 |
/images/archive/gallery/131/133.jpg מאיר אריאל
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| "מאיר אריאל ז"ל, אחד מהיוצרים האהובים עלי, היה דוגמא למחונך להומופוביה. אחרי ההתבטאות האומללה שלו נגד הקהילה ההומוסקסואלית, אחרי שנשכחו הגינויים שבאו בעקבותיו, זכור לי שמאיר אריאל התייצב בתוכנית אירוח בערוץ 2 והודה כי טעה". יניב גומס, בטור נוסף מסן פרנסיסקו |
|
|
|
 | דפדף בגאווה |  |
|
יניב גומס
8/6/2006 11:38 |
|
|
|
|
|
|
|
"אל תעוררו ואל תעירו שנאה שלא תחפץ"
(מאיר אריאל, "מדרש יונתי")
באמת שקשה לי להבין הומופוביה. שמישהו יסביר לי בבקשה ויעשה את זה יחד עם גזענות, שוביניזם, ושנאת חינם. כל החולירע שבעולם. היחס אל ההומופוביה שהיה לי לפני שנים היה אחר: שתיקה, קבלה מאולצת שיש אנשים בעולם שתמיד יראו בי סוטה. הבנה שיש אנשים שפיהם דברי הבל ולהטוטים דתיים על משכב בהמה וכולי.
עם השנים היחס שלי להומופוביה השתנה לא מעט. משתיקה וסבל – למתינות ("אנחנו דומים לכם בהרבה דברים, ובדברים אחרים
שונים") ומשם לקו לא מתנצל של "קבלו אותי כמו שאני". זה מה יש. וזה רק מתחזק כאשר אני פוגש בהומופובים. למשל, אלו שליוו את מצעד הגאווה האחרון בירושלים: אספסוף שחור, כל מיני נערים שיצאו מהישיבות החרדיות לאורך המצעד, הקהל שהתאסף בכיכר ציון.
כולם שם צעקו שנאה, וכל מבט בעיניים שלהם היה שנאה ועוויתות פרצופים של שנאה. עם השנים התחלתי לסווג את גילויי ההומופוביה שנתקלתי בהם, מנסה להכניס סדר לדברים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המחונך להומופוביה
|
|
|
 |
|
|
|
"אפשר להגיע להבנה! / היא נגשת אליו, נרגשת"
(מאיר אריאל, "שיר כאב")
הוא מעולם לא פגש הומואים. ככה לפחות הוא חושב. הוא שמע עליהם שצעקו בגנותם בתנועות הנוער, או בבית הספר, או במגרשי הכדורגל. הוא חונך שזה לא טוב להיות הומו, וכן, זה מתוך בחירה. דינו של ההומו למות בבדידות, לכן זה אסון גדול להיות הומו. יצא לו לשמוע משהו על הומואים בטלוויזיה הישראלית, אבל תמיד בהקשר שלילי: איידס, רצח על רקע מיני, פניני "חכמתם" של פוליטיקאים חרדים.
יש כאלו, מהמחונכים להומופוביה, שגם מקבלים היתר מוסרי להומופוביה מהמורה בבית הספר או מהרב בישיבה. דווקא אצל המחונך להומופוביה, דווקא שם יש הרבה תקווה. לא פעם יצא לי לפגוש בו, יוצא פריפריה רחוקה, עם או בלי כיפה על הראש, בן מגזר אחר. הוא הרי מכיר אותי, וברגע שגם יודע עלי, מתפלא שאין לי קרניים. אפשר לסכם ולהגיד שהמחונך להומופוביה, לוקה בבורות.
מאיר אריאל ז"ל, אחד מהיוצרים האהובים עלי, היה דוגמא למחונך להומופוביה. אחרי ההתבטאות האומללה שלו נגד הקהילה ההומוסקסואלית, אחרי שנשכחו הגינויים שבאו בעקבותיו, זכור לי שמאיר אריאל התייצב בתוכנית אירוח בערוץ 2 והודה כי טעה, והדברים נאמרו מתוך בורות, והוא מצר על בורותו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מצר על בורותו. מאיר אריאל ז"ל. צילום ארכיון
| /images/archive/gallery/131/133.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
ההומופוב הליברלי
|
|
|
|
|
|
|
"מתפוצץ שהם פולטים את כל השטויות שלהם, אני ממש כזה...
אבל עברנו את פרעה,
נעבור גם את זה"
(מאיר אריאל, "עברנו את פרעה")
יש את הטיפוס הזה, שיוצא לך לפגוש בצבא, באוניברסיטה, בעבודה. "חיה ותן לחיות" זה המוטו שלו, עד שזה מגיע להומוסקסואליות. אז הוא מחוויר פנים, בולע רוק, זורק איזו הערה או שתיים בסגנון "שיעשו מה שהם רוצים בבית שלהם". במקרה הטוב, התבטאות מתונה שיכולה להוביל למדרון החלקלק של "מזדיינים בתחת". והוא ליברלי, ככה הוא קורא לעצמו. "ליברלי עאלק", צריך לומר.
כשלמדתי באוניברסיטה, הגיעה לאחת ההרצאות בחוג לעבודה סוציאלית סטודנטית לתואר שני, והעבירה שאלון מחקר על הומוסקסואליות. בשורה מאחורי ישבה סטודנטית, עובדת סוציאלית היום, חילונית למהדרין, אפשר לומר בביטחון: חובבת אסדו, קשר בינה ובין דתיות מקרי בהחלט. בשבילה, הומוסקסואליות היא סטייה. "כתוב בתורה, כאילו שאתה לא שמעת על הפסוקים האלו אף פעם", נזפה בי.
מ', נכנה אותה, היא האבטיפוס שלי להומופוב הליברלי. היא משתמשת בכל התחמושת שיש, גם אם לא ממש מאמינה בה. ממש כמו מנהיג חרדי המנסה להשתמש בתיאוריות רפואיות מהמאה ה-16 בכדי להסביר למה אנחנו אנשים חולים. "אצלנו", יגיד בהכחשה גורפת, "אין דבר כזה בכלל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההומופוב ההומו
|
|
|
|
|
|
|
"יורד עליך צל של דאגה
זדון שלך שהתחזה שגגה
עשה לך בלילה הצגה"
(מאיר אריאל, "שפריץ חרוזים ללואיז")
לבי, לבי, על ההומו ההומופוב. המחשבות על בנים, אלו שקוננו בו מגיל צעיר, המשיכה אליהם, בכל אלו הוא יילחם בסבל רב. הוא יגיד לעצמו שאם ישנא הומואים, יתעב כל דבר שיש בו חשש ולו קטן לאהבת גברים, אז תחדלנה המחשבות הללו בתוך הראש שלו.
הוא יפגין שנאה נגד הומואים בסביבתו. הוא ינסה להיות ככולם, אולי אפילו להינשא לאישה (ולרמות אדם חף מפשע). הסביבה מצפה ממנו לדברים שלא יוכל לעמוד בהם לטווח ארוך. אם ייכנע לסביבה, הוא עלול להתעורר מאוחר מידי ולחיות בחרטה על החיים שיכול היה לחיות אילולי היה הולך אחרי רחשי ליבו.
פעם עבדתי עם אחד כזה. נקרא לו י', בחור שרק עיוור לא יכול לראות שהוא הומו. ילד טוב ירושלים, פנים עם איכויות של ג'וני דפ. ביום האחרון שעבדתי אתו, היה חשוב לו לשאול אותי אם אני "כזה" והאם אני מאושר, איך בכלל אפשר להיות מאושר ושהוא לא מבין כיצד ניתן להיות "אדיש לכוס".
כשעניתי לו על השאלות אמר לי: "אני לא רוצה לשמוע יותר, אתה כמו מחזיר בתשובה, אנשים עלולים להפוך להומואים".
אמרתי לו שהומוסקסואליות, בניגוד לדת, אינה בחירה. מה שבעצם רציתי לומר לו ולא אמרתי, זה שסטרייט אמיתי לא יחזור חמש פעמים ברצף על המנטרה "אני אוהב כוס". הוא יזכיר גם שדיים, מיני חמוקיים, מראה כללי, אינטליגנציה ותכונות אופי, שכן אהבת נשים לא מסתכמת בפות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההומופוב שבתוכי
|
|
|
|
|
|
|
"בתור בן אדם
אני מבחין בין טוב לרע... אבל בתור בן תמותה..."
(מאיר אריאל, "בתור לשיקוף ריאה")
ההומופוב שנמצא בתוכי חוזר לעיתים רחוקות חרף כל הדרך הארוכה. לפעמים ההתקפות שבחוץ יכולות להיות כל כך משוללות רסן, עילגות, תוקפניות, אלימות, שגורמות להומופוביה הפנימית לצוץ מחדש. אני שותק כלפיהן, ואחר כך כועס על עצמי ששתקתי.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
