 |
/images/archive/gallery/326/223.jpg מצעד הגאווה בירושלים.
צילום: מאור ברזני  |
|
|
|
|
| רן הלחמי חושב שסטרייטים ש"לא שונאים הומואים" אך רוצים לעצב את הגייז בדמותם ההטרוסקסואלית אינם פחות גרועים מאשר גדולי ההומופובים. תשובה למאמרו של יניב הלפגוט |
|
|
|
 | דפדף בגאווה |  |
|
רן הלחמי
29/6/2006 12:24 |
|
|
|
|
|
|
|
יניב הלפגוט,
במאמרו על מסיבת ההשקה של ערוץ הגאווה של nrg מעריב, ממהר להכריז כבר בתחילת דבריו שהוא לא הומופוב. ואכן, אני – ולטעמי, קוראים רבים אחרים – נוטה להאמין להצהרה המחייבת הזאת. מר הלפגוט איננו הומופוב.
התיעוב, הבוז והשנאה שרוחשים סטרייטים רבים כלפי הומואים ולסביות אינם נכללים אך ורק בקטגוריה אחת שנקראת "הומופוביה". הומופוביה ולסבופוביה, דהיינו שנאת הומואים ולסביות באשר הם, איננה המושג הנכון בכדי להגדיר את הקו המאפיין את טורו של הלפגוט. סטרייטים רבים אינם שונאים הומואים – ורבים מתהדרים בכך שיש להם חברים הומואים, אמירה נוסח אוהד בית"ר השמן שמקלל ערבים במגרש, מצביע לליכוד אך אוכל חומוס עם ערבים ומספר: "גדלתי איתם באותה שכונה". השנאה היא כלפי הרצון של הומואים ולסביות לבטא את מי שהם ואת מה שהם ברבים – ללא חשש שסטרייט צר אופקים ושמרן יבוא ויטיח בהם כי מדובר באנשים "זולים", או – רחמנא ליצלן – ממששי ברווזים.
יניב הלפגוט הגיע למסיבת ההשקה של ערוץ הגאווה של nrg מעריב מתוך ידיעה ברורה שמדובר במסיבת גייז. ובמסיבה כמו במסיבה, קורים כל מיני דברים. הלפגוט לא התייחס, למשל, לעובדה שמלבד הבחורים עם בגדי הים שהשתעשעו בבריכה, היו גם המון בחורות ובחורים שרקדו ונהנו, חלקם התנשקו והתחבקו, כולם – ללא יוצא מן הכלל – בלבוש מסיבתי "תקין". לא נטולי חולצה, ירחם השם. הוא גם לא ממש אמר משהו על נאומו האמיץ של עורך nrg מעריב, אבי לן, שזכה לתשואות רמות לאחר שהכריז כי מותר להיות מיעוט וכי למיעוט מגיעות זכויות שוות. הלא מדוע יש צורך להתייחס להכרזה מחייבת כל כך שנאמרת מעל במת מסיבה מהנה כאשר אפשר להתמקד בשלושת החתיכים שהשתעשעו בבריכה עם בגדי ים?
אולם אפילו הפן הסקסי והנחמד שאפיין את המסיבה זוכה אצל הלפגוט לקיתונות של ביקורת מבזה. הוא כותב: "חברים, אחרי שצופים בתמונות כאלו קצת קשה לקבל את הטיעון ששגור בפי רבים מאנשי הקהילה, שלא נוהגים לבצע מעשים מגונים בבעלי חיים חסרי ישע מפלסטיק, כאילו מדובר במגזר מורכב, שלא מתמצא אך ורק בביקורים בסאונה וברכישת וזלין. במעשיכם בלבד, אתם עונים בדיוק על הסטריאוטיפים שמזינים רבים מאיתנו – הסטרייטים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הזהות ההומו-לסבית מאיימת
|
|
|
 |
|
|
|
מעבר לעובדה המצערת והמביכה למדי לפיה הלפגוט חושב שסקס אנאלי עושים עם וזלין (בורות מצערת ביותר, גם ביחס לסטרייט שהביטוי "מין אנאלי" לא אמור להפחיד אותו ולחשוף את בערותו בעידן כל כך מולטי-סקסואלי), הרי יש פה ביטוי למגמה הרבה יותר עמוקה ומהותית: אתם, אומר לנו המתריע בשער, צריכים להימנע מלעשות כל דבר שיגרום לנו, הסטרייטים, להמשיך ולחשוב עליכם את מה שאנו חושבים. אל תתנשקו בפומבי, הימנעו מלהתגפף, הישארו לבושים – גם במצעד גאווה וגם במסיבת גייז, דברו בקול עבה וגברי ותהיו סטרייטים. אנחנו נרשה לכם לעשות דברים משונים במיטה, ואפילו נספק לכם את ה... וזלין. כן, חבר'ה, הבחור בעידן הווזלין.
בהמשך מאמרו מביא לנו הלפגוט דמויות מהקהילה שראוי לנו לנהוג לפיהן. הוא מקונן כי "שנים של עבודת שטח של אנשים שמשתייכים ומזוהים עם המגזר, כמו גל אוחובסקי, עידו תדמור ורבים וטובים אחרים, הולכים להם לאיבוד כאשר כמה בבונים מריירים ומאבדים את הדעת למראה גוף מגולח למשעי בבריכה ביתית".
קשה שלא להתרגש מהטון ומהסגנון ואף לחשוב לרגע שמר הלפגוט איננו אלא חבר כבוד מטעם הקהילה ההטרוסקסואלית באגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס. הוא, שפועל במשך שנים למען זכויות הגייז, מרגיש שמסיבת ההשקה של nrg גאווה חיסלה את מפעל חייו. שנים של עבודת שטח מאומצת של בכירי הקהילה יורדים לטימיון כאשר סטרייט מגיע למסיבת גייז ומוצא שם שלושה בחורים בעירום.
אך למה להשתמש בציניות מיותרת ולא לדבר גלויות? החברה הישראלית, האשכנזית, המיליטריסטית, שעדיין מנסה להתיך את כל הזהויות בישראל אל תוך דמות הצבר, דמותו של שרוליק, כועסת, מתפלצת, מתפוצצת ומתחרפנת כשהומואים נוגעים זה בזה, מתנשקים זה עם זה ואפילו מתחרמנים זה עם זה – גם כשזה מתקיים במסיבה שמוגדרת כמסיבת גייז או במצעד שמלכתחילה מוגדר כמצעד גאווה. הזהות ההומו-לסבית מאיימת לא רק על זו הסטרייטית בכך שהיא משילה מעליה מגבלות שמרניות בתחום המין והבילויים, אלא גם משום שהיא מונעת את המאמץ הסטרייטי להכיל בתוך הזהות ההטרוסקסואלית את הזהות ההומוסקסואלים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| כל צבעי הקשת? לא אצלנו. מצעד הגאווה בסן פרנסיסקו. צילום: יניב גומס
| /images/archive/gallery/543/671.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
היזהרו מן הצבועים
|
|
|
|
|
|
|
הליברלים הסטרייטים המתיפייפים, ש"אין להם בעיה" עם הומואים ולסביות כל עוד הם לא מחצינים דבר מאהבתם בפומבי – בין אם זה נשיקה ובין אם זה משהו נועז יותר - אינם נגד הומוסקסואליות וגם לא רוצים שנישאר בארון. הם מוכנים לקבל אותנו, מחוץ לארון – אך בדמותם. הם מוכנים לקבל אותנו ושנהיה חלק מהם – בתנאי שלא נתנשק מולם, במידה שלא נתחרמן להם מול העיניים, אך ורק אם נקים משפחה, נעשה ילדים ונהפוך לבלתי אטרקטיביים בעליל בגיל 30+. כמוהם.
ואלו, חברים, הם מתנגדינו הגדולים ביותר. לא החרדים, ששונאים אותנו ברבים; לא הימין, שמתנכל לנו בפומבי. גם לא השמרנים שמתנגדים לחוק המסדיר נישואים בין בני זוג מאותו המין. ה"חברים" שלנו הליברלים הם אלו שמוכנים לקבל אותנו אך ורק אם נמלא מספר תנאים ונעצב את דמותנו בדמותם. הם אלו שיתמכו בנו אך ורק אם נהפוך לסטרייטים אוהבי גברים ונוותר על כל סממן לא-סטרייטי, סממנים צבעוניים, סקסיים, קצת פרועים, אולי נשיים, כאלה שחוצים זהויות ומגדר.
ומתנגדינו אלה יהיו הראשונים לצווח את הצווחות ההומופוביות ביותר כנגדנו – אם רק לא נהיה כמותם. נאמץ את אמירתו של המלך אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון, על ערש דווי: "אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
