אני מאושר, טוב לי, בורכתי במשהו שלא הרבה זוכים לו, להגיע לשחק בגיל כזה ולזכות בכל כך הרבה תארים, להיות עם כל כך הרבה רגעי אושר וסיפוק בחיים ממה שאתה עושה. אני בארבע".
אקו"ם