 |
/images/archive/gallery/211/830.jpg אלן אלטר.
צילום: יהונתן שאול  |
|
|
|
|
| אלן אלטר, מפיק תוכנית התחקירים של סי-בי-אס, 48" שעות," ולשעבר יד ימינו של השדר דן ראדר, ישב לשיחה עם כתבי "המגזין" כדי לתת מבט מבפנים על ההתפטרות הרועשת של ראדר, ועל המאבק הפרוע בשוק הטלוויזיה האמריקאי |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
רותי רוסו ויניב זך, המגזין
29/11/2004 12:15 |
|
|
|
|
|
|
|
על רקע הדילמה התקשורתית שהסעירה את המדינה בשבוע האחרון - תחקיר חדשות 2 שהביא להתאבדותו של מהנדס מע"צ יצחק הרשקוביץ' - מעניין לשמוע דעה חיצונית, של עיתונאי שאינו חי ונושם את היומיום התקשורתי הישראלי.
אלן אלטר, המפיק הבכיר של תוכנית התחקירים הנחשבת "48 שעות" של רשת סי-בי-אס האמריקנית, חושב שחברת החדשות לא היתה יכולה לנהוג אחרת. "זה סיפור עצוב מאוד, אבל לצערי, דברים כאלה יכולים לקרות באופן לא מכוון", הוא אומר. "לפעמים אתה מצליח להציל חיים בכך שאתה מביא לתיקון של משהו מקולקל. אם זו היתה הכוונה, אני לא רואה סיבה למה לא לעשות את זה. אני יודע שיש עכשיו לחץ על התקשורת, וזו גם תגובה אינסטינקטיבית של חיפוש אשמים. כמובן, אם יש ראיות הנוגדות את הכתבה, אז הכתב צריך לקחת אחריות".
אלטר התארח בישראל בשבוע שעבר כיועץ לקבוצת "כאן" הנערכת
למכרז לערוץ 2. ביום שבו עזב את ישראל נפל דבר בעולם התקשורת האמריקני כשדן ראדר, שדרן החדשות הבכיר של סי-בי-אס, הודיע על פרישתו מהתפקיד. בארה"ב מייחסים את הפרישה לפרסום במהלך מערכת הבחירות האחרונה על עברו הצבאי של הנשיא בוש, שבדיעבד התברר ככוזב.
אלטר שימש בעבר כיד ימינו של ראדר, הוא מכיר את הפרשה היטב, והנה גרסתו האישית לאירועים: "בתוכנית '60 דקות' הציגו מסמכים שהם קיבלו ממקור בטקסס שהראו כי בוש השתמט משירות צבאי, אולם הסתבר שהמסמכים היו מזויפים", הוא מספר. "המפיקה שקיבלה את המסמכים עבדה עליהם במשך חמש שנים. יש לה עבר עשיר עם הערוץ. היא זו שחשפה את סיפור ההתעללות באסירים בעיראק. יש כרגע חקירה פנימית וחיצונית והם מנסים להבין איך זה קרה. זה סיפור מאוד מסובך, אבל בתחום הזה חייבת להיות מידה של אמון בין ההנהלה לבין הצוות".
השתלשלות האירועים תפגע לדעתך ברשת?
"אני לא חושב שזה יפגע בסי-בי-אס בטווח הארוך, בדיוק כמו מקרה הכתב שהמציא כתבות ב'ניו יורק טיימס', ג'ייסון בלייר. אנשים עדיין קוראים את ה'ניו יורק טיימס'. הסיפור מצער, כי האמון שקיים בין המנהלים לצוות קיים גם אצל הציבור, ואם אתה פוגע באמון הציבור, קשה לקנות אותו בחזרה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"מי זו עיקרן תחילה?"
|
|
|
 |
|
|
|
אלטר מכיר את ישראל היטב. הוא יהודי שלמד עברית בבית ספר בניו יורק. ב-1973, אחרי מלחמת יום כיפור, הגיע לישראל ככתב המגזין "ניוזוויק", ולאחר מכן ככתב סוכנות הידיעות UPI, ושהה בארץ בסך הכל כחמש שנים. "אחד התפקידים שלי היה לשמוע את החדשות כל שעה ולקרוא את העיתונים", הוא נזכר. "העברית שלי היתה בסדר, אבל לא הכרתי את כל המונחים. לכן שכשהייתי שומע חדשות שהיו מתחילות ב'הנה החדשות מפי גליה נתיב ועיקרן תחילה', תהיתי לעצמי 'אני שומע את גליה נתיב, אבל מי זו עיקרן תחילה?'. יצא לי בתקופה הזו לעבוד הרבה בבית אגרון, שם ישבה התקשורת הזרה. זה היה המשרד השני שלי, וזה היה גם המשרד של גלי צה"ל. התחברתי עם החבר'ה הצעירים בני גילי מגלי צה"ל, ביניהם יואל אסתרון, רפי מן, עודד שחר ואחר כך גם יעקב אילון, שיותר צעיר מאיתנו, ונשארתי חבר שלהם. גם את אורן מוסט (יו"ר "כאן") הכרתי באותה תקופה דרך חברים משותפים".
אלו היו שנים מאוד משמעותיות בישראל, כולל מהפך פוליטי היסטורי.
"נכון. ראיינתי את בגין במצודה כראש האופוזיציה. זו היתה אחת הכתבות הראשונות שעשיתי ל'ניוזוויק'. מכיוון שהייתי בחור צעיר, יועץ התקשורת שלו ביקש ממני לראות את הראיון לפני שהוא יתפרסם. אחרי שהכתבה אושרה חיכיתי, עברו שבוע ושבועיים, והכתבה לא פורסמה ב'ניוזוויק'. כנראה מה שהתרחש בסין באותה התקופה, או משהו כזה, היה יותר מעניין. רק אחרי שבגין נבחר פתאום כולם נזכרו שעשיתי איתו כתבה".
בשליחותו בישראל, אלטר סיקר גם את מתקפת הטרור במעלות. "כששמעתי מה מתרחש, נסעתי לשם מיד. הצנזורה היתה מאוד מחמירה באותם ימים ולא פורסם מה בדיוק קורה. כשהגעתי ראיתי חייל, לא בתפקיד, והחלטתי ללכת אחריו, בהנחה שהוא יודע לאן הוא הולך. עמדתי מאחוריו כשהוא הציץ מאחורי גבעה ופתאום פגע לו כדור בגרון. הם ראו את המדים שלו, ירו בו והרגו אותו. אני השתטחתי על הרצפה. זו היתה חוויה מאוד קרובה למוות, במיוחד לאדם שלא שירת בצבא".
ולמרות שעברת חוויות כל כך אינטנסיביות ככתב עזבת את ישראל.
"עמדתי להתחתן, אבל גם הבנתי שאני לא אעשה עלייה. ידעתי שבשביל להתקדם בקריירה שלי אני צריך לחזור לארצות הברית".
בניו-יורק הוא המשיך בסוכנות UPI, ולאחר כמה שנים החל לעבוד בסי-בי-אס ככתב. הוא התקדם במחלקת החדשות של הרשת, ובחמש השנים האחרונות הוא עובד בתוכנית "48 שעות". "הרעיון המקורי של התוכנית היה להציג סיפור שלם פרוש על פני יומיים. היינו נערכים לקראת כל סיפור כזה במשך שבועות. למשל, כשעסקנו בתופעת הזנות בפילדלפיה היינו צריכים לתאם ולקבל אישורים מהמשטרה, לקבוע עם כל הגורמים מסביב, ואז לצלם במשך יומיים.
"הבעיות לא היו צצות בסיפורים האלה, אלא במקרים בהם היינו צריכים להסתמך על כך שיקרה משהו אמיתי ומעניין במהלך אותן 48 שעות. אם היינו מתלווים למשטרה ליומיים ולא היה קורה כלום, אלו היו '48 שעות' מאוד משעממות. במשך הזמן התפתחנו והתחלנו להוסיף קטעים כמו 'ממש לפני אותן 48 שעות' וכדומה. אבל הבסיס היה של מציאות, עוד לפני עידן תוכניות המציאות. בספטמבר האחרון שינינו את שמה של התוכנית ל'48 שעות-מסתורין'. גילינו שסיפורי פשע ורצח שעשינו זכו לרייטינג גבוה במיוחד. הבנו שזה מה שהקהל רוצה לראות, ואנחנו מנסים לספק להם דרמה אמיתית".
אתם מפענחים את הפשעים?
"לא בהכרח, אבל לפעמים. אנחנו מתעסקים במה שמכנים 'קולד קייסז', פשעים לא פתורים שהתרחשו לפני שנים ולא היה שום רמז לפתרון שלהם, עד שמישהו הרגיש שכדאי להתבונן בהם שוב, או שפתאום הגיעה בדיקת דנ"א והתיק נפתח מחדש. כך שאנחנו בקשר עם הרבה משרדי חקירות, מחלקות משטרה, בלשים, וחלק מהסיפורים באים מהם. כל נושא הבלעדיות חשוב ביותר. הבעיה היא שיש תחרות קשה בתחום, כמו התוכנית '20/20' של איי-בי-סי או אפילו תוכניות ברשתות הכבלים. מאחר שאנחנו תוכנית חדשות, אסור לנו לשלם עבור הראיון, כך שהמטרה היא לשכנע שאנחנו הבמה הראויה".
אלטר הספיק במהלך הקריירה הארוכה שלו לשבת בארוחת ערב עם פידל קסטרו ("הוא גדול מהחיים"), לגבש שיתוף פעולה עם רשת אל-ג'זירה שנה אחרי שהתחילה לפעול ("הבנתי שיש תחנה ערבית מעניינת שכדאי שנכיר"), ואף לתאם ראיון עם האמיר של קטאר ואחת מנשותיו ולשהות במדינה בזמן המלחמה האחרונה בעיראק.
אחרי 30 שנה בתחום הוא מודה: "אני אולי מסורתי ואולי נחשב למיושן, אבל אני עדיין מאמין שעיתונות טובה זה הדבר המוביל והחשוב ביותר".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
