עקרון הרצף: ג'וקוביץ' מפגין דומיננטיות נדירה
נובאק ג'וקוביץ' רחוק שני ניצחונות בצרפת מהפיכתו לטניסאי הראשון זה 47 שנה לזכות בארבעה גרנד סלאמים רצופים - הישג שיהפוך אותו לדומיננטי ביותר בתקופתו. מדוע הקופה האמריקה הוא מבחן חשוב לכדורגל בארה"ב?. וגם: על ההבדל בין הכדורגל הסרבי לישראלי
רפאל נדאל נראה די בלתי מנוצח בסיבובים הראשונים של אליפות אוסטרליה 2011, ורבע הגמר מול דויד פררר עשה רושם שיהיה לפרוטוקול בלבד. לא רק שהשור ממאיורקה שמט מערכה עד אותו רגע, אלא שהוא אפילו לא הגיע לשובר שוויון. בקיץ הקודם הפך לראשון שזוכה באליפויות צרפת, ווימבלדון וארה"ב ברציפות מאז שהן נערכות על שלושה משטחים שונים.
הוא היה בדרך ל"סלאם הרציף", שלא נעשה מאז רוד לייבר ב־1969 ולא נעשה בכלל בין הגברים מאז כניסת המשטחים הקשים לטורנירי הגרנד סלאם (עד סוף שנות ה־70 הם נערכו כולם על חימר ועל דשא). הוא גם לא נעשה מאז קיומו של הדירוג העולמי, שהפך את הטורנירים להגונים יותר וללא מניפולציית דירוג. נדאל, עם זאת, הפסיד 3:0 לבן ארצו לאחר שהיה חולה. אם מישהו חשב לרגע שהזדמנות נוספת תחזור במהרה, זה לא קרה.
ההיסטוריה לא נותנת יותר מדי הזדמנויות - לא לנדאל ולא לאף אחד אחר. נדאל נבלם ברבע הגמר, ומעשית רוג'ר פדרר היה קרוב ממנו להישג כשכבר הגיע לגמר בצרפת ב־2006 וב־2007 כשהסלאם על השולחן. בניגוד לנדאל באוסטרליה 2011, פדרר לא היה הפייבוריט אבל הבטיח לא פעם באותן שנים לאוהדיו שיצליח לפצח את משטח החימר ולגבור על נדאל. במציאות, הוא הפסיד את הגמרים הללו בארבע מערכות וכשכבר זכה בפאריס, לאחר הפסד מפתיע של נדאל לרובין סודרלינג, לא היה דומיננטי מספיק על המגרשים האחרים. השוויצרי, שהיה אמור להשיג את כל מה שלא השיגו פיט סמפרס או ביורן בורג, כשל כאן. נראה שהסלאם הרציף הוא משימה קשה מאוד.
מפתיע לראות מעט הייפ תקשורתי כשנובאק ג'וקוביץ' נמצא בימים אלה בדרך לאותו הישג ההיסטורי, כשישחק היום בחצי הגמר בצרפת. כמי שמייצג מדינה קטנה, על האלוף הסרבי לא ממהרים לדבר במושגי ההיסטוריה. אולי גם חסרונו של יריב שקול מאז דעיכתו של נדאל, שהוא פחות או יותר בן גילו, תורם לחוסר העניין היחסי.
אבל אל תטעו: הסלאם הרציף הוא עדיין משימה קשה מאוד.
אם אוהדי פדרר מצביעים על שיא הזכיות שלו ועל אורך הקריירה כסימן לגדולתו, ואוהדי נדאל על מאזנו המכריע ראש בראש מול שני יריביו הגדולים, אז זכייה של ג'וקוביץ בגביע המוסקטרים תייחד אותו לעומת כל שחקני העידן המודרני. הוא יהיה הדומיננטי מאז ומעולם נגד תקופתו - וכל שחקן משחק רק נגד תקופתו.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אי אפשר היה לתכנן זאת מראש, אבל הקרבה הגדולה מדי בין סיום העונה האירופית למשחקי הקופה אמריקה, שייפתחו היום בסנטה קלרה שמחוץ לסן פרנסיסקו, אולי תפגע ברמת כמה מהנבחרות הבכירות. עם זאת, היא יצרה מצב ספורטיבי ייחודי: פתיחת גמר האן.בי.אי תיערך 53 ק"מ משם והמשחק השלישי בגמר ה-NHL
הוא במרחק רק 12.2 ק"מ. כשאומרים שהחיים בקליפורניה קצת יותר טובים, זה לא תמיד בלתי מבוסס.
לכאורה הטורניר הוא חד־פעמי, שיתוף פעולה של ההתאחדויות של דרום אמריקה וצפון־מרכז אמריקה לציון 100 שנה לכדורגל בינלאומי באמריקות. אישית אני משוכנע שזה לא הטורניר האחרון. כבר במונדיאל בדרום אפריקה ב־2010 אמר לי בכיר בהתאחדות האמריקנית שאיחוד האמריקות הוא ההתפתחות הטבעית של הדברים. מבחינת אזורי זמן, קבוצות בארה"ב לעולם לא יוכלו להשתלב במפעל אירופי או בפרמייר ליג, למשל, אם תחרוג מאנגליה.
הצמיחה הכלכלית של מקסיקו וברזיל (שהואטה מאז) וגם המעבר המהיר של ההיספנים בארה"ב למעמד הבינוני מכתיבים שזהו הפתרון - עתיד שכולל ליגת אלופות של האמריקות ואליפות של נבחרת האמריקות.
בניסוי הזה יצפו מקרוב מאוד הרשתות האמריקניות הגדולות. הן יכולות ברגע להעביר את כספי השידורים שלהן מהפרמייר ליג ומליגת האלופות לכדורגל מקומי, אם יקבלו סימן שזה תופס. האיצטדיון הקטן ביותר שמארח את המשחקים הוא של 60 אלף מקומות - סביר שיגמד את היורו בצרפת במספרי צופים, אבל השאלה הגדולה היא הצלחתו בטלוויזיה, בארה"ב ובשאר האמריקות.
גם בפיפ"א מסתכלים. הצלחה כלכלית תמצב את ארה"ב כפייבוריטית לאירוח מונדיאל 2026. ואם להיות ציני - הצלחה גדולה ממש אולי תגרום להם לחשוב שוב אם לקטאר מגיע לארח ב־2022.
בסיום המשחק בין ישראל לסרביה שאלתי את המאמן הסרבי, סלאבוליוב מוסלין, איך סגל כל כך מעורר קנאה מבחינת המועדונים שלהם משתייכים השחקנים לא נמצא בטורניר יורו של 24 נבחרות. הוא דיבר על אמונה עצמית. אפשר לקנא במאמן נבחרת לאומית שיכול לגשת מייד לעניינים הפסיכולוגיים.
שאלתי גם את אלישע לוי לגבי זימונו של דודו גורש. גורש כמובן ראוי לזימון אחרי עונת אליפות יפה בב"ש, אבל אולי לנוכח העובדה שהקמפיין הקרוב והבלתי אפשרי הוא בעיקר הכנה לקמפיין הבא, שוער בן 36 הוא לא אידיאלי. לוי טען שאינו מתכוון לתעדף משימות ושהוא יתייחס לכל משחק כתחרותי ושלכל משחק יזומנו הטובים ביותר. התשובה של המאמן לגיטימית לחלוטין: מנטליות של רצון לנצח בכל משחק חשובה לא פחות מכל אלמנט אחר. מאמן לאומי לא צריך להתעסק בגילו של השוער.
למה לסרביה סגל עמוק יותר? גם מסורת, אבל גם עובדות יבשות. 110,000 כדורגלנים לעומת כ־45,000 בישראל, שהיא מעט גדולה יותר. גם עיסוק גדול בהרבה בענפי ספורט אחרים. היה משעשע לראות את אחד ממביאי הכדורים במשחק כמעט נופל לתוך בור המים של ריצת 3,000 מכשולים כי מדובר באיצטדיון אתלטיקה בשימוש משותף.
זה לא תפקידו של אלישע לוי לשנות את המציאות הזאת.
אקו"ם