 |
/images/archive/gallery/209/050.jpg דן ראדר.
צילום: אי-פי  |
|
|
|
|
| צוות התוכנית "60 דקות" היה בטוח שיש לו ביד את סיפור המאה: הסיפור שיחשוף כיצד השתמט הנשיא בוש משירות בוויאטנם ויגרום לו לאבד את משרתו. אלא שהשבוע, ארבעה חודשים אחרי השידור, מסתבר שהיחידים שאיבדו את משרתם הם אנשי הצוות הבכיר של התוכנית |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  | |
בעז גאון, ניו-יורק
12/1/2005 9:08 |
|
|
|
|
|
|
|
מקורה של רוח הפרצים הפתאומית שנשבה שלשום במיד-טאון הניו יורקי וגרמה למטריות התיירים להתהפך היה, לפחות על פי גרסה בלתי רשמית אחת, אנחת הרווחה הקולקטיבית שהשמיעו עובדי סי-בי-אס למקרא דרמת האקשן העיתונאית בת 224 העמודים שנחתה על מפתן משרדיהם. אחרי הכל, כבר ארבעה חודשים שהם מסתובבים בפנים ירוקות מחוסר אוויר.
אלא שלמען האמת, כולם ידעו שמפיקת התוכנית "60 דקות", מארי מייפס, תושלך מהקומה ה-38 של בית סי-בי-אס הישר אל המדרכה הקרה של רחוב 52, (מה שלא יפריע לתיירים - בניו יורק כמו בניו יורק - לטפס מעליה ולמהר לרכוש מכונות גילוח מזמרות, או כל קשקוש אלקטרוני אחר).
גם העובדה שהמפיק האחראי של "60 דקות בימי רביעי", ג'וש הווארד, וסגניתו מארי מרפי, ייאלצו להמיר את משרתם באיזו משרת הוראה באוניברסיטת דרום דרום-דרום ויומינג לא הפתיעה אף אחד.
הוסיפו לכל אלה נציגה סמלית וחנוטה של ההנהלה הבכירה של סי-בי-אס - סגנית הנשיא בטסי ווסט - והרי לכם קציר אלגנטי של רביעייה מרשימה שהעמסתם אל תוך ואן כהה, ופריקתם אי שם באזורי התעשייה המסוכסכים של ג'רזי, יעשה את כולם מאושרים: ברשת פוקס יוכלו לזעוק - כפי שאכן זעקו - שהשמאלנים שילמו את המחיר על רדיפתם הפוליטית את הנשיא בוש, ובסי-בי-אס יוכלו לטעון - כפי שהם טוענים עכשיו - שמבחינתם הפרשייה סגורה.
עכשיו, הם יסבירו, הם פותחים
דף חדש בהנחייתו של בריאן וויליאמס שמחליף את דן ראדר המבוזה, המגיש שאת שהייתו הממושכת באזורי ההרס של הצונאמי אי אפשר שלא לפרשן אלא כרצון עז להימנע מלשוב לצונאמי הפרטי שלו בניו יורק.
מצד שני, קריאת מאות עמודי הדוח שנכתב לבקשת סי-בי-אס על ידי התובע הכללי הרפובליקני לשעבר, דיק תורונבורו, ונשיא סוכנות הידיעות אי-פי לשעבר, לואיס ד. בוקארדי, ושנועד להסביר לאמריקה כיצד קרה שתוכנית התחקירים הטלוויזיונית המכובדת בעולם פרסמה סיפור עיתונאי כה רעוע עד שהיה נדחה אפילו על ידי מגזין פורנו, מותיר בבטן תחושה עמומה של דיכאון.
מדוע דיכאון? כי למרות שקונספירציה פוליטית לא היתה פה (את שירותו של בוש בזמן המלחמה אכן ניתן להמשיל לטיול מרענן על גדות הפוטומק), הרי שכ-70 שנה אחרי שידורה הראשון הפכה סי-בי-אס, ואולי המדיה האמריקנית כולה, למעין מקדונלד'ס תקשורתי שבה המהירות חשובה יותר ממה שמסתתר בין הלחמניות.
אנשי "60 דקות" לא פוצצו את התחקיר המפוברק על הנשיא בוש, לפיו קצינים בכירים אוימו להקל את שירותו במשמר האזרחי המוטס, כדי להפוך את ג'ון קרי לנשיא. הם עשו זאת כי "הם שמעו" שה"ניו יורק טיימס" עובד על סיפור דומה, ו"מישהו אמר למישהו" שגם סי-אן-אן חמים על הסיפור.
אז למי אכפת בכלל שהסיפור מתבסס על מסמכים מזויפים באיכות של שעון רולקס שנמכר בעשרה דולרים בכיכר?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עבדו על הסיפור מ-99'
|
|
|
 |
|
|
|
המפיקה מארי מייפס החלה לעבוד על סיפור ההשתמטות כבר ב-1999, לאחר שהמגיש דן ראדר קיבל אימייל עם הצעה מפתה: "לעשות כתבה שתתמקד באופן שבו ילדים להורים מיוחסים מצאו את דרכם בזמן מלחמת ויאטנם ליחידת המשמר האזרחי המוטס בטקסס, ובניהם גם בוש הבן".
אבל הסיפור לא התרומם כי מייפס לא הצליחה למצוא מרואיין שיגיד למצלמה שבוש ואחרים קיבלו טיפול מיוחס. גם בן בארנס, עוזר המושל לשעבר בטקסס, לא הסכים לחזור בעל פה על תצהירו מאותה שנה לפיו, לבקשת משפחת בוש, התקשר בזמן המלחמה לאחד ממפקדי המשמר האזרחי וביקש מהם להציב שם את בוש הבן.
באמצע 2000 חזרה מייפס לסיפור. למה? כי הוא צף ועלה בכלי תקשורת שונים והפך לסיפור חם. בהתחלה מייפס שכרה את שירותיו של פרילנס טקסאני בשם מייק סמית, אותו הכירה דרך בעלה. בספטמבר של אותה השנה מישהו סיפר לה על אלוף משנה בדימוס בשם ביל בורקט שיכול להעיד כביכול על השמדה שיטתית של מסמכים שנגעו לשירות הצבאי של בוש הבן בוויאטנם. לטענת בורקט - שהשם "הקצין המקצין" איננו בלתי הולם אותו - מי שהשמיד את המסמכים היה יועץ התקשורת של הנשיא בוש, דן ברטלט.
אלא שגם אז עדיין לא הובערו מנועיה התחרותיים של מייפס, והיא המשיכה לעבוד על סיפורים אחרים. ארבע שנים לאחר מכן, בפברואר 2004, פרסם ג'יימס מור את סיפרו "מלחמתו של בוש להיבחר שנית", שכלל גם את טענותיו של בורקט בנוגע להשמדת המסמכים. הטענות צוטטו בכלי תקשורת רבים ומכובדים, ושביניהם בוסטון גלוב, ניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט, סי-אן-אן, אנ-בי-סי ו-סי-בי-אס עצמה.
לכן בקיץ 2004 החליטה מייפס לצלול חזרה לתוך הסיפור. באישורם של הבוסים שלה, ג'וש הווארד ומארי מרפי, שכרה מייפס מפיקה נוספת בשם לוסי סקוט כדי לנסות להרים את הסיפור הזה לפני שהוא מתגלגל אל שולחנם של המתחרים תום ברוקאו (אנ-בי-סי) או וולף בליצר (סי-אן-אן).
כמה חודשים לאחר מכן שלח לה לפתע מייקל סמית - הפרילנס המפוקפק שאיתו עבדה על הסיפור ארבע שנים לפני כן - אימייל שבו רמז כי הוא מכין סרט לטלוויזיה הגרמנית שמכיל "עובדות מעוררות תיאבון". אבל הוא שילב באימייל גם איום, וציין כי "לפני שייתן את החומר ל'60 דקות' הוא מבקש להיות קשור איתם בקשר חוזי". קשר חוזי, למי שלא הבין, משמעו כסף.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עובדות מעוררות תיאבון
|
|
|
|
|
|
|
ב-30 ביולי מייפס כבר ממש נואשת: "דברים מעניינים קורים", היא כותבת לבוס שלה הווארד, "אבל כלי תקשורת אחרים עובדים גם על הסיפור, אני אודיע לך כשמשהו קורה. . . ההרגשה הכללית היא כי הסיפור יותר מעניין ממה שהוא היה לפני ארבע שנים, ושהפעם יש דם במים. . .".
באוגוסט 2004 נמסר למייפס כי לאל"מ בורקט "יש מסמכים המוכיחים את ההשתמטות". ב-30 של אותו החודש, אחרי מסע חיזורים מצד בורקט שהפך פתאום ל"מרואיין קשה להשגה" למרות שהתראיין 300 פעם לפני כן, הוא הסכים להיפגש עם מייפס וסמית במסעדה בדאלאס, טקסס. אבל היו לו תנאים: ראשית, הוא רצה כסף, או ליתר דיוק: "עזרה בקידום ספרו העתידי על הפרשה שתשנה את התוצאות של הבחירות האלה".
שנית, הוא רצה ש"60 דקות" תפגיש אותו עם אנשי הקמפיין של ג'ון קרי, כדי שיוכל "לתת לו עצות תדמיתיות הקשורות לשירותו בוויאטנם". מייפס התקשרה לבוס שלה, הווארד, ושאלה אם מותר לה לחבר את בורקט לקמפיין של ג'ון קרי. לטענתו, הוא השיב לה "לא". לטענתה, הוא דווקא אמר "כן".
השיחה שלה עם צ'אד קלנטון, אחד מיועציו של קרי, נמשכה 13 דקות. ב-2 בספטמבר נפגשו מייפס שוב עם בורקט. הוא נתן לה את המסמכים והיא נסעה לצלם אותם בחנות סמוכה. את ראדר היא תפסה באותו הלילה, אחרי שסיים להגיש את מהדורת החדשות.
"דן", היא אמרה לו. "יש לנו ביד סיפור ענק". ראדר השיב מיד שהם חייבים לעלות לשידור בדחיפות, אפילו תוך חמישה ימים. "אחרת", הוא אמר לה. "נאבד את הבלעדיות". אז את הבלעדיות הם לא איבדו. את המשרה והיוקרה המקצועית דווקא כן.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
