 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג.
רובי קסטרו  |
|
|
| קונספטואלית, אקזיסטנציאלית, טרופית ואקוטית |
|
|
|
| לכבוד הפריימריז בעבודה, רון מיברג חוזר לשטיק המושב האחורי של הוולבואים והרוגלך היבשים. הפעם הוא נצמד לפואד. כתבה שנייה בסדרה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני שעולים על הגגות וצועקים איפה הבושה ומושחתים נמאסתם, כדאי לבדוק קודם את סאת המרורים הנערמת על צלחתו של הפוליטיקאי הישראלי ולבדוק - עם יד על הלב - אם היינו מתחלפים איתו.
זה מתחיל בוולוו המזורגגת הזאת (האיש שאיתי היה אומר "הזאתי,(" שכדי לעמוד בלו"ז המטורלל שנקבע לשר התשתיות ביום שלישי השבוע, היא התרוצצה משבע בבוקר ועד חצות, מכפר קאסם לחוף הכרמל, אחורה פנה לנס-ציונה, ליבנה ולשדרות במהירות ממוצעת של 150 קמ"ש, עם שני נהגים, ניידות משטרה בכל עצירה והבחורים הטובים עם העיניים המתרוצצות, שכמה שעות לפני שהגענו לשדרות, כיסחו במכות כתב גל"צ שהתלווה לשר האוצר ונראה חשוד. לא ברור מדוע יהודי בן 65 עם ערימה של נכדים, שאוהב את החיים ורוצה להיות יושב ראש מפלגת העבודה, ואם אפשר גם ראש ממשלה, מתמסר בשוויון נפש אפאתי וסטואי למהירות המטומטמת הזאת, אבל עובדה.
לפני שמסלקים מעל פנינו
את הפוליטיקאים בשאט-נפש, צריך להבין שמישהו בסדר הגודל הפיזי והמשקל של פואד, מסתכן בנמק ובקטיעת גפיים בגלל הישיבה המענה והבלתי נסבלת מאחורי מאבטח מוצק שרוצה מקום לרגליו וגב מושבו מועך את ברכי השר. צריך לטעום את הרוגלך המתוקים להחליא בטעם קינמון מקולקל, את הוופלים העבשים, את הקפה הדלוח ואת השתייה הקלה והמתוקה להחריד, ולאכול ארוחת צהריים מזעזעת בטעמה ובאסתטיקה שלה, בהגשה עצמית מבופה בבית המלון בניר-עציון. הוסיפו לזה שבכל חניה, מכפר קאסם ועד המכון לחקר הימים והאגמים בכניסה לחיפה, נבלע השר בצעדיו הדוביים והזריזים בחדרי ישיבות משמימים. יושב בחברת אנשי משרדו ונציגים בכירים של היישוב המארח, חבורת גברים מחוקים ודהויים בצבע בז,' בחולצות כפתורים ושרוולים קצרים שלובשים רק בארץ, כשהמארחים מחמיאים לשר על האקטיביזם הפעלתני שלו וגולשים באחת למסכת טענות ומענות שיכולות לקלף פורמייקה משולחן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
צילום: רועי בכרך
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
פואד יושב בראש השולחן. הבלייזר השחור שלו עם כפתורי פליז של קברניט, תלוי על כיסאו, וזנבו מונח על הרצפה. הוא רושם לעצמו הערות מחכימות בעט פיילוט זול ונטול הדר מיניסטריאלי. כאשר הקובלנות מצטרפות לסדר גודל של 17 מיליון שקל (כפר קאסם,( פוצח פואד בעשייה הבולדוזרית המיוחסת לו, ומוריד הוראות לאנשיו ההמומים בנוסח "לזרז,"! "לקצר,"! "להעביר,"! ו"קדימה, לעבוד."! מילים המחממות את האווירה הטובה ממילא, אך מותירות את הפונקציונרים של משרד התשתיות תלויים מגרונם בפלונטר של ניירת בלתי עבירה. אחר כך, וזה חזר על עצמו שלוש פעמים, נאלץ השר לצפות ב"מצגת," מילת המפתח החדשה בישראליות המודרנית, שהוקרנה באמצעות מחשב נייד על מסך קולנוע ביתי ומערכת סראונד. בכפר קאסם צפינו בחזון לפארק התעשייה הראשון במגזר הערבי. בחוף הכרמל, בסרט ביתי על סב ונכדתו המסיירים בחזון העתידי של האזור במטוס אולטרה-לייט. ובמכון לחקר הימים וגו,' בגירעון תקציבי המאיים לסגור את המכון תוך חודשיים ובמצב הקטסטרופלי של משק המים.
למרות האשליה שחולצת הטריקו השחורה שהוא לובש גורמת לו להיראות רזה יותר ממה שהוא באמת, אם פואד לא ישיל מעליו 40-30 קילוגרם בזמן הקרוב, זה יהיה חוסר אחריות משוועת לבחור בו, לכל תפקיד. ברגעים הארוכים, הנמרחים והבלתי נסבלים, מושך השר רוגלך פה ופרוסת עוגה שם, כי אין דרך אחרת לשרוד את הימים המייגעים והמייאשים הללו. בכל פעם שחזרנו לתופת האורתופדית במכונית השרד, הבטתי בו במבט מרחם. יכול להיות שמשהו ממש לא בסדר איתי. אבל אני אוהב את פואד. אכפת לי ממנו. ואין לי ספק שזה ייגמר רע. מבטו הוא עירוב מוזר של חקרנות, חיבה, נחרצות אידאולוגית והתרסה, וכשהוא משגיח שאני הולך ונמוג במרוצת יום העבודה המפרך ומתחיל להישמט במושב, הוא לופת אותי בידו הגדולה עם האגודל המעוקל לאחור, סימנו הרשום, וצוהל: "אני אוהב את זה! תאמין לי, אני מת על זה."
למה שלא תשים ראש, אני אומר, אתה לא צריך לבדר אותי, דיברנו מספיק.
פואד מתנער. "מה אתה מדבר, אני לא עייף."
כשאני שואל, אנשי פמלייתו הגדולה אומרים ש12- שעות זה יום קצר אצלו. אני אומר להם שיש הגדרה פסיכולוגית לאנשים שלא אוהבים להיות בבית. אנשי הפמליה מגלגלים עיניים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: רועי בכרך
|
|
|
|
|
|
|
הטקסטים רוויי פאתוס
|
|
|
|
|
|
|
כשפואד רצה להופיע השבוע אצל נסים משעל, חם לא רצה. ריטואל ההשפלה הזה משניא את התקשורת על הפוליטיקאים. רגע לפני שמשעל עבר לרשימת החרמות והנידויים השתנתה האג'נדה השבועית, ונסים התקשר. הוא עקף בערמומיות את מערך הדוברות, ופואד נכנע ללא קרב. בבוקר יצא "מעריב" עם מתנגדי ההתנתקות מהשמאל, ופואד היה עצבני רצח. העיתון היה מקופל מתחת למסעד בינינו. מסעד שפואד חולק אותו בנדיבות של מארחים, בניגוד לאחרים.
"מדינה מטורפת," אמר והוציא את העיתון. "כולם השתגעו. את ביילין אף אחד לא רוצה. זה עף מהמוסד. זה היה ראש מוסד, אלוהים ישמור. כשעמי אילון יחליט מה הוא רוצה, הסכסוך ייגמר. וזה, ממפא"ת, מה אכפת למישהו מה הוא חושב."?
בשנים האחרונות השתבח והתרחב אוצר המילים של פואד. השינוי הגדול ביותר, הוא סיפוח מרשים של מילים לועזיות. משפט אחד הפיל אותי. פואד הכניס בו קונספטואלית, אקזיסטנציאלית, טרופית ואקוטית. זה היה מול 200 מתושבי יבנה, בסניף מועצת הפועלים, שהתאספו ובאו לשמוע אותו. בשעה חמש הסתיים היום המשרדי-מקצועי, והחל הפוליטי. בשבוע שעבר היה עדיין נעים בחוץ. השבוע שבו מסכות הניילון הלוהטות ועטו את פניהם של האנשים שגדשו את הסניף הקטן ביבנה, צבאו על הכניסה והתגודדו בחוץ. נשים מבוגרות לבשו חולצות-פואד אדומות וחילקו בנדיבות סטיקרים. שלטי ענק התנוססו בחוץ, ועליהם הסלוגן הרב-משמעי "העבודה מחכה לפואד."
בכל מקום מציגים חמישה מארחים לפחות את האורח. הטקסטים רוויי פאתוס ונדמה שפואד משמין רק מנחת. הדוברים מחמיאים לעצמם, לזולתם ולשר, ומקללים את נתניהו. השנאה היוקדת לשר האוצר מתחרה רק בשנאה למפא"י ההיסטורית. לעומת חוגי הבית נכאי הרוח של מתן וילנאי בשבוע שעבר, עם הנוכחות הדלילה ושיחות הסרק הסתמיות, פואד הוא כוכב נולד. מאשימים את רקורד העשייה שלו, בעיקר כשר
התקשורת והבינוי והשיכון, כקורץ לפוליטיקה ולפריימריס. שזאת טענה משונה למדי, בהתחשב בעובדה שאנשים נכנסים לפוליטיקה כדי להגיע לשפיץ של הפירמידה.
המראה ביבנה הוא מפתיע וסוריאליסטי. תושבים שהליכוד הוא ביתם הגיעו למעוז מפלגת העבודה. תוכנית ההתנתקות לא מעניינת אותם בשום צורה. אבל את ההתעללות השיטתית של נתניהו הם לא ישכחו לעולם. הוא לקח מהם את כבודם העצמי. אם אפשר היה לתרגם את הנקמה להמלכתו של פואד, בלי המפלגה האומללה שהוא רוצה לעמוד בראשה והכרוכה סביב קרסוליו כמו תחתונים שמוטים, הם היו עושים כן בהתלהבות. כשהוא קם לדבר, עמד חשמל באוויר. או שהחום והזיעה הלהיטו את האווירה. כשפואד תקע את המשפט ההוא, עם כל המילים הלועזיות, נדמה היה לרגע שנפשם של הנוכחים באולם הסתלקה והותירה מאחוריה את גופם. אבל כשהוא החל לגדף את חבריו למפלגה, את הניסיון לדחות את בחירות היושב ראש, את הליכוד ואת הקלף היחיד בשרוולו של אריק שרון, עלו תשואות.
לכאורה, פואד הוא הפוליטיקאי האחרון שהיית מצפה ממנו לרגעי חסד והשראה מצמררים. אבל אפילו בסוף היום, כאשר כתמים אדומים ולבנים מכסים את פניו, עדות פיזית לעייפותו ולתעוקת המשקל והחזה שהוא נתון בה, כאשר עיניו צונחות לחצי התורן במראה סוס היאור הרובץ שלו, הוא קם על רגליו. ציפורי הניקור הקטנות ממריאות מגבו ברעש משק כנפיים. הוא מכנס את כתפיו הרחבות ומשלב לטורבו. ברגע אחת נושרות ממנו כל הסטיגמות. כל הדברים המגונים הנלחשים מאחורי גבו. פתאום בוקע ממנו גבר אוהב אדם, שרוצה לשנות, שמחויב לשינוי, שדורש בטובת כולם. אין חזון-פואד במובן האינטלקטואלי של המילה. אבל הוא מבקיע את חומת הייאוש והאדישות של האנשים המחוקים והמוכים שיושבים מולו, טובלים בציניות נרכשת ורבת שנים. הוא צועק. הוא דופק על השולחן. הוא עושה תנועות רחבות בידיו. איש גדל מידות ומוצק, שלא ירש שום דבר ולא קיבל כלום במתנה. לא ברור בינתיים באילו נסיבות הוא עשוי להיות ראש ממשלה. אבל למפלגה חפצת חיים כדאי היה להיפטר מההתנשאות האשכנזית ולראות בו אלטרנטיבה ראויה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני משתגע מפרס
|
|
|
|
|
|
|
בראש כל חודש פותח משה פרץ שולחן בביתו בשדרות. פרץ הוא משועי העיר, וכשאומרים "ביתו" צריך להבין שמדובר באולם חתונות בגודל ממוצע בקומת הקרקע. פרץ מזמין את כל הפוליטיקאים, מכל המפלגות. שוחטים כבשים, מכינים חריימה וסלטים מרוקאיים. מלצרים בטוניקות שחורות מפזרים בקבוקי יין ובירות. יחסית ליום שבו הפסגה הקולינרית היתה ארוחת הצהריים בניר עציון, אצל פרץ זה שלושה כוכבים במישלן. לא ברור אם דני יתום, מאנשי ברק ומי שמופקד על המפקד, הסתלק בזריזות כאשר ראה את פואד מגיע, או לא.
כל מי ששאל את עצמו לאן נעלמו פרופ' שמעון שטרית, אלי דיין וחברי כנסת אחרים שנעלמו מהפוליטיקה, קיבל תשובות בשדרות. אפילו אלכס גולדפרב, האיש, המיצובישי והממשלה, היה שם. היו פעילי שטח. ראשי סניפים. אלה הטוענים שפואד פקד 37 אלף חברים. שנאבקים כנמרים נגד דחיית הבחירות שמשרתת את כולם חוץ מאשר את פואד.
בדרך לשדרות, כאשר השמש שקעה אל הים מחוץ לחלון של פואד והוא החזיק את עצמו ער במשמעת פנימית של איש צבא שמכבה מנוע וישן למרות שהוא נראה ער, הבטיח שמעון פרס בחדשות שהוא מתכוון לחיות עד .150 פואד נענע את ראשו בצער.
"אני משתגע מהאיש הזה," הוא אמר. "מה לא הצעתי לו? נשיא המפלגה, הבאבא של המפלגה, האפיפיור של המפלגה. מה, הוא לא מבין שהוא הורס אותנו."? אזכורו של פרס גרם לפואד לרגע של עגמומיות נדירה.
מה עם ברק? שאלתי.
"הוא חשב שאני איש שלו. אני נאמן, אבל לא טיפש. אמרתי לו שלא עבר מספיק זמן ושאם הוא ילך בכוח הוא יבזה את עצמו. איך הוא יכול להתמודד כשהוא כבר חמישה ימים בחו"ל וחוזר עוד ארבעה? אני לא אופתע אם הוא יפרוש. הוא לא בנוי להשפלות. אם הוא היה חם על הבחירות, הוא היה כאן."
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: רועי בכרך
|
|
|
|
|
|
|
מנת כבש נוספת
|
|
|
|
|
|
|
בחלומו רואה פואד חלון של הזדמנויות. מה זה חלון? צוהר. פישפש. חור של עכבר. שרון הוא סוס של טריק אחד שריסק את הליכוד וקרע אותו אידאולוגית. חבריו השרים נגד ההתנתקות. נתניהו יתפטר כדי להיערך לקרב על הירושה. שינוי תצנח. המפד"ל מרוסקת. הערבים הבינו שהם צריכים לחשוב מחדש על דפוסי ההצבעה שלהם ועל מיקומם במרחב היהודי. יח"ד לבד. גם אם ההתנתקות - ששרון למד עליה מפואד - תעבור, היא תשאיר עם שסוע, פצוע, מפולג וחדור טינה נגד המדיניות הכלכלית והחברתית של הליכוד.
את החלל הזה יכולה למלא מפלגת העבודה על ידי חזרה לכוחה ולגודלה הטבעיים. יש תסריט כזה. אבל רק אם המשוגעים במפלגה יאמצו את המפקד. ישלחו את הטפסים המפוקפקים למשטרה. לא ידחו את הבחירות בטענות משונות ויבינו שצריכים לפחות שנה כדי להכין את המפלגה לבחירות כלליות, שיתקיימו הרבה לפני מועדן, משהו כמו יוני .2006 אבל אם כל הסהרורים המתמודדים על התפקיד והטירוף שאחז בהם יצליחו בדרכם, המפלגה תישאר באופוזיציה שנות דור. אנשי סיירת שקד, שפואד היה מפקדה, פרושים בשטח. האנשים שלו עובדים יום ולילה. הוא כבר היה ראש המפלגה. זה לא בשמים.
הכבש היה מצוין, אבל היה מאוחר בלילה והנחתי את המזלג. נשאר אוכל בצלחת. ניסיתי לחשב כיצד אני חוזר משדרות הביתה. בשבועיים האחרונים אוספים אותי בתחנות דלק ומורידים בטרמפיאדות. בזמן שניסו לסדר לי טרמפ, נשענתי לאחור. מישהו תפס לי את הכתף מאחור. חזק. "תגמור ת'אוכל,"! אמר פואד והכריח מלצר להגיש לי מנה נוספת של כבש. הזזתי אותו על הצלחת כדי שייראה כאילו שאכלתי. פואד נסע לראשון לתפוס חמש שעות שינה. למחרת הוא יצא ליום מפרך נוסף. אני לא יודע איפה הבושה, אבל לא הייתי מתחלף איתו בעד שום הון בעולם.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | "הוא אחד העיתונאים בעלי ההשפעה התרבותית הגדולה ביותר בארץ בעשור האחרון, בעיקר על צעירים שנושאי הכתיבה, השפה ונקודת המבט של מיברג מדברים אליהם".
פרופ' עוז אלמוג, "פרידה משרוליק" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
