 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג
רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| רון מיברג על סופו של "העיר". על שוקן שלוקח את מחמל נפשו לוואדי ויורה לו בעורף, על העיצוב החדש שגזל את שארית הקסם ולמה לא תהיה סיבה לקחת אותו ליד אפילו שיחולק חינם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לעמוס שוקן יש שיטה: קודם הוא הופך פרח לצמח; כאשר הצמח מפסיק להראות פעילות מוחית, הוא מנתק אותו ממכונות ההחייאה. כך היה לפני 12 שנה עם "חדשות", פרח שנגנז בדמי ימיו. כך היה אתמול עם "העיר".
איפה שמו"לים אחרים מכניסים את הבטן, חותכים בבשר החי, מצמצמים ומתייעלים, שוקן לוקח את מחמל נפשו לוואדי ויורה לו בעורף. היה אפשר וצריך להריע לו על אומץ לב נוכח מציאות מו"לית מרה, אלמלא היה שוקן מאשר ומאפשר - בשורה של מינויים שגויים והחלטות מקצועיות אומללות - את ההידרדרות שסופה בהחלטה הדרמטית והמרעישה שתהפוך את "העיר" לחינמון דל תוכן ומדולדל גזרה, שבחרותו תבייש את נעוריו.
כה רבים מאיתנו עבדו ב"העיר" והיו קוראיו הנאמנים גם כאשר קרצפנו את ראשינו בהשתאות נוכח תכניו הסוטים והדווקאיים, שהמוות במשפחת שוקן הוא מוות גם במשפחתנו. העיתונות המודפסת בצרות. אבל הצרות הללו אינן מסבירות את התנהלותו של מי שנחשב למו"ל הגזעי ביותר בעיר. בשנה האחרונה חרחר "העיר", חרק, גנח ונע מדלות חומר מדהימה להחלטות מערכתיות קפריזיות.
אינני מכיר את איתן מרקוביץ', עורך "העיר" האחרון, אך מעולם לא עמד בראש המעצמה התל-אביבית עורך שתפישת עולמו התקיימה בסתירה כה גדולה לשיק הסקסי, המעודכן וההורמונלי שהדיף "העיר" בימיו הגדולים.
שבוע אחר שבוע דפדפו קוראי המקומון התל-אביבי הראשון וחיפשו בעיניים כלות אחרי כתבה שניתן יהיה להעביר איתה את הקפה של הבוקר, והעלו חרס.
המהפך התוכני; ההתנפלות המיוחמת על טריטוריות תרבותיות; נטישת הכותבים וחוסר היכולת להחליפם בשל היעדר תקציב, כריזמה ויוזמה; ולבסוף, המהפך הגרפי ששיאו ביום חמישי האחרון, שגזל מ"העיר" את שארית הקסם שלו והקים במקומו מקומון שפוף מורל שנראה כמו עיתון ועדים משנות ה-80, כולל אות בלתי קריאה וקרדיטים סמויים מן העין; כל אלה החישו את סופה של התזה השוקנית ההיסטורית שתחילתה ב"כל העיר" הירושלמי: שגם מקומון יכול להתעלות מעל עניינים מוניציפליים כביוב ופינוי אשפה ולהוות אלטרנטיבה לעיתונים ארציים.
כרגיל, אצל שוקן קודם חתרו אנשי המנהלה, הלוחות והמודעות, תחת שיקול דעתם ומעמדם של העורכים. אחרי שהעיתון נותר הלום זאפטות וגרוגי מחבטות בראשו, השמידה ההנהלה את המערכת.
כאשר ה"וילג' ווייס" - ש"העיר" נוצק בתבניתו-איבד גובה וגסס בדוכנים, קיבל המו"ל שלו החלטה כפולה: לחלק אותו בחינם, אבל להגדיל באופן דרמטי את שטח המחיה של המערכת, בעיקר בתחומי תרבות, פנאי וסגנון חיים.
מערב פסח יחולק "העיר" בחינם, אבל לא תהיה סיבה לקחת אותו ליד. הוא יהיה עיתון ללא תרבות, ללא סגנון, נטול היגד וכותבים. תהיה בו רכילות של ביוב עירוני ויוזמות צרכניות נוסח ברושורות של אופיס דיפו וסופר-פארם.
כהרגלו מדי עשור ואחרי שהוציא את נשמת עורכיו וכתביו בכפית, לא היסס שוקן להרים את המאכלת על בנו יקירו. עשרות עורכים וכתבים ייפלטו לשוק עבודה רווי ודל היצע. יוסי קליין הבלתי נלאה ישוב וינהל את החרפה בפעם המי-יודע-כמה. והחונטה הכלכלית ברשת שוקן תרשום לגנותה הישג נוסף: עקירת הלב והנשמה מבכיר המקומונים לטובת שורה של שיקולים קלוקלים והחלטות שבינן ובין עיתונות טובה ורלוונטית אין דבר וחצי דבר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | "הוא אחד העיתונאים בעלי ההשפעה התרבותית הגדולה ביותר בארץ בעשור האחרון, בעיקר על צעירים שנושאי הכתיבה, השפה ונקודת המבט של מיברג מדברים אליהם".
פרופ' עוז אלמוג, "פרידה משרוליק" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
