ראשי > גאווה >  כתבה
בארכיון האתר
אם למות כמו כלבה אז לפחות
מבית חדש בסן פרנסיסקו הרחוקה, עם שרה השכנה הלסבית והרהורים על ג'ניס ג'ופלין, כותב יניב גומס על תופעה שמעסיקה חלק גדול מאיתנו: הבדידות
לכתבה הקודמתדפדף בגאווהלכתבה הבאה
 יניב גומס
18/6/2006 12:53
:עוד בכתבה
שרה, א יידישע לסבית, ואני
הבדידות כגורל?
חמש שנים מאז
So if someone comes along,
He gonna give you love and affection,
I'd say get it while you can, yeah
(ג'ניס ג'ופלין מדגימה נואשות)

בדידות. אין זמרת שמזוהה יותר עם חיי סקס סמים ורוק'נרול מאשר ג'ניס ג'ופלין שפעלה במחצית השנייה של שנות השישים הסוערות בסן פרנסיסקו. היא נולדה בשנת 1943 בטקסס השמרנית. מספרים שהייתה לה ילדות מאושרת אך הבעיות התחילו בגיל ההתבגרות בתיכון. היא לא נתברכה במראה העונה למודל היופי האמריקאי, וסבלה מיחס עוין של חבריה לכיתה.

המצב החריף כאשר התחילה את לימודיה באוניברסיטת טקסס, שם סומנה כ"אוהבת שחורים", אאוטסיידרית, מוזרה. ג'ופלין עזבה את הלימודים בגינה של השפלה נוספת מיני רבות שעברה במסגרות חינוכיות, כאשר נבחרה ל"גבר המכוער ביותר בקמפוס" על-ידי אחת האחוות של בני הקולג' המפונקים. היא
הגיעה לסן פרנסיסקו בשנת 1966 בעקבות אהבתה למוזיקה, בעקבות חיפושיה אחר סביבה ידידותית, בדרכים שנראו לה אז כמובילות לחירות רוחנית אך הפכו לנפילה לסמים ממריצים וצריכת הרואין.

לא אפרט כאן את דרכה המוזיקלית; מי שלא מכיר את שיריה מוזמן להאזין לאוסף הלהיטים המצוין שיצא אחרי מותה (במיוחד הביצוע המלהיב ל-Summertime של גרשווין). הסוף ידוע, ואולי צפוי. בחדר מלון בלוס אנג'לס מצאה ג'ניס את מותה כתוצאה ממנת ייתר של הרואין. בשיא הקריירה, מוקפת מעריצים רבים, מתה בודדה ומלנכולית.

בשבילי, ג'ניס ג'ופלין לא מתה מסמים. אמנם גופה נדם ממנת יתר, זאת עובדה. אך מבחינתי, ג'ניס מתה מבדידות.
שרה, א יידישע לסבית, ואני
"אני אפילו לא מכיר את השכן שגר קומה אחת מעלי...
שזה עשרים מדרגות בדיוק. מן בדידות שכזאת"
(מיכה שיטרית, "איש בודד מאוד")

בדידות. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם בארה"ב הוא שנורא קל להיות כאן בודד. דווקא כאן,  באופן פרדוכסלי, במקום בו יש מסות של בני אדם, אני רואה כאן כל כך הרבה אנשים בודדים.

אני מתפתה לומר שהבדידות היא מחלה של העידן המודרני, סוג של אפקט גלובליזציה. אבל היא לא.

תמיד היו אנשים בודדים. אני מתפתה להגיד גם ששם, זאת אומרת כאן, באמריקה, זו תופעה תרבותית, אבל זה לא. המשפט "לא טוב היות האדם לבדו" תופס לגבי כל בני האדם באשר הם.

אני גר בבניין עם חמש יחידות דיור. חוץ מגברת שרה השכנה, בוצ'ה חביבה (נו, מה), לא ממש יצא לי לדבר עם אף אחד מהם. אתמול היא נכנסה לדירה, באה לשתות תה ולשפוך את הלב למהגרים החדשים שבאו לבניין.

היא עברה לכאן בעקבות עבודה, וגם רצתה לצאת מהעיירה הקטנה והמרוחקת שגדלה בה, ומן הסתם למצוא אהבה בסן פרנסיסקו שופעת הלסביות, רחוקה ממשפחתה.

אגב, המושג "רחוק" בארצות הברית, אם משווים לארץ, הוא בעצם לגור באירופה: מדינה אחרת, צריך לבנות מעגל חברים אחר, והיא, שרה השכנה, אומללה בבדידותה.

"למה להומואים כל כך קל ליצור קשר וללסביות קשה?", היא שואלת, ואני משיב לה שתלוי על איזה סוג של קשר היא מדברת, ומבחינתי מצבן של הלסביות הוא טוב יותר.

אני מסביר לה את כוונתי באמצעות הבדיחה השחוקה על הלסבית שעוברת לגור עם החברה שלה כבר בדייט השני. והומואים? אצל הומואים אין דייט שני.

"אז זהו, שאני הולכת לברים של לסביות, ותמיד קשה למצוא שם מישהי, אני לא הגעתי עדיין לדייט הראשון, אל תדבר איתי על השני!", היא סונטת בי.

בדיוק אז אני חושב, מה דמותה הבדיונית של  קארי ברדשואו מ"סקס והעיר הגדולה", הייתה כותבת בלפ-טופ. היא וודאי הייתה אומרת משהו כמו: "במקום לנסות להכיר אנשים אחרים, תני לאנשים אחרים לנסות להכיר אותך".

אולי אם גברת שרה השכנה הייתה יהודייה, היא הייתה ממליצה לה לחפש כלה יהודייה באחת מהקהילות היהודיות באזור. "you people", הייתה מייעצת בנימה גזענית של הפוך על הפוך ובמבטא ניו יורקי אה-לה ברברה סטרייסנד, "always stick 2 each other, ask my friend Sharlot".

לבסוף אני שולף את העצה הישנה שלי מתוך המדור לחיפוש בני זוג: "את צריכה ללכת למקומות שיש תקשורת וורבלית בין אנשים ולא רק עיניים סוקרות. לכי לקבוצות חברתיות, לכי להתנדב באיזה ארגון לזכויות ה..., חפשי אישה מרובעת. חפשי לך חננית. אלו שנטולי פוזה, שאינם ששים להצטרף לכל אופנה חולפת שבסצנה ההומו-לסבית, שאינם מושפעים מטרנדים, אלו אפשר לרוץ איתם למרחקים ארוכים."
"תני לאנשים אחרים להכיר אותך". ברדשואו. צילום: רויטרס
הבדידות כגורל?
"בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח"
(חנוך לוין, על לונדון כמשל לחו"ל)

בדידות. מתסכל אותי לפגוש אנשים שמתייחסים לבדידות שלהם כגורל שיש להשלים איתו, כמשהו שאין להם שליטה עליו. הדעה הקדומה, שכל הומו גזור עליו לחיות בבדידות זו אחת ההנחות הכי מטומטמות שיוצא לי לקרוא מידי פעם  בתגובות באינטרנט.

התגובות הללו צצות לרוב אחרי כתבה בנושאי גייז-דתיים-נישואין חד מגדריים-רבנים וכו'. ותמיד גם מצורפת אליהן התמונה המשומשת מכרזת הסרט "לפנייך ברעדה", שני גברים אחד מול השני, האחד חבוש בכיפה סרוגה והשני באיזו כובע סעמאט שחור.

אחת הדמויות בסרט, הומוסקסואל דתי,  ביקש תשובה לקונפליקט אצל רב אחד בירושלים. הרב משיב לו, שעליו לחיות בפרישות.

מדוע אם כן נגזר עלי לחיות בבדידות?, שואל אותו הבחור הדתי.

מדוע האורתודוכסיה בעצם מענישה אותו, על דבר שלא הייתה לו לגביו בחירה?, אני שואל.

הבדידות, אינה גזירה משמיים, הומוסקסואליות כן. מדוע יש אנשים שנולדים כך וכאלו שנולדים אחרת? מאותה הסיבה שיש כאלו שנולדים עם עיניים חומות, ואחרים בצבע הים.
חנוך לוין כמשל. צילום: רובי קסטרו
חמש שנים מאז
"כמו שאין למוות סוף כך אין מה למהר,
כמו שלא יהיה לי טוב גם במקום אחר"
(היהודים, "מקום אחר")
בדידות. לפני חמש שנים, אחרי סאגה קצרה עם א', סטודנט הולנדי שלמד בארץ, הייתי בטוח שאצטרך להשלים עם בדידותי.

מיואש מכישלונה של פנטזיה, ואחרי רצף של אכזבות, רציתי רק לסיים את התואר ולנסוע לערבות אוסטרליה הרחוקה.

אולי שם, חשבתי, אתרגל לבדידות.

יש לי שם גם תירוץ מעולה לשם כך: שם בערבות, ביישובים הנידחים, קשה להיות סלקטיבי.

אבל אז קרה דבר מעניין: דווקא שם, במקומות הנמוכים, שם יש סוג של מזור. כאשר אין כבר מה להפסיד. כשמרוב ייאוש מפסיקים לחפש בן זוג, ומבלי לשים לב כבר לא משדרים נואשות, לא משדרים בדידות, אז הדברים כאילו קורים מעצמם.

בבדידות אין שום דבר סקסי. בטח שלא בנואשות. מה סקסי? שמחת חיים היא סקסית, כנות היא סקסית.

זה קורה שהמחסומים יורדים ממך: הפחד מלהיפגע מאנשים נעלם. כל כך קל למצוא סיבות בשביל לפסול בן אדם, עוד לפני הדייט הראשון, מבלי להכיר אותו בכלל. מבלי לשמוע מה יש לו להגיד.

אבל אולי כדאי למצוא סיבות למה לתת לזה צ'אנס? כבר חמש שנים מאז, ואני מאושר.

כתבות
אם למות כמו כלבה אז לפחות  
עוד יום בפסטיבל  
"מצעד הגאווה הוא סכנה לשלום ציבור"  
עוד...
סקר
הבילויים שלי
דרינק ב''אוויטה''
קבועה ב''מינרווה''
כל שישי ב''ווקס''
שורץ מול ''אטרף''